» «
גראנד פאלה
גראנד פאלה
#על גראן פאלה - מבנה הזכוכית והברזל הגדול בעולם

הגרנד פאלה והפטיט פאלה, הידועים גם בשמם 'הגלריה הלאומית', ממוקמים במרכז פריז קרוב לשאנז אליזה ולנהר הסיין.

מבנים אלו נבנו בסוף המאה ה-19 לכבוד התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1900 (אותה אחת שלכבודה גם נבנה מגדל האייפל). תערוכה עולמית זו נועדה לסכם את המאה ה-19 ולחגוג את פתיחת המאה ה-20, במרכז תקופת ה"בל אפוק" ("העידן היפה" - תקופת תור הזהב באירופה בזכות השלום ששרר באותה התקופה בין המעצמות והביא לפריחה ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות שהביא לשיפור ניכר באיכות החיים). התערוכה הזו הייתה הגדולה ביותר עד זמנה וכללה 50,000 מבקרים. שטח התערוכה השתרע על פני 1,120 דונם.

במסגרת המבנים המפוארים שהוקמו בעבור התערוכה, נמצא גם את הגראנד פאלה והפטיט פאלה.

בראשית הוקדש המוזיאון לאמנות צרפתית והתקיימו בו סלוני האמנות הפריזאיים המסורתיים - סלון האמנים הצרפתיים וסלון האביב. כאן הוצגו לראשונה יצירותיהם של רנואר, סזאן, מאטיס ועוד. גם היצירות הראשונות של הקוביזם הוצגו בחלל המוזיאון בפעם הראשונה. למוזיאון שלושה אולמות שונים, לכל אחד מהם כניסה נפרדת. במקום מתקיימות תערוכות האומנות הגדולות בפריז.

בגלריה הראשית ניתן לראות תערוכות של אומנות מודרנית, תערוכות אופנה של המעצבים הגדולים, ותערוכות של עתיקות. בין האוספים החשובים של המקום ניתן לראות את פסלי הארד המפורסמים, פיסול מתקופת יוון ורומא וגילופי שנהב ותכשיטים מתקופת הרנסנס הצרפתי.

היום, כולל המוזיאון חללי גלריה שונים, בהם מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנות מודרנית ועכשווית בתחומים השונים: אמנות, אופנה, צילום, מוזיקה, ריקוד, קולנוע, תאטרון ואפילו ספורט. התערוכות בו נחשבות לאיכותיות מאד ומציגות יצירות משמעותיות בעולם האמנות המודרנית.


#אדריכלות גראנד פאלה

המבנה הוא שילוב מרשים של עבודת אבן קלאסית לצד עבודת ברזל וזכוכית בסגנון ארט נובו. בזכות יופיו המרהיב והתואר שקיבל כמבנה הזכוכית והברזל הגדול בעולם, הגראנד פאלה הוא בין המבנים המפורסמים בפריז. במרכזו תמצאו את כיפת הזכוכית המרשימה שלו, שנבנתה בידי שלושה ארכיטקטים שונים.

שער אלכסנדר השלישי מהווה גם הוא חלק מהקומפלקס של מבנים אלו וממשיך את הקו העיצובי שלהם.

בשנת 2006 עברו הגראנד פאלה והארמון התאום שלו (פטיט פאלה) שיפוצים רציניים. במסגרת השיפוצים חוזקו יסודות אולם התצוגה, שעשוי כולו מפלדה ומזכוכית. אם העלינו את נושא הזכוכית, מעניין לדעת כי משנת 1993 הבניין היה סגור לאחר שבורג מתכת שנפל מהתקרה מגובה של 35 מטרים צלל לתוך תיבת התצוגה. מוצג ראווה הנמצא בגראנד פאלה הוא כיפה בסגנון אר-נובו המורכבת מ-9370 טון של פלדה ירוקה.


#הגראנד פאלה בזמני מלחמה

בזמן מלחמת העולם הראשונה, שימש "הגרנד פאלה" כבית חולים צבאי, שהעסיק אמנים מקומיים שרוכזו באזור הקדמי של חדרי האשפוז, כך שיוכלו לייצר תבניות עבור גפיים תותבות לפצועים.

בזמן מלחמת העולם השנייה, בתקופת הכיבוש של צרפת, הנאצים השתמשו ב"גרנד פאלה" - בתחילה כמחסן למשאיות ואחר כך כמקום תצוגה בעבור תערוכות של התעמולה הנאצית.

תנועת ההתנגדות הפריסאית השתמשה בארמון "הגרנד פאלה" כמפקדה, במהלך המאבק לשחרור פריז. ב-23 באוגוסט 1944 נורו יריות מאחד החלונות שלו, אל טור גרמני שהתקדם ברחוב הסמוך. הגרמנים השיבו באש טנקים אל הארמון והפגזים הציתו ערימת חציר ממבנה שהוקם עבור מופע קרקס. העשן השחור והסמיך שהתאבך בשרפה שבערה במשך 48 שעות הבאות, גרם נזק חמור למבנה. ב-26 באוגוסט, ג'יפים אמריקאים שחנו באולם המרכזי ואחריהם טנקים מחטיבת שריון הצרפתית השנייה, סימנו את השלמת השחרור של הארמון.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/efD5yLxqE9Q


אמנות:

https://youtu.be/36KR_0oGwLs


תצוגת אופנה:

https://youtu.be/gjtqQsXLQlI


הדרכה:

https://youtu.be/XzI19arUBd4
הפנתיאון של פריז
הפנתיאון של פריז
#על הפנתאון

הפנתיאון בפריז הוא אתר קבורה ואנדרטה רשמית של גדולי האומה הצרפתית, אותם אנשים שלקחו חלק משמעותי בהיסטוריה של המדינה החשובה הזו ושל פריז בפרט. פירוש המילה פנתיאון היא "כל האלים". אבל איך זה מסתדר עם האישים שמונצחים בו? - שאלה יפה... הוא אכן נבנה במקור, במאה ה-18, בתור כנסייה. אך באותה תקופה, שבה ניסו בצרפת להימנע מסמלים דתיים נוספים וחיפשו סמלים לאומיים יותר, הוא הפך לפנתיאון לאומי.

בשנת 1744 נדר המלך לואי ה-15, שהיה חולה במחלה קשה, שאם יחלים הוא יחליף את הריסות כנסיית זֶ'נֶביֶיב הקדושה בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז. יסודות המבנה שעתיד היה להיות בסגנון ניאו קלאסי נחפרו בשנת 1758 ולואי עצמו הניח את האבן הראשונה בשנת 1764. הבניה התעכבה לאור קשיים כספיים. בהמשך, לאור מותו של של האדריכל סופלו (בשנת 1780), היא הושלמה, אך זה קרה כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1790, לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית. מי שהשלימו אותה היו 2 תלמידים של האדריכל המנוח.

למרות שבתקופה מאוחרת יותר, המבנה חזר לייעודו ככנסייה, זמן לא רב לאחר מכן חזר לשמש כאתר קבורה. הייעודים המשתנים של המבנה והעיטורים שעליו, ההקדשות שחקוקות על הקירות והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית בגלל הסופרים הגדולים, הפילוסופים ואנשי הרוח הקבורים כאן, שנמצאו מתאימים להוקרה על ידי האומה הצרפתית.


#אדריכלות

אורך מבנה הצלב המרשים העומד לפניכם הוא 110 מטרים ורוחבו 84 מטרים. הוא תוכנן על ידי האדריכל ז'ק ז'רמן סופלו ובנייתו נמשכה 26 שנים. סופלו תכנן לשלב בעיצוב המבנה מאפיינים קלאסיים יחד עם מוטיבים גותיים, אך בגלל שנפטר עוד לפני שסיים את הבניה - לא מימש לחלוטין את התוכנית. התוכנית כללה כנסייה בעלת כיפה בצורת צלב יווני, עם ארבעה אגפים קצרים ששווים באורכם וברוחבם. גובה המבנה הוא 83 מטרים. המבנה בנוי בעיקר בסגנון גותי - ספינה מרכזית בעלת קשתות מעל המעברים הצדדים. ניתן לראות גם אזכורים לסגנונות אדריכלות נוספים כמו אדריכלות ביזנטית - שבאה לידי ביטוי בשימוש בכיפות החיפוי, אדריכלות קלאסית שמיוצגת בכיפת התוף וגלרייה העמודים החיצונית ואדריכלות יוון העתיקה באמצעות הגלריה עם ששת העמודים, גמלון המשולש (אלמנט אדריכלי בחזית המבנה) שאותו הזכרנו קודם והעמודים קורינתיים (עמודים שחלקם העליון עשוי מתבליטי עלים). למרות שילוב כל הסגנונות, הפנתאון מסווג כמבנה ניאו קלאסי, בעיקר בגלל התקופה שבה הוא נבנה.


#עובדות מעניינות

נושא הקבורה בפנתאון היה מקור לוויכוחים רבים ולעתים אף נעשו מעשים קיצוניים כמו הוצאה של אנשים שכבר נקברו בו - כמו מארָה (שהיה מהפכן צרפתי) ומיראבו (מדינאי צרפתי). בזמן הרפובליקה השלישית השרים היו אלה שהציעו את המועמדים לקבורה והעברה של כמה אישים מבתי קברות אחרים. היו הצעות שעוררו ויכוחים אלימים כמו ההצעה להעביר את אמיל זולא בשנת 1908. בשנת 2007 החליטה הממשלה על 76 אנשים שייקברו בפנתאון ביניהם - ויקטור הוגו, ז'אן ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, לואי פסטר, לואי ברייל ומארי קירי. מעבר לקבורה הפיזית, האומה הצרפתית מכבדת את בניה גם באמצעות חקיקת השמות על קירות המקדש הרפובליקאי עליהם חקוקים כבר מעל 1000 שמות. היום הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה ואין חוק או מסמך שמגדיר את הקריטריונים לבחירה, נדרשת רק החלטה.

בינואר 2007 נשיא צרפת ז'אק שיראק הסיר את הלוט מעל לוח הוקרה שהוצב בפנתאון לכבוד 2600 איש שהוכרו כחסידי אומות עולם, הודות לתרומתם ולהצלת יהודים מפני גירוש למחנות הריכוז על ידי מוסד יד ושם בישראל.


#מה רואים בפנתיאון?

הפנתאון המרשים נבנה ברוח הפנתאון הקלאסי הממוקם ברומא וכיפתו נבנתה בהשראה קתדרלת סנט פול מלונדון.

לאורך כל חלקו התחתון של הפנתאון תוכלו לבקר בקבריהם של גדולי האומה הצרפתית - ז'אן-ז'אק רוסו, ויקטור הוגו, אמיל זולה, וולטר, מארי קרי ורבים נוספים.

בפנים המבנה תוכלו לראות את ציורי הקיר המתארים את חייה של ז'בנייב הקדושה. במרכז המבנה ארבע ספינות היוצרות יחד צלב יווני (מה שמזכיר לנו את ייעודו המקורי של המבנה בתור כנסייה). מעליהן כיפת הפנתאון - המאויירת ומעוטרת במסגרת ברזל. בגלריה שמסביב לכיפת הפתנאון תוכלו ליהנות ממבט פנורמי על רחבי פריז.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על הפנתיאון של פריז:

https://www.youtube.com/watch?v=bW0PV464mzg
פאלה רויאל
פאלה רויאל
#על הארמון

ארמון פָּאלֶה-רוֹיָאל הוא ארמון היסטורי חשוב, אך לא פחות מכך - הוא מעניין במיוחד בזכות סיפורו המרתק. הארמון ממוקם ברובע הראשון של פריז, מצפון למוזיאון הלובר. הארמון נבנה בידי האדריכל ז'אק למרסייה בין השנים 1633-1639, לבקשת הקרדינל רישלייה, מדינאי ואיש כנסייה קתולי צרפתי, שמונה לראש מנגנון השלטון בצרפת.

בהתחלה הוא נקרא "פאלה קרדינל", אך לפני מותו של האדריכל הארמון הועבר כמתנה למלך צרפת ושמו השתנה לפאלה רויאל (הארמון המלכותי).

בעקבות שריפה שפרצה בארמון בשנת 1773, בנה אותו לואי פיליפ הרביעי מאורלאן מחדש ושיווה לו את צורתו הנוכחית. הוא הפך את המקום לאתר פריזאי נחשב ומיקם בו בוטיקים, תאטראות, בתי קפה, פארק קטן ועוד. בשל כך, כונה הארמון "ארמון המסחר" והמלך לואי פיליפ נקרא "ראש הסוחרים". הסיבה להפיכת המקום למקום מסחר הייתה החובות הגדולים שאליהם נקלע המלך, בגלל הקרקעות הרבות והארמונות שהיו ברשותו. הארמון נפתח מחדש בצורתו הנוכחית בשנת 1784 והפך להצלחה כלכלית אדירה.

הארמון חזר לידי בני שושלת אורלאן בשנת 1814 ונותר כמקום מגוריהם עד 1848. במהלך שנים אלו, מונה פייר-פרנסואה-לאונר פונטן לאדריכל בני השושלת והכניס שינויים שימושיים וסגנוניים לארמון בתקופת הרֶסְטוֹרַציה והמונרכיה של יולי.

הארמון נבזז בידי המהפכנים שהפילו את המונרכיה של יולי ב-22 בפברואר 1848.
בתחום הפאלה רויאל שוכן גם הקומדי פראנסז, אחד מששת התיאטראות הלאומיים של צרפת.


#חצר הפאלה רויאל

בחצר הראשית של הארמון תמצאו את מיצב "העמודים" של האמן דניאל בורן, שטח העשוי מ-260 עמודים בגבהים שונים עם פסים עליהם. למרות שהעבודה בוצעה בעידוד נשיא צרפת של אותה תקופה, הנשיא מיטראן, היא זכתה לביקורות קשות ממבקרי אמנות. ככל שעבר הזמן הקהל למד להתחבר ליצירה המעניינת.

בגן תוכלו למצוא גם את פסל כדורים של פול בורי, שורות עצי תות וערמונים, מזרקות בצורת מניפה על דשא גדול הגובל בערוגות פרחים לצד פסלי שיש ו-180 קשתות המקיפות את הגן.


#מארמון למרכז קניות

למרות שהחזיק בהרבה קרקעות וארמונות אותם ירש והיה אחד מהאנשים העשירים בצרפת, בשנת 1781 נקלע לואי פיליפ לחובות גדולים. כתוצאה מזה הוא מחליט לנקוט בצעדים קפיטליסטיים חדשניים ולבנות בשטח הארמון מתחם עמודים מקורה המכיל חנויות ובתי עינוגים. התוספת הזו הפכה את הארמון לקניון הצרפתי הראשון וכשהוא נפתח בשנת 1784 הוא גרף הצלחה כלכלית אדירה. עם יותר מ-200 החנויות שהוקמו במתחם, הצרפתי הממוצע יכול היה למצוא שם הכל.

