» «
מוזיאון האורנז'רי
מוזיאון האורנז'רי
#על המוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית

מוזיאון האורנז'רי ממוקם בסמוך לכיכר הקונקורד, בצד הדרומי של גני הטווילרי ועל גדת נהר הסן. זהו מוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית. בשנת 1852 שימש עדיין מבנה המוזיאון כחממה עבור עצי התפוזים שגדלו בגני הארמון. מכאן גם הגיע שמו - "האורנז'רי" (חממת התפוזים).

הוא אינו גדול מדי ביחס למוזיאונים אחרים (גודלו רק אחוז אחד מכל מוזיאון הלובר הסמוך) והאמת היא שניתן לעבור על מגוון היצירות שבו בשעה וחצי עד שעתיים.

אחד המוצגים המפורסמים במקום הם ציורי "חבצלות המים" של קלוד מונה, שאורכן הכולל הוא 100 מטר! הציורים צוירו בין השנים 1914-1926 בהשראת הגן הידוע של מונה בביתו שבכפר ג'יברני (Giverny). הציורים פרושים על פני 2 חדרים אליפטיים היוצרים השתקפות יפהפייה עבור המבקרים והם ניתנו במתנה לממשלת צרפת לכבוד הניצחון הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מונה ביקש במפורש שעבודתו תוצג באופן אסתטי ופואטי על מנת להציע מקום מפלט של רוגע ומחשבה עבור הפריזאים. הם הוצגו בקומת הקרקע של המבנה והוארו באור יום.

בשנת 1965 הוחלט להציג במבנה את אוסף וולטר-גיום הכולל ציורים אימפרסיוניסטים רבים. אוספיו של וולטר-גיום הצטברו עם השנים, בזכות היותו סוחר אמנות נודע. היצירות ייחודיות ומשקפות את הסגנון בעשורים הראשונים של המאה ה-20.

לצורך הצגת האוסף נבנתה קומה שנייה במבנה, וחבצלות המים הוארו באור מלאכותי, למרות בקשתו של מונה. כיום חזר המוזיאון להציגו באור יום.


#שיפוצים במבנה

בשנת 1999 נסגר המבנה למטרת שיפוצים. במסגרת השיפוצים נבנתה קומת מרתף המוארת בחלונות המאפשרים תאורה טבעית להצגת היצירות וכן פורקה הקומה העליונה של המבנה על מנת לאפשר את הצגת חבצלות המים שוב באור טבעי.

במהלך עבודת הבנייה והחפירה של קומת המרתף התגלו שרידיה של חומת העיר פריז, מהמאה ה-16. החומה מוצגת היום במוזיאון ומשמשת כאחד מהקירות של האולמות החדשים. בנוסף, נבנו מתחת לאדמה אולם הרצאות וספריה.

מבט מקרוב על המוזיאון:
https://www.youtube.com/watch?v=hUEbssoCtzI&t=59s
מוזיאון רודן
מוזיאון רודן
#היסטוריית מוזיאון רודן

מוזיאון רודן שוכן בארמון יפה מן המאה ה – 18 שנקרא Hotel Biron. הארמון נבנה בשנת 1731 כבית מגורים מפואר של ספר צמרת שהתעשר, וביקש להקים לעצמו את הבית היפה ביותר שראתה פריז של אותם ימים. לאחר מות הבעלים המקוריים, החליף הארמון מספר ידיים עד שבשנת 1905, הארמון נרכש על ידי הממשלה הצרפתית וחולק למספר יחידות דיור מפוארות ויקרות.

העיצוב המיוחד של הארמון והגנים המרהיבים המקיפים אותו, משכו לשם אמנים שונים כמו הנרי מאטיס, ובשנת 1908 גם הפסל אוגוסט רודן שכר חלק מקומת הקרקע של הארמון על מנת לאחסן שם את יצירותיו. בחדרים ששכר הוא השתמש כסטודיו, בו הוא עבד ואירח את חבריו הרבים. במקביל, פתח רודן במגעים עם ממשלת צרפת, כדי להגשים את משאת חייו: להפוך את הארמון למוזיאון שיוקדש ליצירותיו.

בשנת 1916, תמורת הסכמה להקים את המוזיאון, תרם רודן למדינה את כל עבודותיו, הפסלים והציורים שלו, הצילומים והארכיונים וכן את האוספים הפרטיים שצבר במשך השנים. אלא שרודן לא זכה לראות את חלומו מתגשם - הוא נפטר בשנת 1917, ואילו המוזיאון פתח את שעריו לקהל הרחב רק שנתיים לאחר מכן.