הובילו במיוחד חנויות שעסקו בטיפוח היופי והבטיחו לנשים וגברים פלאים, כמו שיניים חדשות, עין מזכוכית, פאה להסתרת הקרחת ואפילו שרירים מלאכותיים. האישה הטיפוסית יכלה לקבל כאן גם עפעפיים, כתפיים ומחשוף חדשים.

אבל פאלה רויאל התפרסם לא רק בגלל החנויות שבו, אלא גם בגלל בתי הבושת. נפוליאון הצעיר, שנחשף למתחם הפרובוקטיבי, הגיע לפריז בכדי לטפל בעניינים משפטיים הנוגעים למשפחתו ומצא עצמו מתעד ביומנו את איבוד בתוליו אצל אחת מהנערות שעבדו שם.

היום אגב, לא תוכלו למצוא במתחם את בתי הבושת וההימורים, אלא להפך. היום הוא אחד מהמקומות השקטים והרגועים בפריז ובו בתי קפה וחנויות בוטיק קטנות.

מבט מקרוב על הפאלה רויאל:
https://www.youtube.com/watch?v=l1pFx8nWaOQ&t=131s
מכון העולם הערבי
מכון העולם הערבי
#על המכון

בשנות ה-80 יזם הנשיא מיטראן את בניית מכון העולם הערבי, לחיזוק קשרי התרבות של צרפת עם מדינות ערב.

ז'אן נובל, זוכה פרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות, הופקד על התכנון והוא עשה שימוש בחומרים מודרניים ובטכנולוגיה מתקדמת לתכנון הבניין.

הקיר הדרומי של המבנה מיוחד כיוון שהוא בנוי ממנגנון של מאות צמצמי מתכת ריבועיים וממוחשבים, שנפתחים ונסגרים על פי כמות האור בחוץ. בשעות שבהן השמש בוהקת, הצמצמים נסגרים וכמות קטנה יותר של אור חודרת לבניין. בימי סגריר מתחולל תהליך הפוך. המנגנון נראה כמו עַרַבֶּסְקַה מציורים מוסלמים עתיקים ולכן, גם אם לא מתעניינים בתערוכות המוצגות בבניין (הקשורות לתרבות האיסלאם), כדאי לעלות במעלית ללא תשלום לקומה העליונה של המכון.

אם אתם בכל זאת לא רוצים להיכנס, אך עדיין רוצים ליהנות משטיח הקיר המרהיב, ניתן לשבת על ספסל בחצר, אל מול הקיר.

הקיר הצפוני של המבנה, זה שפונה אל נהר הסן, מעוגל מעט.

הבניין כולל ספרייה, חדרי מחקר ואודיטוריום ויש בו גם מוזיאון המציג ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו במדינות ערב ומלאכות מסורתיות שאופייניות להן.

בקומה התשיעית תמצאו תצפית על נהר הסן ועל גשריו וגם מסעדה. המסעדה יקרה מעט, אך אפשר לשוטט באופן חופשי במרפסת וליהנות מתצפית נהדרת על הנוף והסביבה.

מבט מקרוב על המכון:
https://www.youtube.com/watch?v=wRmE4WnjdKo&t=87s

אדריכלות בפריז

קרן קרטייה לאמנות עכשווית
קרן קרטייה לאמנות עכשווית
#על גלריית הקרן

קרן קרטייה ממוקמת בבניין ייחודי שעיצב הארכיטקט הצרפתי ג'ין נובל. הארכיטקטורה של הבניין מתאפיינת בעיקר בשקיפויות. את חזית המבנה השקוף, המוקפת בארזי הלבנון, מקיפה גדר זכוכית עצומה בגודלה. הקרן מציגה בגלריה שלה אמנים עכשוויים מוכרים יותר ופחות, מכל תחומי האמנות והעיצוב.

הבניין כולל 6 קומות של משרדים, כאשר שתי הקומות הראשונות מהוות חלל אחד המשתרע על פני 1,200 מטרים רבועים ומוקדש לתצוגה.

מומלץ לצאת ולהביט אל כיוון הגן הבוטני ולהתיישב על הדשא שמאחורי הבניין. מכאן רואים את הגלריה כאילו הייתה תיבת תצוגה מרהיבה מזכוכית.

כדי לדעת איזו תערוכה מוצגת בימים בהם אתם מבקרים בגלריה, מומלץ להיכנס לאתר של הקרן.
כנסיית מדלן
כנסיית מדלן
#על הכנסיה

כנסיית מדלן נמצאת בכיכר מדלן שברובע השמיני של פריז. בזכות מבנה השער (הפורטיקו) בעל שמונת עמודי התווך שלה, הכנסייה מהווה דוגמה קלאסית לסגנון הנאו-קלאסי ונראית כמו מקדש יווני אדיר ממדים.

בניית הכנסייה נמשכה על פני 85 שנה. זה קרה בגלל חוסר השקט הפוליטי ששרר בצרפת בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. התהפוכות הפוליטיות של התקופה, ובכללן המהפכה הצרפתית, הביאו איתן שינויים רבים בייעוד ובתכניות הבנייה של המבנה.

היום נערכים בכנסייה קונצרטים לחובבי המוזיקה הכנסייתית, מתקיימות בה מיסות שבועיות והיא אחת הפופולריות היום, בעיקר אצל זוגות שרוצים להתחתן בטקס מפואר ואופנתי. אם תצליחו להגיע ביום ובשעה הנכונים, תזכו לחוויה מרהיבה, כיוון שמתקיימת תחרות סמויה בין הזוגות על מי יפיק חתונה מפוארת ואופנתית יותר.


#סיפור בנייתה של כנסיית מדלן

סיפור הבניה של הכנסייה הזו מורכב: פעמיים החלו לבנות אותה ופעמיים נפסקו העבודות. רק בפעם השלישית הצליחו לסיים את הפרויקט.

בפעם הראשונה החלו לבנות אותה ב-1764. היא הייתה אמורה להיות העתק של הכנסייה שבמתחם האינווליד, אך האדריכל שהיה אמון על המשימה נפטר באמצע הבניה והבניה הופסקה.

בשנת 1777 הרס האדריכל החדש את מה שבנה קודמו והחל לבנותה שוב, הפעם כהעתק של הפנתיאון. עם פרוץ המהפכה הצרפתית העבודה הוקפאה בשנית. המהפכנים לא ראו את הצורך בכנסייה נוספת ולכן הועלו הצעות לשינוי ייעודו של המבנה - ספריה, אולם ריקודים או שוק מקורה, אך למרות ההצעות, שום דבר לא בוצע בפועל.

בשנת 1806 נפוליאון מינה אדריכל חדש, שיבנה במקום היכל תהילה, "מקדש לתפארת הצבא האדיר" לפי בקשתו. האדריכל החדש, הרס את המבנה בשלישית והחליט ללכת על סגנון קלאסי, על פי דגם של מקדש יווני עתיק. מהר מאד הסתבר שעבודות הבניה של שער הניצחון הגדול, שמטרתו הייתה זהה, מבטלות את הצורך בכנסייה. הבניה נעצרה שוב. השנים חלפו וגם האדריכל הזה נפטר - כאשר אף אחד לא מצליח לסיים את המבנה.

רק בשנת 1842 הוחלט להשלים את הבניה. 52 עמודים בגובה של 20 מטר כל אחד מפארים אותה היום. מסביבה ועל דלתות הברונזה שלה מגולפות סצנות של עשרת הדיברות. בכנסיה מוקם אחד מהעוגבים הטובים של פריז.

מבט מקרוב על הכנסייה:
https://www.youtube.com/watch?v=V1FIIULM7k8&t=16s
פטיט פאלה
פֶּטִי פאלה
#על פֶּטִי פָּאלֶה - המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית

שני המבנים המאחסנים את המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית, פֶּטִי וגְרַאן פָּאלֶה, נבנו בסוף המאה ה-19 לכבוד התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1900, אותה אחת שלכבודה גם נבנה מגדל האייפל. תערוכה עולמית זו נועדה לסכם את המאה ה-19 ולחגוג את פתיחת המאה ה-20 במרכז תקופת ה"בל אפוק" ("העידן היפה" - תקופת תור הזהב באירופה בזכות השלום ששרר באותה התקופה בין המעצמות והביא לפריחה ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות שהביא לשיפור ניכר באיכות החיים). בתקופה ההיא, התערוכה הזו הייתה הגדולה ביותר עד זמנה וכללה 50,000 מבקרים. שטח התערוכה השתרע על פני 1,120 דונם.

במסגרת המבנים המפוארים שהוקמו בעבור התערוכה, נמצא גם את הגְרַאן פָּאלֶה והפֶּטִי פָּאלֶה.

כיום מהווה הפֶּטִי פָּאלֶה את המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית. האוסף הקבוע כולל ציורים מימי הביניים והרנסנס, ריהוט מהמאה ה-18 ואת אוסף הציורים הרשמי של העיר פריז (הכולל יצירות של רמברנדט, דֶלַקְרוּאָה, מוֹנֵה, פיסארו, מוֹדִילִיאַנִי ועוד). בארמון כונסו כמה אוספים מרשימים ובהם פיסול עתיק מצרי ויווני, אמנות הרנסנס בציור, בחרסינה ובריהוט, ספרים מימי הביניים ועוד, כשבמקביל מוצגות כאן תערוכות מתחלפות.

גרם מדרגות קטן עם דלתות זכוכית ועיטורי זהב יוביל את המבקרים בארמון אל אוסף של אומנות צרפתית קלאסית. אחרי סיבוב קצר בחלק הפנימי והתת-קרקעי של המוזיאון, יוכלו המבקרים לבקר בחצר הפנימית שבה כיפת זכוכית, עמודים יוונים, פסלי מלאכים מוזהבים, צמחיה מיוחדת ובית קפה חמוד. בחצר הגן, שצורתו חצי ירח, שתלו הגננים מחדש זנים של עצי דקל, שהיו קיימים שם מאז השנים המוקדמות של המאה ה-20.

הכניסה לתערוכה הקבועה היא חופשית ולתערוכות המתחלפות בתשלום.


#אדריכלות פֶּטִי פָּאלֶה

במבט ראשון על פֶּטִי פָּאלֶה, ניתן לדמיין כי המבנה שימש פעם כביתם של אצילים אלגנטיים ומלכותיים. אך למעשה, הוא הוקם בשנת 1900 לכבוד היריד האוניברסלי הפאריזאי, ממש כמו שכנו ה"גְרַאן פאלה". שני המבנים שימשו מאז ומתמיד כמוזיאונים. ה"פֶּטִי פאלה", הארמון הקטן מביניהם (שאגב, אינו באמת קטן, אלא רק ביחס לארמון הגדול שנמצא מולו), ממוקם בין נהר הסן לשדרת השאנז אליזה. הוא מבנה עדין ויפהפה המציג אמנות צרפתית.

הבניין עוצב על ידי שארל ז'ירו בסגנון אַר-נוֹבוֹ, ובמרכזו גן פורח עם בריכת דגים תכלכלה וקישוטי זהב. התקרות המצוירות, רצפות הפסיפס המפוארות, חלונות הענק, שערי הזהב ואכסדרת העמודים הנאה נועדו אך ורק להצגת אמנות לעם וזה פשוט מקסים.

הארמון הקטן מהווה מפגן נאה של אדריכלות - דלת הכניסה מלאה בפיתוחי זהב דקים ומורכבים ומזמינים את המבקרים להיכנס פנימה למבואת השיש הגדולה, בה חלונות ענק ושנדלירים בוהקים. הוא שוכן בתוך מבנה מקומר של ברזל רקוע מוזהב ומוזאיקה איטלקית. בתוכו נמצא המוזיאון לאמנויות היפות, שבו יצירות קבועות של דֶלַקְרוּאָה וקוּרְבֵּה. השיפוץ שיחזר את המראה החיצוני של האבן שממנה בנוי הארמון והחזיר לה את הצבע הלבן המקורי שלה; בנוסף לכך שופצו לוחות התקרה בצבע כחול עז, המתארים מוטיבים של יופי, מחשבה, מיסטיקה וחומר.


מבט מקרוב על הפטי פאלה:
https://www.youtube.com/watch?v=e-X1S-jaKEQ
מוזיאון השואה
מוזיאון השואה
#על המוזיאון בפריז שמנציח את השואה

בעולם ישנם לא מעט מוזיאונים ומקומות הנצחה לזוועות שעברו היהודים בשואה. גם בפריז תוכלו למצוא את ההנצחה של הנספים וההקפדה על תיעוד הקהילות היהודיות שחיו כאן לפני השואה.

בשנת 2005, הוקם אתר ההנצחה לזכר השואה, לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ. המקום מציע חוויה מקיפה ומרתקת לכל מי שצמא לידע על התופעה הבלתי-נתפסת של השואה.

המבנה מחולק לשני חלקים המשלימים אחד את השני. יש בו את החלק החיצוני והפתוח, שבו תוכלו למצוא אנדרטאות להנצחת הנספים ופסלים מרשימים עם מוטיב מרכזי של משחקים באור וצל. בין האנדרטאות תמצאו את "קיר השמות", קיר עדות עם שמות של 76,000 יהודים שגורשו מרחבי צרפת (ביניהם 11,000 ילדים). יש כאן אנדרטה עם "אש התמיד", כמו זו שיש בשער הניצחון, ואנדרטאות לגיבור היהודי האלמוני ולחסידי אומות עולם - ישנם כ-2700 כאלה.

בחלק הפנימי של המבנה תמצאו את המוזיאון, שלקח על עצמו לגשר בין הדור שחווה את השואה לדור ההמשך. עדויות, תערוכות ומרכז הסברה ולימוד עשיר - כל אלו יעמדו בעבור המבקרים שיוכלו למצוא גם מרכז תיעוד יהודי ובו כל המידע על ההיסטוריה היהודית במהלך מלחמת העולם השנייה. המבקרים יוכלו לשמוע על רצף האירועים הכרונולוגיים שחוו היהודים בצרפת במהלך השואה וללמוד על זוועותיה.

גם התערוכות המתחלפות עוסקות בנושאים מסוג זה, כמו גורל היהודים בארצות אירופה וכדומה.


ארמון ורסאי
ארמון ורסאי
#היסטוריה בארמון

בעיר ורסאי הממוקמת 25 קילומטר דרומית-מערבית לפריז, ממוקמים ארמון ורסאי וגני ורסאי, שרידים מרהיבים של תקופת המלוכה. אם עולה בכם התהייה, למה ירצו מלכי פאריז להתרחק מההמון הפריזאי, אז האמת היא שהעברת המשכן המלכותי הרשמי מארמון הלובר בפריז לאזור ורסאי היה מהלך פוליטי מחושב של לואי ה-14. האצולה הצרפתית כולה שכנה בפריז, והארמון בוורסאי הכריח את האצילים שרצו להתקרב למלך ולשלטון, להגיע עד אליו, לוורסאי. לעזוב את עסקיהם וביתם ולהתגורר בבית המלך. המלך לואי בעצם רצה להעביר את מוקד הכוח מפריז אל ורסאי.