#מה במוזיאון

בשבעה עשר אולמות התצוגה של הארמון, ובגן הפסלים הצמוד, ניתן לראות את יצירותיות המפורסמות של אוגוסט רודן, ביניהם גם כאלו שהקנו לו תהילה רבה כמו "האדם החושב", "הבורגנים של קאלה" ועוד. לצד עבודותיו של רודן, מוצגות כאן גם יצירותיה של קמי קלודל, מי שהייתה תלמידתו ואהובתו ופסלת מחוננת בפני עצמה, ויצירות של אמנים נוספים, כמו ואן גוך, רנואר, מונה ומונק.

אחד הפסלים המפורסמים של רודן, 'תקופת הברונזה' שמו, עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. היה זה פסל של גבר עירום שנראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, התחלפה הסערה בהערצה גדולה, ורודן זכה להערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם.

פסל מפורסם נוסף, אולי המפורסם בפסליו של האמן, הוא פסל 'האדם החושב' - דמות אדם מכונס בעצמו, תומך ראשו בידו בתנוחת הרהור. פסל זה היה חלק מעבודה מקיפה של רודן, 'שערי השאול' שפוסלה בהשראת 'הקומדיה האלוהית' של דאנטה, אך הוא הוצג גם כפסל עצמאי. בשנת 1906 הוצב 'האדם החושב' בחזית הפנתיאון בפריז, ובכך היה לפסל הראשון של האמן שהוצג במקום ציבורי בפריז. לאחר פתיחת מוזיאון רודן, הועתק הפסל לגן הפסלים של ארמון בירון, שם הוא ניצב עד היום.


#אוגוסט רודן

מוזיאון רודן נקרא על שמו של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן, שידוע בסגנונו הריאליסטי ובמיוחד בזכות פסלו המפורסם "האדם החושב".

רודן נולד בפריז למשפחה ענייה ולמרות כשרונו הרב, בתחילת דרכו האמנותית הוא לא הצליח להמריא. במשך עשרים שנה הוא התפרנס מביצוע עבודות גילוף ושלוש פעמים הוא נדחה כשביקש להתקבל ל"אקול דה בוזאר" (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות).

המפנה החל באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, בזמן שסייר באיטליה וראה את יצירותיו של מיכלאנג'לו, מהן הוא שאב את ההשראה ליצירתו "תקופת הברונזה". הדמויות של רודן היו כה ריאליסטיות ורחוקות ממה שהיה נהוג באותה התקופה, עד שהאשימו אותו שהשתמש ביציקת גופם של דוגמנים חיים. לאחר שהתברר שאין להאשמות נגדו כל בסיס, הוא זכה להערצה עצומה על ההישג המרשים והוכר כאחד מגדולי הפסלים בעולם.


#מוזיאון רודן לתיירים

הבית, בית הקפה והגן של מוזיאון רודן מוקדשים לעבודותיו של הפסל הגאון רודן, שגר ופיסל כאן בשנותיו האחרונות. זהו מוזיאון קטן ואחד מהמיוחדים והיפים בעיר. רבים בוחרים במוזיאון זה כאהוב עליהם בפריז בשל יופיו והאווירה הנעימה והאמנותית שלו, ביחד עם הפסלים המרהיבים שהופכים את רודן לממשיכם של הַפַּסָּלִים בני התקופה הקלאסית.

המוזיאון נפתח בשנת 1919 והוא ממוקם ב"אוטל בירון", שהוקם בשנת 1727 ושבו התגורר רודן מאז שנת 1908.

אם באתם לכאן עם הילדים והמוזיאון לא מצליח לסקרן אותם מספיק, אתם יכולים לטייל בגן המוזיאון ולהסתכל על עבודות הפיסול של רודן. אתם גם יכולים לשבת בבית הקפה של המוזיאון, כי הוא פתוח לכיוון הגן ובזמן הישיבה הנינוחה שלכם, המבוגרים, תוכלו לתת לילדים להשתולל במדשאות וללמוד על יצירותיו של רודן דרך הפסלים המוצבים בגן.

אוטל בירון עבר שיפוץ גדול של 3 שנים, שיפוץ שעלותו 16 מליון יורו והוא נפתח מחדש בנובמבר 2015. אז גם נחשפו בו 600 פריטים שמעולם לא הוצגו.