לואי ה-14 החליט שהוא רוצה להתרחק מעט מפריז העמוסה והצפופה ולמצוא לעצמו מקום משכן מחוץ לעיר. כמה שנים קודם, בשנת 1624 נבנתה לאביו, לואי ה-13, בקתת ציד באדמות שהיו שייכות לו בוורסאי. לואי ה-14 קפץ על המציאה והחליט למנות ארכיטקט שיהפוך את בקתת הציד לארמון מפואר. הארכיטקט הנבחר היה לואי לה וו, שניהל את הרחבת הטירה במשך שבע שנים באמצעות עבודה של אלפי פועלים שעמלו על בניית הארמון והגנים. ב-1682 עבר המלך לואי ה-14 להתגורר בטירה, מספר שנים לפני שבנייתה הושלמה לחלוטין.

אך הוא לא הסתפק במעבר שלו עצמו, אלא אף הזמין את בני האצולה ופקידי החצר להתלוות אליו בנדידתו לוורסאי וחילק להם מגרשים מסביב בחינם. בפני כל אציל ופקיד הוצבו 2 תנאים: 1. היה עליו לשלם למלך מס שנתי, 2. אסור היה לו להשאיר את המגרש ריק, אלא הוא היה חייב לבנות עליו בית לפי תכניות שהוכנו על ידי ארכיטקט החצר של המלך. תכניות הבניה יצרו עיר מתוכננת בצורה מופלאה - בנויה בצורה סימטרית והרמונית. כמובן שלגגות הבתים החדשים אסור היה להתנשא מעבר לגובה המרכזי של הארמון...


#נטישת ארמון ורסאי
בזמן המהפכה הצרפתית, המון זועם שהגיע מפריז התנפל על ארמון ורסאי והכריח את משפחת המלוכה לעזוב אותו ולחזור לפריז. כך החלה הנטישה ההמונית של העיר. הארמון המפואר, שרבים מרהיטיו וקישוטיו נהרסו או נגנבו, נזנח ועמד שומם. בשנת 1837, הציל המלך לואי פיליפ את הארמון מחורבן, כאשר הפך אותו למוזיאון לאומי המוקדש "לתהילה של צרפת".


#מה מיוחד בארמון ורסאי?
ארמון ורסאי היה ארמונו המפואר של המלך הצרפתי לואי ה-14. כנראה שהיו לו צרכים די גדולים, כי בארמון הזה, שאורכו קילומטר, ישנם 700 חדרים!

הארמון הפגין לכל אירופה את עוצמתו של המלך והיה כה מפואר שהפך מושא לחיקוי בקרב כל בתי המלוכה האירופיים. זה לא הפריע לכל מלך בשושלת הצרפתית להוסיף עוד חלק לארמון, כולל כפר שלם שנבנה בשביל המלכה מארי אנטואנט, כדי שתהנה משקט כפרי בארמון.

שגרת החיים האופיינית בארמון ורסאי כללה טקסים, החלפת תלבושות וסעודות. אצילי המלך היו מגיעים לארמון לתקופה ארוכה ורוב זמנם הוקדש לשעשועים, מסיבות, נשפים, קונצרטים והוללות מינית. סימנים לאורח חיים ראוותני זה ניתן לראות בארמון המפואר והמקושט שממחיש את הגישה הבזבזנית של המלכים הצרפתיים במאות ה-17 וה-18. הארמון הוא הסמל המובהק ביותר לפער שבין הפאר והשפע של המלוכה אל מול השפל והעוני שאליו הגיעו בני המעמד הנמוך. העובדה שהארמון המפואר הזה נמצא מחוץ לפריז מסמלת היטב את הנתק שאחז במלוכה באותה תקופה ושהביא בסופו של דבר למהפכה הצרפתית.

המתחם כולל את הארמון המרכזי, ארמונות הטריאנון, אחוזת מארי אנטואנט וגנים מרהיבים ביופיים. בגנים מרפסות מסוגננות, ערוגות גזומות בסגנון צרפתי קלאסי, פסלים, מזרקות ותעלת מים גדולה שבה משייטות גונדולות וסירות.

בארמון ורסאי התרחשו אירועים היסטוריים חשובים כמו חתימת הסכם השלום בתום מלחמת העולם הראשונה, הסכם שגם נקרא על שמו "הסכם ורסאי". בתור נקמה, התעקש היטלר לשוב לארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה, ולחתום בו על הסכם הכניעה של צרפת לגרמניה הנאצית.


#גני ורסאי
בארמון ורסאי, ארמונו המפואר של המלך הצרפתי לואי ה-14, רצה המלך גנים יפים במיוחד. למשימה גויס אדריכל הנוף החשוב של צרפת בימים ההם, אנדרה לה נוטרה. אלפי פועלים, גננים ובנאים עבדו כדי להקים את הגן יוצא הדופן. לעבודות אלה הובאו כמויות עצומות של אדמה וצמחים מכל רחבי אירופה. כך עוצבו גני ורסאי במאה ה-17 והיו לגנים היפים באירופה.

הגנים שהוקמו מערבית לארמון, משתרעים על כ-8,000 דונמים. יש בהם צירוף מדהים של עיצובי פרחים מרהיבי עין, מדשאות גזומות בצורות ובפיסולים מעניינים, תעלות מים, עצים נישאים, בריכות שלוות עם דגי נוי, מזרקות מים קסומות, מאות פסלי אומנות ועוד.

בגני ורסאי נטועים כ-200,000 עצים, ומידי שנה שותלים שם כ-210,000 פרחים. בכניסה לגנים תוכלו לשכור רכב גולף או לקנות כרטיסים לרכבת קטנה שנוסעת ברחביהם. כדי לראות את כל הגנים ואת הארמונות המרוחקים יותר (הטריאנון הגדול, הקטן ובית הכפר של מארי אנטואנט) יש ללכת דרך לא קצרה, לכן יש גם פתרונות תחבורה למי שחפץ בכך. לאלו שמחליטים ללכת ברגל ברחבי הגנים, יש מדי פעם תחנות קפה וגלידות.

מטבע הדברים, במהלך החורף הגנים פחות פורחים - הרבה מהפסלים נעטפים מפני הגשם, כמעט ואין פרחים והמקום כולו נכנס לאווירת שיפוצים ותחזוקה שנתית. עדיין ניתן ליהנות מהארמונות ומהאווירה החורפית המיוחדת, אך כמובן שהחוויה לא מושלמת.

כיום גני ורסאי הם מהגנים המפורסמים בעולם. הם גם מאתרי התיירות הפופולאריים בצרפת ונחשבים אתר חובה למיליוני תיירים המגיעים לצרפת ומבקרים גם בהם בכל שנה.


#ארמון ורסאי לתיירים
ארמון ורסאי הוא מן המפוארים והיפים ביותר והביקור בו הוא חוויה יחידה במינה. הוא מורכב מארבעה חלקים עיקריים: הבניין הראשי, שהוא מבנה קלאסי עם אגפים מהודרים רבים, שני ארמונות נפרדים נוספים והחלק הרביעי, שמכיל גנים רחבי ידיים שתוכננו בידי ארכיטקט גנים מיוחד - מרהיבים ביופיים, עם מזרקות מים, בריכות נוי, כרי דשא, עצים, פרחים והכל ירוק ומרהיב.

בחודשי הקיץ יש תורים ענקיים בכניסה לארמון, אך ממילא אחרי ביקור בכמה חדרים, ישנו עומס בתפיסת היקף העושר המוצג. נסו לא לפספס את "אולם המראות" המדהים, שם נחתם בשנת 1919 חוזה ורסאי המפורסם ואת חדרי השינה הנפרדים של המלך והמלכה.

בכניסה לארמון קחו לכם מפה, מכיוון המתחם עצום וכולל מגוון של מבנים.


#סיפורי ורסאי

אם תיקחו סיור מודרך בארמון, תזכו לשמוע מהמדריכים סיפורים מעניינים. אחד מהם הוא הסיפור על טקס היקיצה של המלך. מדי בוקר היו מוזמנים אישי החצר הנכבדים לחזות במלך כשהוא פוקח את עיניו לקראת היום החדש. החדר היה מתמלא באנשים, לפעמים עד 100 איש וכולם היו עומדים וממתינים לפתיחת עיניו. אם המלך לא התעורר בעצמו, היה אחד ממשרתיו מעיר אותו כשכל האנשים מסביב צופים בפיהוקיו, התמתחויותיו, בטקס הרחצה וההלבשה שלו. זה היה טקס יוקרתי שלהיות מוזמן אליו נחשב לפריבילגיה עצומה למוזמנים.


#חוזה ורסאי
לפעמים כשאתה רוצה שלום, אתה עלול לקבל מלחמה. את הלקח ההיסטורי הזה למד העולם כשפרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה הזו, שעתידה להיות המלחמה הגדולה והקטלנית בתולדות האנושות, פרצה לא מעט בגלל חוזה ורסאי, הסכם השלום העיקרי שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה, הסכם השלום שלא הביא שלום.

חוזה ורסאי, שנחתם ממש בארמון בו אתם עומדים עכשיו, בחדר המראות המרשים, היה הסכם שעליו חתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה ממשלות הצדדים שלחמו בה. לא במקרה נבחר האולם הזה, כיוון שזה היה האולם שבו התקיים בשנת 1871 טקס ההכתרה של קיסר גרמניה המאוחדת.

חוזה ורסאי הטיל את האשמה של "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, על גרמניה ובעלות בריתה. בהסכם נקבע שהן האחראיות ל"אבדות וההפסדים כולם, שנגרמו לבעלות הברית ולידידותיהן, בעקבות המלחמה שנכפתה עליהן בהתקפת גרמניה ובעלות הברית שלה".

בין סעיפי ההסכם היו תשלום פיצויי עתק ליריבותיה של גרמניה במלחמה, העברת מפעלים ושטחים רבים מגרמניה למדינות המנצחות במלחמה, הגבלת עוצמת הצבא הגרמני, פירוק ביצורים ואיסור על בניית אחרים, השמדת כלי נשק וצוללות ועוד.

חוזה ורסאי וסעיפיו הקשים כלפי גרמניה נחשבים לגורמים משמעותיים ביותר בעליית הנאצים לשלטון בה ובהמשך גם לפריצת מלחמת העולם השנייה. בין הסיבות היה התוהו ובוהו שנגרם בגרמניה בשל ההתמוטטות הכלכלית הגרמנית שגרמו תשלומי הפיצויים הכבדים שגרמניה נדרשה לשלם. גם טקטיקות הלחימה המשופרות שפותחו בצבא הגרמני בגלל ההגבלות שהוטלו עליו בהסכם ושחרור של רבים מהקצינים הגרועים לטובת הקצינים הטובים ביותר שנשארו בו. אבל בראש ובראשונה השפיעה תחושת ההשפלה של הגרמנים, שמצאו במפלגה הנאצית את מי שיחזירו להם את הכבוד שאבדו בורסאי.


#טיפים
אם אתם בעניין של הגנים, בימים חמים לא מומלץ להגיע. אין הרבה צל והתורים לסיור בקרוניות המוצלות ארוכים מאד.


מבט מקרוב על ארמון ורסאי:

https://www.youtube.com/watch?v=ETmC3jkDAwY&t=25s
מוזיאון פיקאסו
#על המוזיאון

מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.

המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.

המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.

במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.


#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".

אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.

במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.

לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.


#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.

במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:

"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.

"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.

"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".

ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE
פלה דה טוקיו
#חזון ואמנות

במוזיאון פריז לאמנות מודרנית, הנמצא באגף המזרחי של פאלה דה טוקיו, תמצאו יצירות מהקוביזם, הסוריאליזם, יצירות אבסטרקטיות, יצירות עכשוויות, אמנויות דקורטיביות ועוד. לא מדובר במוזיאון רגיל אלא באתר עליה לרגל משעות הצהריים ועד חצות, המקבץ אליו אנשים מכל הגילאים ומכל שכבות החברה. מנהלי המקום מצהירים כי מטרתו היא לאפשר לאמנים ומעצבים לשלב בין צרכיהם ורצונותיהם ללא מעצורים. הקו המאפיין את המקום הוא עכשוויות, דינמיות ותנועתיות - מקומית וגלובלית.

כאן נמצא אחד הציורים הגדולים ביותר בעולם: יצירתו של ראול דופי משנת 1937. ציור השמן הזה משתרע על שטח של 600 מ"ר והוא מורכב מ-250 לוחות עץ.

המוזיאון עבר שיפוץ שארך שנתיים ונפתח מחדש בפברואר 2006. במסגרת השיפוץ נוסף חלל תצוגה בקומת המרתף ו"חדר שחור" מיוחד נבנה כדי להקרין סרטי וידיאו אמנותיים ועל אמנות. גם יצירתו של דופי עברה שיפוץ: הסירו ממנו אזבסט והציור הוצב על קירות עקומים שמוארים מהרצפה, בהתאם לחזונו המקורי של האמן.

החלל המודולארי, שבנוי בצורה מפותלת כקונכייה, מאפשר להציג סוגים שונים של תערוכות, בין אם ארעיות, מיצבים ומיצגים.

מאז ה-24 בינואר 2004, מספר רב של להטוטנים ואמני-אש נפגשים כל מוצאי שבת ברחבה החיצונית.

במקום נערכים מספר פעמים בשבוע מופעי מוסיקה אלקטרונית, קיימים חדרים למשחקי וידאו וכמובן יצירות של כ-30 אמנים מרחבי העולם. תוכלו למצוא בו גם אוסף של יצירות קוביסטיות, מיצירותיהם של מודליאני וג'ורג' רואו, מאטיס ועוד. המוזיאון מציע מגוון תערוכות מתחלפות של אמנים בני זמננו במגוון ז'אנרים וסגנונות. מתחת למרפסת עם מסעדת המוזיאון, בצדו האחורי של המוזיאון הקרוב לנהר הסן, אפשר למצוא גרפיטים גדולים וצבעוניים.

תוכלו למצוא כאן מסעדת שירות עצמי, קפיטריה זולה, אמנות עם מודעות חברתית חזקה וכמה חנויות מוזרות ומעניינות. המקום פתוח עד חצות ובכל ערב יש בו הרצאות והופעות. בשבתות תוכלו למצוא מאחורי הארמון גם שוק נעים שמתמחה במוצרים אורגניים.


#על פאלה דה טוקיו

"פלה דה טוקיו" הוא מוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית הממוקם ברובע השישה עשר של פריז. באגף המזרחי של המבנה, השייך לעיריית פריז, נמצא המוזיאון לאמנות מודרנית. בחלק המערבי השייך למדינה, פועל מאז שנת 2002 "פלה דה טוקיו", הנחשב כיום לאחד האתרים הבולטים לאמנות עכשווית בפריז. שמו המקורי של המבנה הוא "ארמון המוזיאונים לאמנות מודרנית". המבנה קיבל מאוחר יותר את השם "פלה דה טוקיו", הנגזר משם הרציף הסמוך - רציף טוקיו.

בתחרות התכנון האדריכלי של המבנה זכו ז'אן-קלוד דוֹנדֶל, אנדרה אוּבֶּר, פול ויַאר ומרסל דאסטוּניֶה. המבנה נבנה בסגנון מונומנטלי (הרבה גודל ועוצמה), המורכב משני אגפים סימטריים לחלוטין, המופרדים זה מזה באמצעות מזרקה וגרם מדרגות. החלונות בתקרות מאפשרים לאור טבעי לחדור ולהאיר את מרבית חדרי המבנה.

באזור החיצוני של המבנה תוכלו למצוא הרבה פסלים כמו גם כאלו שהוצבו על הגדה כדי שישתקפו במים. היום לא נותר מהם דבר אגב, פרט לנימפות השכובות.

פאלה דה טוקיו נפרש על פני 7,700 מטרים רבועיים מתוך 22,000 מטרים שמהווים את סך שטח המבנה. כאמור - בעת הצורך יוכל להרחיב את פעילותו בקלות רבה.


#שימושים בפאלה דה טוקיו

המוזיאון לאמנות מודרנית נבנה בשנת 1934. ההיסטוריה שלו רצופת שימושים מעניינים:

בזמן מלחמת העולם השניה, הקומות התחתונות של המבנה שימשו כמחסה ליהודים שנמלטו והסתתרו בו.

בשנות החמישים של המאה ה-20, האגף המזרחי עבור שיפוצים נרחבים. כך בשנת 1961, ניתן היה לפתוח את המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריז, שהתבסס על היצירות שהיו בפטי פאלה. בשנת 1977 נלקחו אוספי "המוזיאון לאמנות מודרנית" והועברו מהאגף המערבי של המבנה למרכז ז'ורז' פומפידו.

בין השנים 1977-1986, נקבע במקום מושבו הזמני של מוזיאון אמנות ניסויית.

בשנים 1988-1990 השתמש המכון ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות בחדרי הפיסול הישנים של המוזיאון.

הכנף המערבית של הארמון, שבין השנים 1988-1995 השתמש בה בית הספר פמיס (לקולנוע), פונתה ובשנת 1999 שרת התרבות והתקשורת קתרין טרוטמן, החליטה לפתוח מחדש באופן חלקי את הכנף המערבית ולשכן בו את המרכז לאמנות עכשווית. כך נערכה תחרות לבחירת מנהל למרכז החדש ביולי 1999 בה זכו ניקולא בוריו וז'רום סן לתקופת כהונה של 3 שנים.

בחללים שעוצבו מחדש באותה התקופה, הפך הפאלה דה טוקיו לאתר המוקדש ליצירה בת זמננו בכל צורותיה: ציור, פיסול, עיצוב, אופנה, וידאו ארט, קולנוע, ספרות ומחול.

כ-50% מפעילות האתר ממומנת על ידי סובסידיה ממשרד התרבות הצרפתי, אך שאר המימון מגיע מההכנסות השונות של המקום כמו מכירת כרטיסים.
קתדרלת נוטרדאם
#על הקתדרלה

קָתֶדְרָלָת נוֹטֶרדַאם (Notre-Dame) המפורסמת, מפסגות האדריכלות הגותית, מושכת אליה אלפי תיירים מדי שנה. משמעות שמה היא "קתדרלת גבירתנו", על שם מריה, אמו של ישו. מלכים רבים הוכתרו ונישאו בקתדרלה הזו, ביניהם גם נפוליאון.

בניית הקתדרלה החלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345. תוכלו לראות בה מגוון פסלים ותבליטים, אבל במיוחד מעניין "פיסול השוליים". שימו לב לדמויות המפלצתיות והדמיוניות שהוצבו בקצות המַרְזְבִים, דמויות שמסמלות את הרוע והשאול ומאפשרות הצצה אל עולמם של אנשי התקופה, אנשי ימי הביניים.

אחרי המהפכה הצרפתית הוזנחה הקָתֶדְרָלָה היפהפייה, אבל בשנת 1831 היא שימשה רקע ליצירתו המפורסמת של וִיקְטוֹר הוּגוֹ - הגיבן מנוטרדאם. אחרי פרסום ספרו של הוּגוֹ החלו הצרפתים לשקם אותה. זו הייתה גם התקופה שבה נבנו הגרגוֹיְלִים המפורסמים, שעד היום כורעים על הקתדרלה ועושים פרצופים לועגים לעוברים ושבים.

גרגוֹיְלִים הם פסלים שהיו מאד נפוצים באדריכלות הגותית. הפסלים הללו שימשו בדרך כלל כמרזבי מים קישוטיים. הם מוקמו תמיד על סף הגג של המבנים הגותיים, בתור מַרְזְבִים. המעניין הוא שהם עוצבו כמפלצות דמויות שדים או דרקונים, מפלצות שפונות כלפי חוץ ומפחידות את העוברים והשבים שעומדים למרגלות המבנה.

הקתדרלה ממוקמת בכיכר נוטרדם, באִיל דֵה לַה סיטֶה, האי המהווה את נקודת ההתחלה ההיסטורית שממנה התפתחה העיר פריז. גאוגרפים מתייחסים אל הקתדרלה כאל נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים לכל רחבי צרפת. את לוח המתכת של "נקודת האפס" תוכלו לראות בכיכר שלפני הכנסייה.


משימת בילוש קטנה לילדים
====================
מצאו בכיכר שלפני הכנסייה את לוח המתכת של "נקודת האפס" והסבירו לשאר בני המשפחה את משמעותה.


#הגיבן מנוטרדאם

השילוב של אחד מהסופרים המכובדים בהיסטוריה האנושית, עם אחת הערים המרתקות והיפות בעולמנו, הוא שילוב מנצח. ויקטור הוגו, שחי בפריז, שילב אותה כתפאורה המרכזית בכל יצירותיו, ולפיכך העיר הקסומה הזו מלאה באתרים הקשורים אליו, לפועלו וליצירתו. את הספר "הגיבן מנוטרדאם", אחד הרומנים הגדולים של התקופה, הוא פרסם בשנת 1831. הספר הסעיר דורות רבים של קוראים בעלילה מרתקת ורבת עוצמה.

במרכז העלילה מככבת לא אחרת מאשר הקתדרלה המדהימה שבה אתם נמצאים ברגעים אלו ממש. עם זאת, בניגוד למציאות, בספר היא ממוקמת בשכונת העוני של פריז. הקתדרלה היא מקום מגוריו של כומר קתולי נוקשה וחמור סבר, קְלוֹד פְרוֹלוֹ (Claude Frollo), שמאמץ תינוק שננטש, אותו הוא מכנה קְוָוזִימוֹדוֹ. קווזימודו הוא גיבן מעוות וחירש שתפקידו יהיה לצלצל בפעמוני הכנסייה.

הסיפור הוא סיפור אהבתו של קווזימודו הגיבן לאזמרלה, הרקדנית הצוענייה. זהו סיפור אפי, רווי יופי ועצב, שמתאר את הסבל האנושי בעוצמה ובחמלה. לאחר שקווזימודו מואשם בניסיון חטיפתה של אזמרלדה, נגזרים עליו עינויים לעיני כל תושבי העיר. מי שתציל אותו תהיה לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. הכומר פרולו, שמאוהב גם הוא באזמרלדה הרקדנית, מנסה להתגבר על ייסורי אהבתו וקנאתו ורוקח מזימה מרושעת שתוביל להתפתחות טרגית של הרומן.

את הספר כתב הוגו לאחר שגילה במגדל הפעמונים כתובת ביוונית שפירושה "צורך/הכרחי" והיה סקרן לדעת מי חרט את הכתובת. מטרתו של הוגו בכתיבת הספר הייתה להציג את אוצרותיה של הקתדרלה לציבור הרחב, אחרי החורבן שנערך בה על ידי ההמון בימי המהפכה הצרפתית, אשר ראה בה את סמל השלטון.


#שינויים בקתדרלה

ההחלטה על בניית קתדרלת נוטרדאם התקבלה על ידי הבישוף המקומי שהחליט על הקמת משכן לכנסייה הקהילתית של מלכי אירופה, בדמות כנסייה גוֹתית קלאסית - משמע, כנסייה גבוהה, מפוארת, מוארת ומקושטת. התכנון האדריכלי השאפתני הוביל לכך שמספר רב של אדריכלים היו מעורבים בעבודת הבניה שהחלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345.

לאורך השנים נפגע המבנה המקורי של הקתדרלה. בזמן המהפכה הצרפתית, נגרם נזק רב למקום - ראשיהם של הפסלים בחזית ושל אלו שמעל השערים "נערפו". כל הפעמונים הותכו לשימוש בתעשיית הנשק. המבנה עצמו שימש אז כמחסן מזון. גם המלכים, שניסו להטביע את חותמם במקום עם השנים, הוסיפו חדרים ושיפצו פינות. נזקים קטנים נוספים נגרמו למבנה במלחמות העולם השונות שהכו בו קשות, אבל המבנה שמר פחות או יותר על צורתו המקורית והוא דומה מאוד למבנה שעמד פה בימי הביניים.


#סן דני

כל פריז מכירה את דמותו של סן דֵנִי הנושא את ראשו הערוף מעל הכניסה לקתדרלת נוטרדאם. מסופר שהרומאים ערפו את ראשו. הוא לא התרגש ונשא את ראשו הערוף בידיו... פסל נוסף שלו נמצא גם במוזיאון ימי הביניים הממוקם גם הוא בפריז. אבל מי הוא היה?

סן דני, בשמו המלא דיוניסיוס (Dionysius), היה קדוש נוצרי בן המאה ה-3 לספירה, שהיה לבישוף הראשון של פריז. דיוניסיוס נשלח על ידי האפיפיור פביאנוס כדי לשקם את הקהילה הנוצרית בפריז. הוא בנה בה כנסייה, באי על נהר הסן, והמיר לנצרות תושבים רבים. אבל חמתו של מושל העיר הרומאי בערה בו והוא ציווה לכלוא אותו ואת שני מלוויו, לענותם ולערוף את ראשם מיידית.

האגדה מספרת, כי לאחר שראשו נכרת, הרים אותו סן דני מן הקרקע והחל ללכת, כשהוא נושא אתו בידיו ומטיף לסובבים. כמה קילומטרים צפונה מגבעת מונמרטר (שם בוצעה העריפה), הוא פוגש באצילה הרומית קטולה, מפקיד בידיה את ראשו ומתמוטט. במקום נפילתו נבנתה בזיליקת סן דני, מה שיהיה למקום קבורתם של מלכי צרפת.


#העוגב של כנסיית נוטרדאם

עוגב הוא כלי מקלדת גדול (למעשה הוא כלי הנגינה הגדול בעולם), המפיק צליל מהרעדה של אוויר, בניגוד לכלי מקלדת אחרים המפיקים צליל מהרעדת מיתרים. הצליל בעוגב מופק באמצעות מפוח הנושף אוויר דרך צינורות.

בקתדרלת נוטרדאם הותקנו עוגבים מאז שהיא נבנתה והיום יש בה שלושה עוגבים - העוגב הגדול, העתיק שבעוגבי הקתדרלה המותקן מתחת לחלון הרוֹזֶטָה המערבי, עוגב המקהלה (עוגב בן 30 שנה שהותקן במאה ה-19) הממוקם בבית המקהלה ועוגב נייד, שתפקידו ללוות את המקהלה והזמרים.

העוגב הראשון הותקן במאה ה-18 בידי קליקו (Cliquot). חלק מהצינורות המקוריים של קליקו ממשיכים להישמע בעוגב גם היום, למעלה מ-270 שנה לאחר שהותקנו. העוגב שופץ ונבנה מחדש כמעט לחלוטין במאה ה-19. בתחילת 1989 נעשה שחזור נוסף של העוגב שהסתיים ב-1992.

לעוגב הגדול של הקתדרלה יש 7,800 צינורות, 900 מהם מסווגים כהיסטוריים.
העוגב בעל 109 מְשַׁלְּבִים, חמש מקלדות בנות 56 קלידים כל אחת ומקלדת דוושות בת 32 קלידים.

משרת נגן העוגב של קתדרלת נוטרדאם נחשב לאחת המשרות הנחשקות ביותר בתחום זה בצרפת.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב הקתדרלה:

https://www.youtube.com/watch?v=PGqyo5rn1Tk
לה אל, מתחם קניות
#על האזור המסחרי של פריז

לה האל הוא מרכז מסחרי רחב ידיים, שבו נמצאת גם תחנת הרכבת המרכזית של פריז. יש בה רשת מסילות תת קרקעיות, שהוקמה בשנות ה-60 של המאה ה-20.

במשך מאות שנים האזור שימש כמתחם סיטונאי גדול. בשנת 1183 המלך פיליפ אוגוסט הגדיל את שטח השוק של פריז ובנה מחסה להגנה על הסוחרים שהגיעו למכור את מוצריהם. בשנות ה-50 הוקמו מבני פלדה וזכוכית מאסיביים, שהפכו לסמל האזור ונתנו לו את הכינוי "הכרס של פריז".

בשנת 1971 השוק נהרס ואיתו אבדה גם האווירה הצבעונית והרועשת שהייתה ידועה בו כל כך. במשך כמה שנים המקום היה בעצם בור ענק ונחשב למפגע אסתטי שהפריע למבקרים בכנסיית סנט אסטאש. הוא אפילו כונה "החור של אל". הבנייה הושלמה ב-1977 עם חנוכת תחנת הרכבת התחתית.

האזור הלך והתפתח עד שהפך למתחם הקניות והבילוי המודרני שהוא היום. במרכז המסחרי החדשני שנבנה במקום יש מאות חנויות בארבעה מפלסים תת-קרקעיים: חנויות בגדים, הנעלה, קוסמטיקה ועלי בית, מסעדות, בתי קפה וקולנוע. במקום גם כמה מוזיאונים קטנים: מוזיאון השעווה, מוזיאון הרוק ומרכז אוקיינוגרפי המספק הצצה לחיים באוקיינוס.

המבנה ספג ביקורת על עיצובו ולכן בשנת 2004 העירייה ערכה תחרות אדריכלות למבנה החדש. דוד מנז'ן זכה ותכנן לבנות את האזור מחדש.

אמנם השטח המרכזי בפורום הוא פתוח תחת כיפת השמים אך הוא שקוע במפלס תחתון לגובה הרחוב ויש בו פסלים, מזרקות ופסיפסים.

מאחורי הפורום תמצאו גן מיוחד המעוצב בשילוב הסגנונות קלאסי ומודרני. יש בו אזור שעשועים לילדים, רכבת קטנה בסגנון תחילת המאה ה-20 ושעון שמש יוצא דופן, המציג את השעה בנקודות הזמן החקוקות באבן.

למרות הפסטורליות של המקום ביום, הוא נחשב כאזור סחר בסמים והופך למסוכן בלילות.