#יצירותיו הבולטות של רודן

כמה מהפסלים המוכרים של רודן, אותם תוכלו למצוא במוזיאון:

#שערי השאול
זהו פרויקט פיסולי ענק שאותו הזמינה ממשלת צרפת - שער ברונזה גדול בשם "שערי השאול". השער עתיד היה להיות הפתח למוזיאון לאמנות עיטורית, אך זה לא התממש כיוון שהוא לא קם מעולם והשער עצמו לא הושלם במשך 37 השנים עד מותו של הפסל.

#האדם החושב
אחד מהפסלים המפורסמים ביותר של רודן. הוא מתאר אדם שקוע במחשבות עמוקות, עשוי ברונזה. סיום בנייתו הייתה ב-1902 ושנתיים לאחר מכן הפסל יצא לתצוגה לציבור. האמת היא, שרודן קרא לו "דנטה החושב" אבל השם המקובל והידוע יותר הוא "האדם החושב".

#שועי העיר קאלה
הפסל הושלם בשנת 1888 ומתאר את כניעתה של העיר קאלה בשנת 1347 לאדוארד השלישי, לאחר מצור שנמשך למעלה משנה, במהלך מלחמת מאה השנים. אדוארד השלישי הציע לא להרוס את העיר, בתנאי שכל ששת החשובים בנכבדי העיר יגיעו ויקריבו את חייהם. לאחר שהסכימו ששת הנכבדים ולאחר שכנוע רב מצד מלכת אנגליה פיליפה מהאיינולט, הסכים אדוארד השלישי לא להוציא לפועל את ההוצאה להורג. הפסל מציג את אופייה השונה של כל אחת מששת הדמויות. הפסל היה שנוי במחלוקת כיוון שרודן בחר להציג את נציגי העיר כאנשים שבורים ולא כגיבורים.

#תקופת הברונזה
זהו אחד הפסלים המפורסמים של רודן והוא עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. הסיבה הייתה שהפסל של הגבר העירום נראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי, אדם חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, הכירו בו כגאון והוא זכה בהערצה והערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם. רבים ראו בו מאז כממשיכם של הַפַּסָּלִים הגדולים של התקופה הקלאסית.


#גני רודן
גני רודן הם פלא קסום, כמו פנינה בתוך מתחם המוזיאון. יש בהם המון יופי. לא פאר, אלא יופי פשוט, מרחיב-לב, מעורר ומרגיע בו זמנית. סימטריה קלאסית ופסלים קלאסיים. אי אפשר להגיד שהפסלים המפוזרים בגן הם רק יפים, אלא גם מעוררים לא מעט מחשבה. מדי פעם ניתן לראות תיירים המנסים לחקות את התנוחות המסובכות יותר או פחות של הפסלים.

הגנים משתרעים על פני שלושה דונם ומחולקים לגן ורדים ולגן נוי גדול.

בין שני המבנים המרכזיים של המוזיאון מצוי לו גן מקסים ובו יכולים העוברים לחזות בעוד "איש חושב" ובוורדים המפורסמים של הגנים. אך כדי לגלות את הגנים הרחבים והגדולים, צריך לעבור את המבנה הרחב.

כדי להגיע לעוד גן קסום, קטן יותר מהקודמים, לכו עד הסוף, אל הבריכה הגדולה המוקפת בפסלים. כשנדמה שהגן נגמר - המשיכו מעבר לקשתות הגדולות. שם יש גן קטן, עם אווירה אנגלית ואפלולית.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מאוקטובר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=wItu0e07KNk
הגלריה הלאומית ז'ה דה פום
הגלריה הלאומית ז'ה דה פום
#על הגלריה לצילום עכשווי ולאמנות וידאו

הגלריה הלאומית זֶ'ה דֶה פּוֹם היא חלל תצוגה נהדר ובו תערוכות מתחלפות המוקדשות לאמנות עכשווית וצילום.

הגלריה נמצאת בגני טווילרי, בקצה הצפון-מערבי של כיכר הקונקורד, ברובע הראשון של פריז. שטח התצוגה בגלריה הוא 1,200 מטרים רבועים. היא נבנתה בשנת 1861, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. אך בהתחלה ניתן היה למצוא במתחם רק מגרשי טניס. שמו של המבנה נגזר מהכינוי הישן למשחק הטניס בצרפת – "זֶ'ה דֶה פּוֹם".

משנת 1909 הוקדש המבנה לאמנות, בשיתוף עם מוסדות האמנות, מוזיאון האורנז'רי ומוזיאון הלובר. בזמן מלחמת העולם השנייה, שימש המבנה לאכסון יצירות של אמנים יהודים שהוחרמו בידי הנאצים. בין השנים 1947 ל-1986, שנת חנוכתו של מוזיאון ד'אורסי, הציגה גלריית ז'ה דה פום יצירות אימפרסיוניסטיות.

ביוזמתו של שר התרבות ז'אק לאנג, שופצה הגלריה בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 והיא נפתחה מחדש לאחר מכן תחת השם "הגלריה הלאומית ז'ה דה פום". אתר התצוגות החדש יועד לאמנות מודרנית ועכשווית מסוגים שונים, אך משנת 2004 הוא מוקדש רק לתערוכות צילום עכשווי ולאמנות וידאו.

הגלריה מומלצת בעיקר לחובבי אמנות מודרנית.


#משמעותו של בית
באמנות כמו באמנות, נושאים פוליטיים ומחלוקות עולים לא פעם. בשנת 2013 הוקמה בגלריה תערוכה של צלמת פלסטינית אחלאם שיבלי, "פנטום בית", העוסקת במשמעויות הסותרות שהמושג בית עשוי לעורר.

בין הצילומים בתערוכה הוצגו דיוקנאות של מבצעי פיגועי התאבדות בליווי טקסטים של היוצרת. תצלום אחד שבו כונה מבצע הפיגוע בשם "מרטיר" עורר סערה במיוחד והגלריה הסבירה כי סדרת הצילומים הזו היא חלק מסדרה גדולה שמאתגרת את הסתירות במושג הבית ודחתה את ההאשמה בדבר עידוד טרור. הגלריה אף הבהירה כי הכינוי "מרטיר" ניתן ליצירה על ידי האמנית והוא אינו מייצג את עמדת הגלריה. לצד התצלום הוצבו שלטים המבהירים זאת.

תערוכה עוררה מחלוקת והקהילה היהודית בצרפת הפעילה לחץ ואף איימה על הגלריה עד כדי תגבור האבטחה בכניסה לגלריה.

הגלריה הואשמה בכך שהיא עושה "גלורפיקציה לטרור" והארגונים היהודיים בצרפת מחו על שימוש בכספי המדינה לצורך כך. רוג'ר קוקרמן, נשיא הארגונים היהודיים גם שלח מכתב לשר התרבות הצרפתי שביקש הבהרה מהגלריה לגבי ההחלטה לאפשר את התערוכה.

מנגד, אמנים, אוצרים ומנהלי מוזאונים תמכו באמנית, באוצרת התערוכה ובחופש הביטוי.

לאחר בירור הנושא, משרד התרבות הצרפתי הודיע כי זכותה של הגלריה להציג את התערוכה אך הוסיף כי התהייה לגבי גבולות חופש הביטוי של אמן היא שאלה שחשוב לעסוק בה.


מבט מקרוב לצילומים בגלריה:

https://youtu.be/14W4D48AjyA
מוזיאון הרומנטיקה
מוזיאון הרומנטיקה
#על המוזיאון של התקופה הרומנטית

מוזיאון הרומנטיקה, המכונה גם בשם, "מוזיאון התקופה הרומנטית", נמצא ברובע התשיעי של פריז, לא הרחק מבית האופרה. הוא מוקף חצר פורחת ושיחי ורדים ומתעד את התקופה הרומנטית, באמצעות חפצי אומנות ושלל הרצאות. מוזיאון הרומנטיקה נמצא קרוב לכיכר פיגאל שברובע ה-9. המוזיאון שוכן בתוך וילה שנבנתה בשנת 1830 ובה התגורר צייר הולנדי בשם ארי שפר, שהיה הצייר האהוב ביותר על מלך צרפת האחרון לואי פיליפ.

במהלך המאה ה-19 הווילה שימשה למקום מפגש של האליטה האמנותית, משוררים ומלחינים, ציירים וסופרים. ביניהם: המשורר למרטין, המלחין רוסיני, הצייר דלקרואה Delacroix והסופרת ז'ורז' סאנד עם מאהבה, המלחין פרדריק שופן. לאחר מותו של שפר עברה הווילה בירושה לבני משפחתו ובשנת 1982 היא הפכה למוזיאון המוקדש ליצירותיו של שפר ולחייה הסוערים של ז'ורז' סאנד.