מבט מקרוב על האזור:

https://www.youtube.com/watch?v=NZBBgJA_SFw&t=771s
מגדל אייפל
#המגדל "הזמני" שהפך לסמל העיר

מגדל אייפל, מסמליה המוכרים ביותר של העיר פריז, היה עד לשנת 1930 המבנה הגבוה בעולם. הוא עשוי כולו מברזל ומגיע לגובה של 324 מטר. שימו לב לנהר הגדול העובר ליד מגדל אייפל. זהו נהר הסיין.

התכנון והבנייה של המגדל בוצעו על ידי המהנדס הצרפתי גוסטב אייפל. היום הוא נראה כחלק בלתי נפרד מהעיר, אבל האמת היא שהמגדל היה אז מקור למחלוקות וגרר ביקורת רבה מצד אמנים ואנשי רוח פריזאים רבים. המבקרים הללו טענו שהמבנה התעשייתי והמחודד לא מתאים לארכיטקטורה בעיר. הקבוצה המתנגדת קראה לעצמה "ועדת השלוש מאות" (לפי גובהו של המגדל) וטענו כי מדובר בארובת עשן שחורה שתאפיל בברבריות שלה על הפסלים הצרפתיים המעודנים. ההתנגדות הייתה כה גדולה, עד כי נהוג לספר שהסופר גי דה מופסאן, היה נוהג לאכול את ארוחותיו במסעדה שבמגדל אייפל עצמו. הנימוק שלו היה "שזהו המקום היחיד בפריז ממנו אין רואים את האייפל".

למרות המחלוקות, המגדל החזיר את הכסף שהושקע בבנייתו בתוך שנה מאז שנפתח, רק ממכירת כרטיסי הכניסה. במקור, את המגדל היו אמורים לפרק לאחר 20 שנה (בשנת 1909), אך בשל ההצלחה האדירה בקרב המבקרים בפריז, החליטו להשאירו.

מגדל אייפל נבנה בשיא המהפכה התעשייתית. ניתן לראות במרכיביו כמה אזכורים לכך: השימוש בפלדה, הבניה הנקייה מויטרז'ים ועיטורים, והתכנון הדקורטיבי-תעשייתי. בסיס המגדל המורכב מ- 4 שערים שמתלכדים והופכים לאחד יוצרים יציבות גבוהה מצד אחד וגמישות מצד שני. השילוב הזה, הוא זה המאפשר למגדל להתמודד עם רוחות. גם הקשתות תורמות למראה הייחודי של המגדל. גם המעליות במגדל מיוחדות. הן מבוססות על מנגנון הידראולי ששם את הבטיחות לפני המהירות ולכן המעליות די איטיות. מנגון זה נחשב בזמנו כמתקדם מאד.


#גוסטב אייפל

אייפל היה מהנדס ואדריכל צרפתי, אשר שמו בוודאי מוכר לכם בעיקר בזכות בנייתו של המגדל המפורסם, מגדל אייפל.

אייפל יצר בזמן המהפכה התעשייתית, מה שמסביר את ההשפעה הרבה על עבודתו. הוא הושפע מן הצורך ההולך וגובר באמצעי תחבורה - כתוצאה מתהליכי עיור ומעברים של אנשים ונחשף לחומרים מגוונים ממקומות שונים בעולם.

אייפל היה מחלוצי המהנדסים שעשו שימוש בפלדה - שהיה חומר חדש בתחום הבניה בתקופתו. הוא השתמש במסבכי פלדה כאלמנטים קונסטרוקטיביים וקישוטיים כאחד. הוא עיצב את שלד הברזל של פסל החירות והתפרסם מאד בזכות המבנים הרבים שתכנן. בשנת 1887 הוזמן לבנות את מגדל אייפל. המגדל למעשה נבנה עבור תערוכה בינלאומית שהתקיימה בפריז בשנת 1889, לרגל 100 שנה למהפכה הצרפתית.

בתקופת בנייתו, הוא היה הבניין הגבוה ביותר בעולם ונדרש אומץ רב מצידו של אייפל להוציא לפועל מבנה כזה. כל רכיב במבנה, תוכנן בקפידה על ידו במשך כשנה וחצי עד לתחילת הבניה עצמה.

על המגדל עצמו חרוטים שמותיהם של 72 מהנדסים, מדענים ומתימטיקאים צרפתיים כהכרה על תרומתם בבניית המגדל. את ההחלטה קיבל אייפל בשל החשש מהמחאות נגד המגדל והן נחרטו בצדי המגדל מתחת למרפסת הראשונה.

הקריירה של גוסטב אייפל נמשכה 30 שנה. הוא נפטר ב-27 בדצמבר בשנת 1923 בגיל 91.


#מה מרשים כל כך באייפל?

אוסקר וויילד אמר פעם שהיה רוצה לגור בראשו של מגדל אייפל, כי זה המקום היחיד בפריז שלא יצטרך לראות את כיעורו אל מול עיניו.

אבל מגדל אייפל הוא הסמל של פאריז וללא ספק אחד המבנים המפורסמים בעולם. במקור הוא תוכנן להיבנות בברצלונה, לכבוד תערוכת ה-Expo העולמית, אך משלא מצאו את המימון לבנייתו הוא נדחה ורק עשור לאחר מכן הוא נבנה בפאריז, לקראת ה-Expo של 1889. הוא תוכנן לעמוד במקומו רק 20 שנה, לפני שייהרס. לבסוף הוא כל כך התחבב על תושבי העיר והתיירים עד שהושאר לצמיתות. אגב, זה אירוני, שכן בשנתיים הראשונות לאחר הקמתו דרשו רבים את פירוקו, בשל חוסר הטעם והיופי שלו.

יש למגדל אייפל לא פחות מ-1665 מדרגות וביום טוב רואים ממנו למרחק של 70 קילומטרים!

מתכנן ובונה המגדל היה גוסטב אייפל, מהנדס גאוני שעשה פרויקטים רבים וחשובים נוספים בצרפת, במיוחד בבניית גשרים מפלדה. גובהו 324 מטרים ועד 1930 מגדל אייפל היה המגדל הגבוה בעולם.

אגב, את מחיר הבניה היקר החזירו כרטיסי הכניסה לתערוכה כבר בתום שנה אחת!


#מגדל אייפל בלילה

מיום בנייתו של האייפל בשנת 1889 הוא צולם על ידי כל תייר או חובב צילום שעבר על ידו, או אפילו רק ראה אותו באופק. עם זאת, בשנת 2014 האתר הרשמי של המגדל פרסם כי מראה מגדל אייפל בלילה הוא בעל זכויות יוצרים ואין לצלמו יותר.

כדי להבין קודם מה קורה בשעות כאשר החושך יורד על עיר האורות, מגדל אייפל הופך לתצוגה מרהיבה של אורות מוזהבים, באמצעות לא פחות מאשר 336 פרוז'קטורים רבי עוצמה. החל משעת השקיעה ועד השעה 1 בלילה, מנצנצות בכל שעה עגולה 20,000 נוריות המשובצות על המגדל למשך 5 דקות.

על פי האתר הרשמי של המגדל, התאורה נמצאת תחת זכויות יוצרים וזכויות המותג ועל מנת להשתמש בתמונות בהן מופיע המגדל בלילה צריך לקבל אישור מהחברה המפעילה את מגדל אייפל. לטענתם, המגדל עצמו הוא אמנם ציבורי, אך תאורת הלילה שבו היא סוג של אמנות ושימוש באמנות זו על ידי צילום או הפצה אסורה בהחלט.


#מגדל אייפל בזמן מלחמת העולם השניה

בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר צרפת הייתה תחת כיבוש גרמני (1940), הצרפתים דאגו לחתוך את הכבלים של המעליות כך שלא ניתן יהיה להשתמש במגדל כתצפית וכעמדה צבאית. המגדל היה סגור לציבור במהלך הכיבוש הנאצי והמעלית תוקנה רק 6 שנים מאוחר יותר.

כתוצאה מכך, ביום הראשון לכיבוש נאלצו החיילים הנאציים לטפס על המגדל ברגל את כל הדרך לקומה העליונה בשביל להניף את דגל גרמניה הנאצית בראש המגדל. הדגל היה כל כך גדול וכבד עד שנקרע ועף ברוח כמה שעות מאוחר יותר. הוא הוחלף בדגל קטן יותר.

מגדל אייפל נותר ללא פגע במשך המלחמה, בעיקר בגלל שלא היו בו מטרות אסטרטגיות להפצצה. למרות זאת, לקראת סוף המלחמה וכניעת גרמניה, היטלר ציווה להרוס את מגדל אייפל ביחד עם שאר העיר פריז, אך הגנרל פון קולטיץ סירב לבצע פקודה זו.

ב-24 באוגוסט 1944 הונף מעל מגדל אייפל דגל הטריקולור כסמל לשחרור פריז. הוא היה מורכב משלושה סדינים שנתפרו יחדיו.


#טיפים
הנחה בכניסה מתחת לגיל 24. להביא דרכון.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/PhWrt9absDE


ביקור במקום:

https://youtu.be/S1bkBxR-I5A


מופע האורות:

https://youtu.be/ORfbeJHAifs


הדרכה:

https://youtu.be/DUafW5QkASA
שער הניצחון
#על שער הניצחון

שער הניצחון של פריז הוא מבנה אבן ענקי שניצב במרכזה של כיכר שארל דה גול, בקצה השדרות המפורסמות של שַאנְז אֵלִיזֶה. השער נראה למרחקים - גובהו כ-50 מטר, רוחבו כ-45 מטר ועומקו 22 מטר. המבנה כל כך גדול שב-1919 במצעד הניצחון של מלחמת העולם הראשונה טס מטוס דרך הקשת ועבר אותה בהצלחה!

המצביא נָפּוֹלֵאוֹן הורה על הקמת שער הניצחון ב-1806, על מנת לפאר את שמם של אלה אשר לחמו למען צרפת במהלך המהפכה הצרפתית ובמהלך המלחמות בתקופתו. עם זאת, בנייתו של שער הניצחון הסתיימה רק שלושים שנה מאוחר יותר, ב-1836, שנים לאחר מותו של נפוליאון.

תמונות רבות ודמויות רבות מההיסטוריה של פריז שזורות בשער זה. השער הפך לנקודה קבועה שממנה יוצאים מצעדי הניצחון לאחר הצלחות צבאיות ובמצעד הצבאי השנתי ביום הבסטיליה. גם לאחר ניצחון הצרפתים במלחמת העולם הראשונה הם ערכו מצעד בשאנז-אליזה לחגיגת ניצחונם על הגרמנים.


#אדריכלות שער הניצחון

מבנה השער הושפע משער טיטוּס, שנבנה על ידי הרומאים, אך העיטורים שבו מאפיינים דווקא את הסגנון הניאו-קלאסי של המאה ה-19. השער מלא בעיטורים ופסלים המתארים רגעים היסטוריים הקשורים בניצחון. בבסיסה של כל רגל בשער ישנה קבוצת פסלים מרכזית, אשר כל אחת מהן נבנתה על ידי פסל צרפתי מפורסם אחר. על קירות המבנה חרוטים שמות הגנרלים, שנהרגו במהלך אותן מלחמות, לצד שמותיהם של 128 קרבות. מתחת לשער הניצחון נמצא קברו של החייל האלמוני, אתר שהתווסף למתחם בשנת 1921 ומדי ערב בשעה 18:30 נדלקת בו אש התמיד לזכרו.

בבסיסו של שער הניצחון פועל מוזיאון קטן, הסוקר את ההיסטוריה של בניית השער, כמו גם את מעללי הגבורה של המצביא נפוליאון.

ממרפסת המבנה, שנמצאת בגובה של חמישים מטרים, ניתן להשקיף על 12 השדרות המתפצלות ממנה. זוהי נקודת תצפית מצוינת על פריז. אמנם העלייה כרוכה בטיפוס של כמאתיים מדרגות, אך הנוף הנשקף מהקצה הוא תגמול ראוי למאמץ.


#הציר ההיסטורי
שער הניצחון מהווה חלק מ"הציר ההיסטורי". מהו הציר ההיסטורי, אתם שואלים?
הציר ההיסטורי הוא ציר של פסלים, מבנים ודרכים שעוברים דרך מרכז פריז לכיוון מערב. הנתיב קרוי גם "דרך הניצחון", וגם "הדרך המלכותית". נקודת המוצא של הציר היא פסל הפרש של לואי הארבעה עשר הממוקם בכיכר נפוליאון שבלובר. הציר מתחיל ברובע הראשון ומסתיים ברובע השמיני של העיר.

בנייתו של הציר החלה עם סלילת שדרות שאנז אליזה במאה ה-17, שתוכננה על ידי מעצב הגנים של לואי הארבעה עשר, אנדרה לה-נוטרה (André Le Nôtre). גישת הבנייה הייתה דומה לתכנון גנים צרפתיים שנבנו בארמון ורסאי. לאחר שינויים במהלך השנים, רק במאה ה-20 קיבל הציר את צורתו המוכרת כיום. משם ממשיך הציר ההיסטורי של פריז בשער הניצחון הקטן, כיכר הקוֹנקוֹרד, שדרות שאנז אליזה, שער הניצחון הגדול ומתחם פאריס 2000 (לה-דיפונס).


#קבר החייל האלמוני
"קבר החייל האלמוני" הוא כינוי לאנדרטאות רבות ברחבי העולם שנבנו על מנת לציין את זכרם של חיילים שנפלו במלחמות מבלי שניתן היה לזהות את גופותיהם. קברים אלה מהווים מוקד לעריכת טקסי זיכרון ממלכתיים.

גם מתחת לשער הניצחון שוכן קבר כזה. עצמות החייל הקבורות שם, שנפל בעת מלחמת העולם הראשונה, הועברו למקום ביום שביתת הנשק (הוא היום בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה) בשנת 1920. לזכרו של אותו חייל אלמוני, דלוקה "אש התמיד" - כינוי ללהבה, מנורה או לפיד הבוערים לתקופה בלתי מוגבלת. אש התמיד הודלקה לראשונה בטקס רשמי עוד בשנת 1920 ומדי שנה נערך באתר טקס ב-11 בנובמבר, יום סיום המלחמה.

ארון החייל הוצב בקפלה שבראש הקשת ב-10 בנובמבר 1920, ונקברה כחצי שנה מאוחר יותר. על הקבר כתוב בצרפתית "כאן קבור חייל צרפתי אשר נפל למען מולדתו 1914-1918". האמת היא, שממשלת צרפת התכוונה לקבור את החייל האלמוני בפנתאון, אך בעקבות מחאות הציבור הוחלט לקבור אותו מתחת לשער הניצחון.
בשנת 1961 הניחו נשיא ארה"ב ג'ון קנדי ורעייתו זר על הקבר, יחד עם נשיא צרפת דאז שארל דה גול. לאחר רצח קנדי, בשנת 1963, ביקשה רעייתו ג'קלין קנדי, כי בקברו של בעלה תוקם אש התמיד, בדומה לזו שראתה בקבר החייל האלמוני בפריז. ואכן, בקשתה מולאה.


#אפריז
מעל הקשת של שער הניצחון נמצא אַפְרִיז שמעליו 30 שלטי אבירים עם שמות הניצחונות העיקריים במלחמות צרפת.

אַפְרִיז הוא אלמנט אדריכלי שמקורו באדריכלות יון העתיקה. האפריז הוא השכבה האמצעית והעבה ביותר באֶנְטַבְלַטוּרַה, החלק העליון של המבנה הנמצא מעל העמודים. הוא נמצא מעל הארִכִיטְרַב ומתחת לקַרְנִיז והגַמְלוֹן. האפריז הוא אחת מהשכבות האופקיות המופיעות בחזית טיפוסית של מבנים קלאסיים וניאו קלאסיים. בחלק מהמקרים אַפְרִיזים אלו יקושטו ויתווספו אליהם תבליטי אבן שמטרתם להעביר מסר, כמו סיפור היסטורי או דתי.

מידות האפריז בבנייה הקלאסית משתנות אך הן פרופורציונליות לשאר הרכיבים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על שער הניצחון:

https://www.youtube.com/watch?v=RQ9DDFX_OTw
מוזיאון ד'אורסה
#מוזיאון ד'אורסה - תחנת הרכבת שהפכה מוזיאון לאמנות

אחד ממוזיאוני האמנות המרשימים ביותר בעולם מוקדש לאמנות של המחצית השנייה של המאה ה-19 ולשנים הראשונות של המאה ה-20. מוזיאון האמנות ד'אורסיי ממוקם בגדה השמאלית על גדות נהר הסן ברובע ה-7 באזור היוקרתי של סאן ז'רמן. למוזיאון אוסף אמנות מרשים, הכולל מגוון יצירות חשובות ומפורסמות מ-1848 עד 1914.

המבנה רחב הידיים שמשמש היום כמוזיאון היה לא פחות מתחנת רכבת ובית מלון בעבר. בעת הביקור תוכלו עדיין לראות את שעוני הענק ששימשו את הנוסעים והקומות קצת מזכירות עדיין את הרציפים שהיו כאן פעם. הפיכת התחנה למוזיאון החלה ב-77' והגיעה לסיום ונפתחה לציבור הרחב ב-86.

המוזיאון מציג גם פסלים, אמנות דקורטיבית, תבליטים, צילום וריהוט. תוכלו לראות את היצירות של האמנים האימפרסיוניסטים החשובים ביותר - מוֹנֶה עם "נשים בגן", "ערמות חציר" ו"פרגים", את ציוריו המפורסמים של רֶנוּאַר כמו "ריקודים במולאן דה-לה-גאלט" ו"המתרחצות", כמה מפסלי הרקדניות המפורסמים ביותר של דֶגַה ויצירותיו החשובות של מָאנֶה "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה".

אל תחמיצו את יצירותיו של הריאליסט המדהים קוּרְבֶּה, יצירות שישאירו אתכם עם פה פעור. אחר כך המשיכו אל האגפים האימפרסיוניסטים - ציורים המשקפים במדויק את מה שרואה העין.

כאשר ממשיכים לשוטט באגפי המוזיאון מגיעים אל הפוסט אימפרסיוניסטים - אלה שמרדו וזנחו את האימפרסיוניזם, לטובת ייסוד שפה אמנותית חדשה. וַן גוֹך - אבי האקספרסיוניזם, מתאר במכחולו לא את מה שקיים בטבע, אלא את הלכי רוחו, תחושותיו, שאינן פרטיות ואישיות בלבד ואשר חובקות כל.


#יצירות ששווה להסתכל עליהן במוזיאון

יש המון יצירות ששווה ללכת להסתכל עליהן במוזיאון, הנה כמה מהן:

#ליל כוכבים מעל הרון (וינסנט ואן גוך)
היצירה של ואן גוך צוירה בשנת 1888. היא מתארת את גדת נהר הרון בעיר ארל בצרפת. הציור מצויר מנקודת מבט מרוחקת, מהגדה המזרחית של הנהר לעבר הגדה המערבית, שאפשרה לו להדגים את השתקפויות תאורת הרחוב (מנורות הגז) בנהר, כאשר נקודות האור בציור החשוך הם הכוכבים (בעיקר הדובה הגדולה), מנורות הרחוב והשתקפותן בנהר. בציור ניתן לראות אף זוג אוהבים מטייל על גדת הנהר. בציור ניתן לזהות מבנים ספציפיים בארל, כמו מגדלי הכנסיות של סן ז'וליאן וסן טרופים.

#נשף במולן דה לה גאלט (פייר אוגוסט רנואר)
רֶנוּאַר צייר את היצירה הזו פעמיים - גרסה אחת גדולה ואחת מוקטנת. את הגרסה הגדולה תוכלו למצוא במוזיאון והקטנה נמצאת כיום באוסף פרטי. היצירה מתארת נשף ריקודים של בני המעמד הבורגני, המתרחש במונמארטר בסמך למולן דה לה גאלט, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון. היצירה כוללת מספר רב של דמויות - חלקן עומדות, חלקן רוקדות וחלקן ישובות תחת שולחנות. מעל קבוצת הדמויות עצים המאפשרים מעבר קרני שמש המאירות את הדמויות בנקודות אור. הדמויות בציור נקטעות ולכן יש תחושה שהסצנה היא חלק מאירוע גדול יותר המתרחש מחוץ לגבולות התמונה.

#ארוחת צהריים על הדשא (אדואר מאנה)
ציור השמן של מאנה מתאר אישה עירומה שלצידה שני גברים לבושים, סועדים בגן בפריז בשנת 1863. בתמונה זו הוצג לראשונה עירום נשי בהקשר יומיומי, נטול כל הצהרה מפורשת חברתית או פוליטית.


#מבנה המוזיאון

מוזיאון ד'אורסיי, שנחשב לאחד מהמוזיאונים המרשימים והפופולריים ביותר בעולם, הוא מבנה ארכיטקטוני מרהיב של מתכת וזכוכית, שבנייתו החלה בשנת 1898.
המוזיאון נבנה במקום בו הייתה בעבר תחנת רכבת. התחנה נחנכה בשנת 1900, אך בשל חוסר התאמה לרכבות החדישות והמודרניות שנבנו, היא הייתה בשימוש רק במשך 40 שנה. המבנה שימש במשך כמה עשרות שנים לצרכים שונים ומתחלפים, עד שבאמצע שנות ה-70 היה המתחם כולו מיועד להריסה. במקום המתחם תוכנן להיבנות קומפלקס מודרני רב שימושי, אך בעקבות עקשנותה של הנהלת המוזיאונים הצרפתית שגילתה את הפוטנציאל הטמון במבנה המיוחד, הוקם בו מוזיאון שיוקדש לאמנות מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד השנים הראשונות של המאה ה-20.

בשנת 1977 התקבלה ההחלטה ותחנת הרכבת הפכה לאכסניה אמנותית, תוך שימור צורתו החיצונית. המוזיאון נפתח לקהל בשנת 1986 והוא מציג עד היום, תוך ניצול החללים הגבוהים של המבנה, יצירות ניאוקלסיות, רומנטיקניות, אימפרסיוניסטיות, ריאליסטיות ועוד.

קומת הקרקע מחולקת לשלושה מפלסים המציגים ציור, פיסול וארכיטקטורה.
בקומה השניה של המבנה מוצגות יצירות אימפרסיוניסטיות של מגוון ציירים.


#סיפורה של האמנית המתפשטת

בשנת 2016, נעצרה האמנית דבורה דה רוברטיס מלוקסמבורג לאחר ששכבה עירומה במוזיאון, מול יצירתו של אדוארד מאנה "אולימפיה". בציור נראית אישה עירומה שוכבת במלוא הדרה ומביטה היישר על עיני הצופה. מאחורה האישה עומדת משרתת שחורה. באותם הימים הוצגה במוזיאון התערוכה "פאר ואומללות: דימויים של זנות 1850-1910", שעסקה בהתפעמותם של אמנים שונים מתופעת הזנות שהתרחבה במחצית השנייה של המאה ה-19. ציורו של מאנה חולל בזמנו מהומה, כבר בפעם הראשונה שהוצג בשנת 1865. זאת מכיוון שהציור היה מאד ישיר ונועז בתקופתו. הוא הציג זונה אמיתית ולא דמות מיתולוגית, היסטורית או דתית - מה שהיה נפוץ יותר ביצירות של אז.

אבל ההופעה העירומה של האמנית המתפשטת, בזמן שאנשים רבים עמדו סביב הציור, העירה את שומרי המוזיאון, שסגרו את החדר וביקשו ממנה להתלבש. מכיוון שהיא סירבה, המשטרה זומנה למקום ופינתה אותה.

עורך הדין של האמנית הסביר כי היא נשאה מצלמה על מנת לתעד את תגובות הקהל וכי למעשה זו הייתה עבודת אמנות. למרות המוניטין שיוצא לצרפת כמקום שמקדם מיניות חופשית, מקרים מהשנים האחרונות מעידים שגם שם מתקשים לקבל פרובוקציות קשות מדי. לאחר שחרורה מהמעצר אמרה האמנית כי תגובת הצרפתים הייתה צבועה בעיניה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=Y8SZxg2SjCE&t=79s
בזיליקת הלב הקדוש
#על הסאקרה קר - הבזיליקה של הלב הקדוש

עוד מימי הרומאים היה אזור המוֹנְמָרְטְר, שהיום הוא אזור בילויים שוקק חיים, מזוהה עם סגידה ופולחן. הדרואידים הגאלים ראו בו אתר קדושה והרומאים הקדישו בו מקדשים למרס ולמרקורי. במאה ה-19, בזמן המלחמה הקשה בין צרפת לפרוסיה, כשפריז נמצאת באחד מרגעי השפל בהיסטוריה שלה והמצור והרעב בלתי נסבלים, נודרים שניים מתושבי העיר נדר שאם פריז תינצל מהמצור הגרמני, הם יקימו כנסייה בראש הגבעה הקדושה - שתוקדש ללב הקדוש של ישו. זו גם הסיבה שהבזיליקה מכונה "הנדר הלאומי".

על בנייתה של הכנסייה המדוברת, בשמה הצרפתי "סַקְרֵה קר" (Basilique du Sacré-Cœur), היה אחראי פול אבדי שזכה בתחרות לבנייתה. הכנסייה נבנתה בשיתוף ישיר עם הממשלה של הרפובליקה השלישית והיא מומנה על ידי הצרפתים במסגרת מגבית לאומית. הבנייה הסתיימה אמנם בראשית המאה העשרים אך בגלל מלחמת העולם הראשונה המקום לא נחנך רשמית עד שנת 1919.

הכיפה המרשימה של הכנסייה היא הנקודה השנייה בגובהה בפריז. כדי להגיע ל"מרפסת" המפורסמת שלה נדרש טיפוס במדרגות רבות או עלייה באמצעות רכבל. אבל למרות המאמץ, העלייה משתלמת, במיוחד כשפריז כולה נפרשת לרגלינו.


#אדריכלות סאקרה קר

כנסיית סאקרה קר, שממדיה גדולים ומרשימים, נתפסת בעיני רבים כעוגת חתונה ענקית. היא נבנתה בסגנון ביזנטי-רוֹמַנֶסְקִי. הבזיליקה נבנתה מאֶבֶן טְרַוֶרְטִין המכילה חומר שמבטיח כי המבנה יישאר לבן, לא יושפע ממזג האוויר וגם יהיה בולט מנקודות רבות בעיר. לבזיליקה 4 כיפות, כאשר גובה הכיפה המרכזית הוא 80 מטר. היא כוללת מספר רב של חלונות שמכניסים הרבה אור טבעי לכל חלל הכנסייה.

אורכו של האולם המרכזי הוא 100 מטרים ורוחבו 50 מטר.

הכניסה לבזיליקה מרשימה במיוחד. מעל לכניסה הראשית שומרים שני פרשים שהם סמלים דתיים ולאומיים כאחד של צרפת - ז'אן ד'ארק ולוּאִי לֵפֵבְר.

בתוך הכנסייה, באזור המיועד למקהלה, מתנוסס פסיפס ענקי המתאר את ישו והלב הקדוש. מצידו השמאלי עומדים מיכאל והבתולה מאורליאנס ומצד ימין המלך לואי ה-16 ומשפחתו. פנים הבזיליקה בנוי בצורת צלב יווני ומעוטר בפסיפסים עצומים ומדהימים, שנמצאים בגג האַפְּסִיס, הגומחה החצי-מעגלית, שבקיר המזרחי של הבזיליקות הקלאסיות. שם נמצא הפסיפס הגדול בצרפת המשתרע על פני 475 מטרים מרובעים.

תרגיל בילוש: נסו למצוא בבזיליקה את הפסיפס המעוטר של מגן הדוד.

עוד נקודות ייחודיות בכנסייה הן הפעמון הגדול ביותר בצרפת ואחד מהגדולים בעולם (18.5 טון משקלו). הפעמון הזה נמצא במגדל המרובע. בכנסייה יש גם עוגב מרשים מאד, שנשמע נהדר.


#דת ותיירות בבזיליקה

הבזיליקה נבנתה בשנת 1870, לאחר המלחמה הקשה בין הצרפתים לפרוסים. לאחר המפלה של צרפת במלחמה, התהפוכות הפוליטיות מבפנים ובחוץ דרדרו את מצב הרוח הלאומי לשפל נוראי. קבוצת מאמינים קתוליים שנמאס לה מהלך הרוח האתאיסטי ששרר בצרפת, שמו לעצמם כמטרה לבנות כנסייה מפוארת על גבעת המונמארטר, שתהווה סמל לתקווה מחודשת ולחזרה בתשובה.

למרות שההכרזה על הבניה כ"תועלת לציבור" התרחשה ב- 1873, הבניה החלה בפועל 3 שנים מאוחר יותר, כאשר מתוך 78 תכניות בניה שהוגשו לוועדה, נבחרה הצעתו של ארכיטקט בשם פול אבאדי. הבניה לא הייתה מהירה מספיק, הייתה רצופה בקשיים ובעיות שגרמו לדחייה בהשלמת הפרויקט.

בשנת 1919 הכנסייה נפתחה לקהל המאמינים, שראו בה מקום של הזדהות דתית ופטריוטית כאחד.

עד היום הכנסייה מהווה מוקד לתיירים רבים, בעיקר בחודשי האביב והקיץ. התיירים מתיישבים על המדרגות הרחבות המובילות אליה ומנצלים אותן למנוחה ולצפייה בנוף המרהיב של פריז, הנפרש מולם ממרומי הגבעה.


#ז'אן דארק

בכניסה לבזיליקה נמצא פסלה של ז'אן ד'ארק, המצביאה הצרפתית שהוצאה להורג בהיותה בת 19 בלבד. ז'אן דארק הייתה זו שהנהיגה את המאבק לשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים, במאה ה-15. במאבק מלא גבורה היא הובילה את צבא צרפת למלחמה נגד אנגליה החזקה.