בתצוגות המוזיאון יצירות אומנות המשויכות לתקופה והאסכולה הרומנטית. הוא מציג את היצירות של שפר מהשנים 1795-1858, בהם היה מארח בביתו את אנשי הרוח והמלחינים המפורסמים בתקופתו. האווירה במקום בוהמיינית ביותר ונדמה כאילו קפא בו הזמן, הרחק במאה ה-19.

הבית בו שוכן המוזיאון נבנה במאה ה-18 על ידי תלמידו (וקרוב משפחתו) של ונטורה רודריגז המהולל. המוזיאון מציג אוסף של רהיטים, כלי מוזיקה, פורצלן, קרמיקה, כלים שונים, הסלונים שבהם נערכו המפגשים, שולחן אוכל ארוך, ואפילו חדר השירותים של המלך פרננדו ה-7. כל אלה ממחישים את צורת החיים בתקופה זו.

במקום תמצאו גם גן מקסים ורומנטי בו ניתן להעביר קצת זמן.


#היסטוריה קצרה
הבית הקטן עם הגינה המוקדש לזכר בעליו, ארי שפר, בעצם מזכיר תנועה שלמה באמנות ואמנים רבים ומהוללים שהתרכזו בתקופה ההיא ברובע ה-9. שפר היה צייר ממוצא הולנדי שהגיע עם אמו לפריז. הוא התיידד עם לואי פיליפ עוד לפני שהתמנה למלך והיה מורה לילדיו. לאחר מכן התמנה לדיוקנאי בית המלוכה. הבית נבנה ב-1830 ושפר הקים בו סדנאות לעבודה ולאירוח.

בשנת 1985, המשפחה מסרה את הבית לידי העירייה, שהפכה את המקום למוזיאון המציג את יצירתו של שפר במסגרת שבה חי. תוכלו למצוא בה גם את הספרייה שהצטברה במשך ארבעה דורות. המקום משמש גם אתר זכרון לז'ורז' סאנד - סופרת צרפתייה מהמאה ה-19, שכנה וידידה של שפר, משוחררת ופמיניסטית. נכדתה שמרה הרבה מהחפצים שלה ותוכלו למצוא אותם בטרקלינים המשחזרים את דירתה.

במוזיאון הקטן מוצגות לפעמים תערוכות זמניות מרשימות, שווה לבדוק מה יש ולהגיע לביקור.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/AXh7hWSAERk

אמנות בפריז

מוזיאון פיקאסו
מוזיאון פיקאסו
#על המוזיאון

מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.

המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.

המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.

במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.


#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".

אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.

במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.

לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.


#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.

במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:

"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.

"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.

"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".

ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE
מתחם דאלי
מתחם דאלי
#על המתחם

מתחם דאלי הוא מוזיאון שכל כולו מוקדש ליצירותיו של סלבדור דאלי בפריז. הוא נמצא על גבעת המונמרטר ליד כיכר הטרטרה המפורסמת. במתחם תמצאו כ-300 יצירות אמנות מקוריות של דאלי, בסגנונו הסוריאליסטי. תוכלו לראות כאן את אוסף ציורי 12 שבטי ישראל שצייר לרגל 25 שנים למדינת ישראל, ציורים נוספים שצייר בהשראת הספרים "אליס בארץ הפלאות" ו"דון קישוט", את הפסל המקורי של "פיל החלל" המפורסם ואת האיור "חילזון הזמן". במוזיאון תמצאו אפילו חדר קטן של ריהוט סוריאליסטי שעיצב דאלי. לאורך הביקור במוזיאון, תישמע מוזיקה ברקע ותוכלו לתת לילדים הזדמנות להכיר את האמנות של דאלי באמצעות סדנאות היצירה במוזיאון.

למי שאוהבים את עבודותיו של דאלי ואמנות סוריאליסטית בכלל - המקום הזה הוא עבורכם.


#על סלבדור דאלי

סלבדור דאלי היה צייר סוריאליסטי ספרדי-קטלאני, מהחשובים במאה ה-20. הוא אהב לשלב תמונות חלום ביזאריות מלאות דמיון, המושפעות מאמני הרנסאנס הגדולים ומתורתו של זיגמונד פרויד. יצירותיו השפיעו רבות על האמנות במאה ה-20 וה-21 בכל התחומים: ציור, פיסול, מוזיקה, צילום וקולנוע.