הנערה הקתולית האדוקה שמעה מילדותה קולות שדיברו אליה. על מנת לשכנע שהיא, נערה צעירה מהכפרים, שוכנעה על ידי האל להנהיג את צרפת, היא הגיעה לפגישה שנקבעה לה עם המלך שארל, הלכה ישר לחדרו ובסדרת מבחנים מהירה הוכיחה את יכולותיה העל-טבעיות ו"קשריה עם האל". המלך שארל העמיד לרשותה צבא ובשורה של קרבות מבריקים, לבושה בגדי גבר, היא שברה את המצור על העיר אורליאן והביאה לכניעת האנגלים. היא כבשה את העיר ריימס והכתירה רשמית את שארל, שמעתה יהיה מלך צרפת המקובל גם על החוק.

העלמה הצעירה התגלתה כמצביאה מבריקה כשהבינה שבשיטת הקרבות הגדולים מנצחים האנגלים תמיד. לכן היא החליפה את שיטת המלחמה הכושלת של הצבא הצרפתי ללוחמת גרילה חכמה וניצחה עם חייליה שוב ושוב את האנגלים. אך לאחר שנפצעה שלוש פעמים, היא נלכדה והוסגרה לאנגלים. לאחר משפט ארוך בידי הכנסייה היא הוכרזה כאשמה בכישוף, בקשרים עם השטן ובשלל עבירות אחרות.

ז'אן דארק נידונה להוצאה להורג בשרפה. האגדה מספרת שחייל אנגלי שנכח בהוצאה להורג קרא באימה "קדושה שרפנו!".

ב-1456, כמה שנים לאחר ההוצאה להורג, נערך משפט חוזר לז'אן דארק. תוצאת המשפט הייתה זיכוי מוחלט ו"העלמה מאורליאן" הפכה באופן רשמי לגיבורה לאומית של צרפת. ב-1920 הכריזה עליה גם הכנסייה הקתולית סופית כקדושה והכירה בדיעבד בגדולתה של הנערה הצעירה.


#על הבזיליקה

בזיליקת סאקרה קר נבנתה בסוף המאה ה-19 בניסיון לכפר על חטאי צרפת, שהובילו, ע"פ הדעה הרווחת לתבוסתה מול הפרוסים בשנת 1871.

בגלל הסגנון שבו עוצבה הבזיליקה, שילוב של השפעות ניאו-רומנסקיות עם אלמנטים ניאו-ביזנטיים, לא רבים הם הפריזאים שיגידו שהמבנה מעודן ויפה בעיניהם. עם זאת, במהלך השנים הפכה הבזיליקה לרצויה ואהודה בקו הרקיע של הבירה הצרפתית.

אם תעמדו בחזית הכנסייה, תראו את כל מרכז פריז פרוש לפניכם. ביום בהיר תוכלו אף להבחין בפסלים ובמוקדי עניין רבים בעיר. ביניהם סביר שתמצאו את מגדל מוֹנְפַּרְנָאס על 56 קומותיו, שהרבה לפני שהוקם נהרו אל סביבתו, ברובע מונפרנאס, אנשי הבוהמה והאוונגרד. הם עשו זאת לאחר שנטשו את רובע מונמארטר, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

אם תסכימו לטפס יותר מ-230 מדרגות אל הכיפה של הסאקרה קר, תוכלו לזכות בתצפית מרהיבה. את כרטיסי הכניסה לכיפה תוכלו לקנות ליד הכניסה לקפלת המרצף, למרגלות המדרגות הקטנות שמשמאל לחזית.

גרם מדרגות מוביל מהבזיליקה אל תחתית הגבעה. ניתן לרדת למטה גם באמצעות פוּנִיקוּלַר - רכבת כבלים זעירה.


מבט מקרוב על הבזיליקה:

https://www.youtube.com/watch?v=0g799q-jMls


הוטל דה ויל
# על בית העירייה של פריז, שנקרא... הוטל דה ויל

בית העירייה של פריז נמצא ברובע הרביעי ומהווה את משכנה של עיריית פריז מאז 1357. בשנת 1871, בימי הקומונה הפריזאית נשרף הבניין, לאחר שנכנעה צרפת לגרמניה באותה השנה. לארכיונים, לספרייה העירונית ולאוספי-התעודות החשובים היה גורל דומה.

גם כיום, בהיותו אתר של כוח ויוקרה, שבו יושבת מועצת פריז ובו מתקבלים אורחיהם של ראשי העיר, מוקדש חלק מחלליו של בית העירייה לתערוכות.

הכיכר בחזיתו המערבית של הבניין, כיכר העירייה, הפכה למרחב להולכי רגל בשנת 1982. לאורך ההיסטוריה מקום זה היה מוקד להתקהלויות של מתקוממים, מפגינים ומורדים. כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה הצרפתית הגיעו כאן לסוף דרכם בהתזת ראש, בתלייה או על המוקד.

הביקור במקום מומלץ לאוהבי היסטוריה, אמנות ואדריכלות וניתן אף לתאם סיור מודרך המאורגן על ידי העירייה. מבקרים יכולים לבקר את חדר הכנסים, שעוצב בהשראת אולם המראות של ורסאי. תצוגות אמנות חינמיות מוצגות במקום ומאוד פופולריות בקרב תיירים ותושבי פריז.


# אדריכלות

לאחר שהושמד בשריפה בתקופת הקומונה הפריזאית בשנת 1871, המבנה הוקם מחדש בין השנים 1874 ל-1882, על פי תוכנית של האדריכלים תאודור בּאלוּ ואדוּאָר דֶפֶּרְת. החזית, שעוצבה בסגנון נאו-רנסאנסי, ניסתה לחקות את זו של הבניין שנשרף.

בחזית המבנה המעוטרת תוכלו למצוא חלונות בסגנון גותי ודמויות של 146 פסלים של אישים פריזאיים מפורסמים המזוהים עם העיר מתחום האמנות, המדע והפוליטיקה.

המבנה מתאפיין בחלונות סיפוריים ונישות מפוסלות רבות. בחלליו הפנימיים שטיחי קיר ורהיטים מעוטרים.

החזית העיקרית מעוטרת בדמויות רבות שמציינות את פריז - ביניהם אמנים, מדענים, פוליטיקאים ותעשיינים.

בחצר הפנימית, שני פסלי ברונזה מסמלים האחד את האמנות והאחר את המדע.
גרם המדרגות העיקרי מוביל לאולם נשפים ולאולמות אחרים המעוצבים בסגנון מעורב של רנסנס ו"בל-אפוק" (העידן היפה, תקופה של מודרניזציה ושיפור ניכר באיכות החיים).


#מסעדת הוטל דה ויל

אחת המסעדות היקרות בעולם ממוקמת ממש כאן. את מסעדת שלושת כוכבי מישלן הזו ניהל עד לא מזמן הזוג בריג'ט ובנואה וואליאר. שניהם מגיעים ממשפחות בעלות עבר קולינרי עשיר ומיוחס. המסעדה משתמשת בחומרי גלם איכותיים וטריים ועיצוב המקום תואם במידה רבה לויזואליות האוכל המוגש במקום. כל מנה שמוגשת שמסעדה נראית ממש כמו יצירת אמנות ומספקת חוויה רב חושית.

למרות הפסטורליות, סיפור טרגי מלווה את המקום הזה. בשנת 2016, שעות ספורות לפני השתתפותו של בנואה בטקס חלוקת פרסי מישלן בפריז, הוא נמצא ירוי ולידו רובה הציד שלו, לצד ביתו. מותו של השף זעזע את עולם הקולינריה העולמי. יומיים לאחר המקרה, החליטה אשתו בריג'ט המנהלת את המסעדה כי ההצגה חייבת להימשך ופתחה את המסעדה לקהל הרחב. כבר בבוקר היא כינסה את צוות המסעדה וחלקה איתם את תוכניותיה לעתיד, על פי חזון בעלה.

בדצמבר 2016 זכתה המסעדה בתואר "המסעדה הטובה בעולם" מתוך הדירוג של אלף מסעדות בכל העולם ברשימה שיצר משרד החוץ הצרפתי. יש לה רשימת המתנה של 3 חודשים.


# ימי הקומונה הפריזאית

תקופה זו, בה נשרף הוטל דה ויל המקורי, הייתה תקופה של חידושים ומתיחת פנים בניצוחם של נפוליאון השלישי. נפוליאון ממנה את הברון אוסמן לבצע שינויים שיעזרו לפריז להגיע למאה ה-20 ולעזור לה להתמודד עם תהליך הגידול שהיא עוברת ועם המהפכה התעשייתית.

אוסמן עושה כמה פעולות דרמטיות במיוחד: הוא משמיד את הסמטאות הקטנות ובונה במקומן שדרות רחבות ובניינים חדשים. אלו גם שנים של פרץ אדריכלי, עידן של תרבות ואינטלקטואליות, אשר פועלים בה אמנים כמו ויקטור הוגו והיא משמשת כעיר מלאת יצירה, מחשבה ואמנות.

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 סובלת פריז שוב מהמלחמה בין צרפת לגרמניה. במהלך מלחמה זו היא נמצאת תחת מצור. הפְּרוּסִים אפילו מצליחים לכבוש אותה ולהטיל על צרפת מסים קשים. חוסר היציבות השלטונית בצרפת יצר מאבק פנימי ופריז סבלה מפרץ מהפכני-אנרכיסטי כאשר פעלו ושלטו בעיר הקומונות הפריזאיות. קומונות אלו אמנם דאגו להמון ולנחלת ערכי השוויון, אך פגעו בלא מעט סמלי תרבות, בעיקר כאלה המזוהים עם המלוכה והכנסייה והביאו להרג ולשלטון טרור. מצב זה הכניס את פריז למלחמת אזרחים קשה.

במאי 1871 התקיים "שבוע הדמים" - צבא ורסאי תקף את פריז, הרג עשרות אלפי אזרחים ותומכים של הקומונות ומוציא להורג חלק מראשי הקומונות. השקט והרוגע חוזרים לצרפת לכמה עשורים עד תחילת המאה העשרים.


# שריפות ופוליטיקה

במהלך מלחמת צרפת-פְּרוּסֶיהָ הבניין מילא תפקיד מרכזי בכמה אירועים פוליטיים.

ב-30 באוקטובר 1870, מהפכנים פרצו לבניין וכבשו את הממשלה של ההגנה הלאומית, תוך דרישות חוזרות ונשנות להקמת ממשלת הקומונה. הממשלה הנוכחית ניצלה על ידי חיילים שפרצו לתוך הוטל דה ויל דרך מנהרה תת קרקעית שחיברה את המבנה עם הצריפים הסמוכים.

ב-18 בינואר 1871, נאספו המונים מחוץ לבניין כדי למחות נגד כניעה לפְּרוּסִים. הם פוזרו על ידי חיילים שירו מהבניינים הסמוכים ואף פגעו בכמה מהם.

הקומונה הפריזאית הייתה רשות עירונית שכוננה בפריז עם נפילת הבסטיליה. ראש העיר הראשון היה ז'אן סילבן בֶּיִי והוא בחר בהוטל דה ויל כמשכן העירייה. בשנת 1871, כשראו בני הקומונה שמתקרבים לבניין כוחות מנוגדים, הם הציתו את הבניין במטרה להשמיד את כל רשומות הציבור הקיימות מתקופת המהפכה הצרפתית- הבניין, הארכיונים, הספרייה העירונית ואוספי התעודות החשובים נשרפו כליל. הלהבות העצומות התקלחו ושרפו את כל הבניין מבפנים, משאירות רק קליפה ריקה לחלוטין.

שחזור בית העירייה נמשך משנת 1873-1892 (19 שנים).


מבט מקרוב:

https://youtu.be/gJw_jwjKpE4
הגן הבוטאני בפריז
#על הגן הבוטני הצרפתי

הגן הבוטני המרכזי של צרפת יעניק לכם אווירה רגועה וחוויה לימודית חשובה. זאת כיוון שהוא חלק ממוזיאון הטבע הלאומי של המדינה. הגנים נשתלו בשנת 1626, על ידי גי דה לה ברוס, שהיה הרופא של המלך לואי ה-13. מטרתם הראשונית של הגנים הייתה לספק צמחי מרפא. הם נקראו באותה התקופה "גני המלך". הם נפתחו לציבור הרחב בשנת 1640.

הגן המדהים מעוצב בסגנון צרפתי קלאסי. יש בו אלמנטים של קווים ישרים, גינון מדויק וסדר מופתי.

שטח הגן הבוטני - 280,000 מטרים רבועים ומוצגים בו כ-4500 צמחים המסודרים לפי משפחות, על פני שטח של 10,000 מטרים רבועים. 30,000 מטרים רבועים מהגנים מוקדשים לגנים פורמליים צרפתיים.

הכניסה אל הגנים בחינם, אך אם תרצו לבקר במוזיאון תצטרכו לשלם.


#מה בגן והמוזיאון להיסטוריה של הטבע?

הגן הבוטני מחולק לערוגות צמחים ובהן אלפי מינים, זנים טרופיים, ורדים, אירוסים וגן בוטני גדול. תוכלו למצוא בו גם צמחים הגדלים במישורים גבוהים, צמחים טרופיים וצמחי מרפא. חוויה מהנה במיוחד היא סיבוב בתוך מבוך מפותל, שבמרכזו עומד מבנה. אם תעלו על המבנה הזה, תוכלו להתרשם בו ממראה הגן הסובב את המבוך.

בקצה הפארק תמצאו את המוזיאון להיסטוריה של הטבע ובו תוכלו לראות מודלים ריאליסטיים של זני בעלי חיים. בצד המזרחי של הפארק גן חיות קטן, העתיק ביותר בעולם. תוכלו למצוא בו חיות נדירות.

עוד בגן - חממה לצמחים ממקסיקו וחממה נוספת לצמחים מאוסטרליה וגן ורדים. יש כאן גם בית ספר לבוטניקה, המפעיל תכניות לשימור והחלפת זרעים עם גנים בוטניים אחרים בעולם.

בגנים ממוקמים ארבעה אגפים השייכים למוזיאון ההיסטוריה של הטבע וביניהם: "הגלריה הגדולה של האבולוציה", מוזיאון המינרולוגיה, מוזיאון הפלאונטולוגיה ומוזיאון האנטומולוגיה.

מבט מקרוב על הגן הבוטאני:
https://www.youtube.com/watch?v=nKkw0O8CAUo
מוזיאון הלובר
#על המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. הוא ממוקם בגדה הימנית שברובע הראשון של פריז, במה שהיה פעם ארמון.

הלובר הוקם על ידי המלך פיליפ אוגוסט בשנת 1190 כארמון מבוצר בגבולה המערבי של פריז, במסגרת הגנה כוללת על העיר מפני מתקפות ויקינגים. בשנים שלאחר בניית המבצר, בעת התרחבותה של פריז מעבר לגבולות המערביים שהציב המלך, חל שינוי בייעודו הראשוני של הארמון לקו הגנה על מקום משכנו של האוצר המלכותי. לכן, בשנת 1546, תחת שלטון פרנסואה הראשון, החל האדריכל פייר לֶסְקוֹ להפוך את המבצר לארמון מלכותי מפואר.

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופת לואי ה-15. לאחר המהפכה הצרפתית, הוחלט כי על המקום להיפתח להמון על מנת שיוכל ליהנות מיצירות המופת הלאומיות, והמוזיאון נפתח בשנת 1793 עם תערוכה של 537 ציורים.

בשנים שלאחר מכן, המוזיאון נקרא "מוזיאון נפוליאון" ולא במקרה. אוסף היצירות התרחב מאוד בזמן שלטונו של נפוליאון בעיקר בגלל הביזה הרבה שבזז במלחמותיו. צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפים את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.


#יצירות בלובר
בלובר מוצגות כיום כרבע מיליון יצירות אמנות. לצד יצירות מפורסמות, כמו המונה ליזה, או המדונה והילד של ליאונרדו דה וינצ'י, תוכלו למצוא כאן גם אמנות פחות מוכרת. בכל מקרה מדובר בחוויה לכל חובב אמנות.

קחו לדוגמא את ונוס ממילו, אולי הפסל היווני המפורסם ביותר בעולם. מצא אותו דייג מקומי באי היווני מילוס, בשנת 1820, כשהוא מפורק לשני חלקים נפרדים. הטורקים ששלטו אז באי החרימו את הממצא, אבל שגריר צרפת שישב באיסטנבול גרם לכך שצרפת תרכוש אותו מהם ומאז הוא נמצא במוזיאון הלובר.

זהו גם סיפורו של עוד פסל אגדי מיוון העתיקה - פסל ניקה הפונה נגד הרוח. הפסל מציג את אלת הניצחון ניקה הניצבת אל מול הרוח, עם הכנף. אין לה ידיים וראש, אבל היא יפהפיה ורבים מגיעים למוזיאון הלובר כדי לראותה.

עוד פסל מפורסם שנמצא כאן הוא פסל הלבלר היושב, פסל מצרי עתיק שמנציח המקצוע העתיק-חדש שנולד עם המצאת הכתב - מקצוע הלבלר, הפקיד, היושב ושוקד על עבודתו בכתיבה.

ויש גם את פסלי הענק של הלמסו, ששמרו על חדר הכס בארמונו של המלך האשורי סרגון השני. על האבן העתיקה שעליה כתובים חוקי חַמוּרָבִּי, אוסף החוקים המקיף ביותר שפורסם בעת העתיקה.


#על גניבת המונה ליזה
באוגוסט 1911, ממוזיאון הלובר שבפאריז נגנבה ה"מונה ליזה". הגנב, עובד המוזיאון ששמו וינצֶ'נְזוֹ פֶרוּגַ'ה, החביא את הציור הקטן מתחת למעילו ויצא מהמוזיאון באדישות רבה. לשווא חיפשו שוטרי פאריס אחר הגנב, הציעו פרס כספי למוסר המידע וחקרו כל מי שיכול היה לדעת משהו, אך לא מצאו דבר. במשך שנתיים החביא הגנב את הציור שיהפוך מעתה ליצירה הכי מפורסמת בהיסטוריה, בארגז מתחת למיטתו.

כשהוא שב לאיטליה, אחרי שנתיים, הציע פרוג'ה הנֶבֶעך למכור את התמונה למוזיאון אוֹפִיצִי שבעיר פירנצה. דקות אחר-כך כבר קיבלה המשטרה המקומית את הטלפון שהפך אותה לגיבורת הפענוחים של אותם הזמנים. המונה ליזה נמצאה!

אחר-כך יספר הגנב "פעלתי בשל דחף רגעי". בהמשך הוא ישנה את גרסתו ויספר שרצה להשיבה לאיטליה, שממנה שדד אותה נפוליאון. במשפט יאמר זאת שוב והשופטים יקלו את דינו, על אף הידע ההיסטורי הלא מרשים שגילה.. צחוק הגורל, שאחרי מאסר לא ארוך ישוב פֶרוּגַ'ה "הפטריוט" לצרפת וימות בה כמה שנים מאוחר יותר.


#על ציור המונה ליזה
הציור הכי מפורסם בעולם הוא למרבה הפלא דווקא אחד הציורים הצנועים והקטנים בממדיו שיש.
קוראים לציור "מונה ליזה" או "לה ג'וקונדה" (La Gioconda) והוא נמצא במוזיאון הלובר בפאריז. הצייר הוא איש הרנסאנס ליאונרדו דה וינצ'י והוא עבד על הציור במשך זמן רב מאד, במאה ה-16.

הדיוקן הזה הוא במידה רבה מהפכני, כיוון ששינה את צורת הציור של פורטרטים, דיוקנאות לחלוטין. אם עד אז נהגו לצייר בעיקר בפרופיל, הוא היה ציור חזיתי ששינה לגמרי את התמונה, תרתי משמע. כל הדיוקנאות אחריו המשיכו בדרכו והיו חזיתיים.

משיחות המכחול העדינות שלו וטשטוש זוויות הפה של הגברת מקנים למונה ליזה חיוך מסתורי ומסקרן, שריתק דורות של חובבי אמנות והפך את הציור הזה לידוע בכל העולם.

בנוסף, השתמש לאונרדו בטכניקות שונות כמו משחקים עדינים של אור וצל שיש במונה ליזה. גם ההבדל שיצר בין הדיוקן לרקע והפרספקטיבה המיוחדת, שהגדילה את הראליזם בציור. אבל הגאונות בציור היא שימוש בשיטה שפיתח ונקראת סְפוּמָאטוֹ. בשיטת הספומאטו האמן יוצר מעבר הדרגתי וזהיר מצבע לצבע או מגוון לגוון, כך שלא ניתן להבחין בתת-הגוונים. כיום בעידן הדיגיטלי זה מובן מאליו, אבל בתקופת הרנסאנס זו הייתה המצאה חדשנית והיא יושמה במונה ליזה והוסיפה עומק רב לציור.

המונה ליזה היא ללא ספק הציור המפורסם בעולם. מאות עותקים וזיופים שלה שרדו במהלך השנים. המומחים אומרים שהיא הציור הכי מועתק בעולם.

אבל בניגוד לכל העותקים והזיופים, מתבלט לאחרונה ציור עם סיפור מסעיר באמת. מדובר באותה גברת המכונה "מונה ליזה" שצויירה על ידי לאונרדו כעשור לפני הציור המפורסם. הגברת צעירה יותר, הנוף שונה, הגוונים בהירים יותר, אך תנוחות הידיים והבעת הפנים דומות. מצוירים בו אפילו עמודי השיש שנחתכו מהמונה ליזה המוכרת.


#אדריכלות המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. המקום שנולד במאה ה-12 כארמון מבוצר בגבול המערבי של פאריז התאים בתחילה למטרת ההגנה על העיר מהתקפות הוויקינגים. אותם ויקינגים הרבו לתקוף בימי הביניים ולכבוש ערים ברחבי אירופה.
צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפות את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.
ב-1983 הציע פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, הציע את תכנית "הלובר הגדול" לחידוש ושיפוץ המוזיאון. האדריכל הסיני-אמריקאי אִיוֹ מִינְג פֵיי (Ieoh Ming Pei) שזכה בפרויקט והציע את פירמידת הזכוכית ככניסה המרכזית הניצבת במרכז חצר נפוליאון ועוד 3 פירמידות קטנות לידה.
פירמידת מוזיאון הלובר עשויה ממסגרת מתכת ומלוחות זכוכית. היא משמשת ככניסה הראשית למוזיאון. הפירמידה והלובי התת-קרקעי היו פתרו את הקושי להכיל את המספר הגדול של המבקרים במוזיאון מדי יום. המיוחד במבנה הזה הוא שהמבקרים נכנסים דרך הפירמידה, ממנה הם יורדים ללובי המרווח ובהמשך עולים למבנים העיקריים של המוזיאון.


#טיפים
הכניסה חינם עד גיל 26.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/xJxH-QuJeXo


תמונות בתערוכה:

https://www.youtube.com/watch?v=vmKeRxv-xwM


ביקור במקום:

https://youtu.be/NFbbZfxELAU


קליפ:

https://youtu.be/kbMqWXnpXcA
מרכז פומפידו
#מרכז פומפידו - המרכז לאמנות עכשווית בפריז
מרכז האמנות העכשווית על שם ז'ורז' פומפידו, מנשיאי צרפת בשנות ה־70 של המאה ה־20, הוא מגולות הכותרת של פריז המודרנית, המתחדשת והחדשנית. הוא ממוקם ברובע הרביעי באזור הבובור ובסמוך לאזור המארה היפהפה.

פתיחתו של המרכז בשנת 1977 הולידה ויכוח ציבורי סוער, בשל החזות המיוחדת והלא שגרתית שלו. בגלל האדריכלות המודרניסטית שלו, שהייתה מהפכנית ולא שכיחה באותה תקופה, כינו המקומיים את המרכז בשמות כמו מזקקת נפט או מפעל טקסטיל.

כמשכנו של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית מכיל מרכז פומפידו כמה מהאוספים המעניינים ביותר של אמנות בת זמננו. מוצגים כאן החל מיצירותיו של הצייר פאבלו פיקאסו ועד עבודות הפופ-ארט של אנדי וורהול.

בכיכר שלמרגלות המרכז נאספים כמעט מדי יום קוסמים, נגנים, יורקי אש ואמנים שונים, המקיימים בו מופעי רחוב.

המתחם כולל גם את מזרקת סְטְרָוִינְסְקִי המפורסמת והמשעשעת, שבה מייצגים 16 הפסלים את יצירותיו של המלחין איגור סטרווינסקי. כמו כן תמצאו בו ספרייה מגוונת ופתוחה לציבור הרחב ואת IRCAM, המרכז למחקר מוזיקלי ולאקוסטיקה. אחד האלבומים שנוצרו בו הוא האלבום Perfect Stranger של פְרַנְק זָאפָּה. כיום עוסק המרכז בעיקר במוזיקה ממוחשבת.


#אדריכלות מרכז פומפידו
בשנת 2013 חגג ריצ'רד רוג'רס את יום הולדתו ה-80.

מרכז פומפידו הוא המוכר במכלול יצירתו של רוג'רס, אותו הוא בנה יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במרכז ההצעה שהגישו האדריכלים עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגה של אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד. מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה לספק אפקט של צינורות פלדה חשופים עם מוטות מתיחה מוצלבים. מעבר לזה, הבניין צויד במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות.

למרות המימדים העצומים של המבנה הוא הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, דווקא בגלל שהיה שונה מהנראה מסביב. זהו בניין חריג בהרבה מובנים: אין בו אדריכלות פיסולית בחוץ או התפתחות חללית בפנים. אפילו המדרגות הראשיות כמו שאנחנו מכירים מהעולם האדריכלי נעלמו כאן ובמקומה בנו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית, אך הן מוקמו מחוץ למבנה ומאפשרות "טיול אדריכלי" בחלל העירוני של פריז.

למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן:
החזית הציבורית ובה מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף והחזית האחורית האטומה, הכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות. כל צבעי הזהות הבולטים של המבנה לקוחים מעולם בתי הזיקוק ומבני מעבדות.

הבניין הפך את פיאנו ורוג'רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.


#מה בתוך מרכז פומפידו?
המרכז מכיל את הספריה הציבורית הענקית של פריז ואת המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.

במוזיאון למעלה מ-50,000 יצירות אמנות מסוגים שונים, כולל ציור, פיסול, רישום וצילום. מתוכן רק כ-2000 מוצגות לקהל הרחב. הסגנונות המאפיינים את היצירות הם הפוביזם, הקוביזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט.

בקומה הראשונה של הבניין תערוכה משתנה של עיצוב תעשייתי, בקומות השניה והשלישית ספרייה בת חצי מליון עותקים. בקומות השלישית והרביעית מוזיאון לאמנות מודרנית, הגדול מסוגו באירופה. בו תוכלו למצוא אוסף מרשים של ציורי דאלי, מגריט, ארנסט, רואו, קנדינסקי, מאטיס, בראק, פיקאסו, ציורים של ג'קסון פולוק ושל אנדי וורהול.

ברחבה שלפני המרכז, מתנהלת פעילות ערה של אמני רחוב בדמות פסלים אנושיים דוממים, חקיינים ופנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, יורקי אש ועוד.
תמיד ישנה התקהלות גדולה ברחבת הכניסה, לשמחתם של התיירים מחפשי האטרקציות ושל אמנים אוספי פרוטות.

בראש המבנה תוכלו למצוא מסעדה יוקרתית ומרפסת תצפית.


#תיירות במרכז פומפידו
מרכז פומפידו הוא מרכז תרבות שגדל עם הזמן לאחד מהחשובים בצרפת. הבניין עטוף קונסטרוקציית הברזל משמש כמשכן למוזיאון לאמנות מודרנית ולספריה העירונית. למרות הויכוחים הרבים שהתלהטו בפריז עד שאושר להקים את הבניין ה"מכוער" הזה, הצלחתו הייתה מעל ומעבר למה שציפו כולם. הכיעור הוא דווקא סוד הקסם של מוזיאון פומפידו, שהוא המוזיאון המתויר ביותר בעולם והפך לקורבן של הצלחתו. המוזיאון קולט 25,000 מבקרים ביום, שזו פי 5 ממה שציפו ממנו בהתחלה. ב-20 השנים הראשונות שלו ביקרו במרכז 160 מיליון בני אדם.

מבנה המרכז מעוצב ובנוי בסגנון היי-טקי מעניין ומחוצה לו תלויים צינורות של מערכותיו השונות, כאשר לכל מערכת צבע אחר בהתאם לתפקודה:
כחול - אוויר, ירוק - מים, צהוב - חשמל, אדום - תנועה (כמו מעליות למשל).

כמעט את כל העיר ניתן לראות מכאן: מגבעת המונמארטר הגבוהה עם כנסייתה הלבנה "סאקרה קר" ועד לאינוואליד שבו קבור נפוליאון בונפרטה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

אם אתם מתכננים להיכנס בשעת הפתיחה, הקדימו להגיע לתור לרכישת כרטיסים לפחות בחצי שעה לפני כן. התורים ארוכים מאד ולכן כדאי לתפוס מקום.

בקומה השישית יש מסעדה עם נוף פנורמי מרהיב שממש שווה ללכת לראות.

בתוך מרכז פומפידו יש חיבור אלחוטי לאינטרנט בחינם. אם צריך - שווה לנצל את זה.

בכיכר שליד המרכז תוכלו למצוא מופעי רחוב ולספוג אווירה תיירותית פריזאית.

מומלץ גם לעלות לקומה העליונה במוזיאון, קומת הגג, לשבת ליד חלון ולשתות קפה ב"קפה בובור".


מבט מקרוב על המרכז:

https://www.youtube.com/watch?v=Op-3dStGqu0


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.