הצייר דאלי נולד ב-11 במאי בשנת 1904 בספרד. את השכלתו הראשונה באמנות הוא רכש בבית ספר עירוני לציור וכבר בשנת 1917 ארגנה משפחתו את תערוכת רישומי הפחם הראשונה שלו. בשנת 1922 הוא עבר למדריד, שם למד באקדמיה לאמנות והחל לפתח מעמד של אדם אקסצנטרי, בעל שיער ארוך, פאות בלחיים, מעיל, גרביונים ומכנסיים מיושנים בגובה הברכיים. די מהר הוא גם הוסיף את השפם המפורסם, שהוסיף להופעה הכללית שלו אופי וסגנון יחודיים.

דאלי סולק מהאקדמיה זמן קצר לפני בחינות הגמר בשנת 1926. הסיבה - הוא החליט שאין לאיש בפקולטה את האמצעים לבחון את כישוריו. באותה השנה הוא גם ערך את ביקורו הראשון בפריז, שם הוא פגש את פיקאסו, שבהשראתו והשפעתו ייצר הרבה מיצירותיו בשנים הבאות.

בשנת 1929 הוא פגש את אשתו לעתיד, גאלה. הוא אף החל להשתפשף בענף הקולנוע, כששיתף פעולה עם הבמאי הספרדי לואיס בוניואל. הוא התחתן עם גאלה 5 שנים אחר כך ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, הם עברו לארה"ב. הזוג הצעיר חי בארה"ב שמונה שנים.

בשנת 1942 פרסם דאלי את האוטוביוגרפיה המשעשעת שלו "החיים הסודיים של סלבדור דאלי". את שארית חייו העביר דאלי בקטלוניה, עיר הולדתו, אך לאחר שגאלה רעייתו נפטרה ב-1982, נראה היה כי הצייר איבד את טעמו לחיים ומצא את עצמו במרכזם של מקרים מוזרים שדמו לניסיונות התאבדות. קבוצת חברים, תומכים ואמנים שאהבו אותו, דאגו לכך שיוכל להעביר את שנותיו האחרונות בשלווה. הוא נפטר מכשל בלב בשנת 1989.


#על הסוריאליזם

משמעותו של זרם הסוריאליזם באמנות היא "מעל למציאות". זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.

במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, להשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.

התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה, של ההיגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור הושפע הסוריאליזם מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.

הבולטים בזרם זה הסוריאליסטי היו אמנים כמו סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.

מבט מקרוב (וב-360) על מתחם דאלי:
https://www.youtube.com/watch?v=5B7llRjnGc8
פלה דה טוקיו
פלה דה טוקיו
#חזון ואמנות

במוזיאון פריז לאמנות מודרנית, הנמצא באגף המזרחי של פאלה דה טוקיו, תמצאו יצירות מהקוביזם, הסוריאליזם, יצירות אבסטרקטיות, יצירות עכשוויות, אמנויות דקורטיביות ועוד. לא מדובר במוזיאון רגיל אלא באתר עליה לרגל משעות הצהריים ועד חצות, המקבץ אליו אנשים מכל הגילאים ומכל שכבות החברה. מנהלי המקום מצהירים כי מטרתו היא לאפשר לאמנים ומעצבים לשלב בין צרכיהם ורצונותיהם ללא מעצורים. הקו המאפיין את המקום הוא עכשוויות, דינמיות ותנועתיות - מקומית וגלובלית.

כאן נמצא אחד הציורים הגדולים ביותר בעולם: יצירתו של ראול דופי משנת 1937. ציור השמן הזה משתרע על שטח של 600 מ"ר והוא מורכב מ-250 לוחות עץ.

המוזיאון עבר שיפוץ שארך שנתיים ונפתח מחדש בפברואר 2006. במסגרת השיפוץ נוסף חלל תצוגה בקומת המרתף ו"חדר שחור" מיוחד נבנה כדי להקרין סרטי וידיאו אמנותיים ועל אמנות. גם יצירתו של דופי עברה שיפוץ: הסירו ממנו אזבסט והציור הוצב על קירות עקומים שמוארים מהרצפה, בהתאם לחזונו המקורי של האמן.

החלל המודולארי, שבנוי בצורה מפותלת כקונכייה, מאפשר להציג סוגים שונים של תערוכות, בין אם ארעיות, מיצבים ומיצגים.

מאז ה-24 בינואר 2004, מספר רב של להטוטנים ואמני-אש נפגשים כל מוצאי שבת ברחבה החיצונית.

במקום נערכים מספר פעמים בשבוע מופעי מוסיקה אלקטרונית, קיימים חדרים למשחקי וידאו וכמובן יצירות של כ-30 אמנים מרחבי העולם. תוכלו למצוא בו גם אוסף של יצירות קוביסטיות, מיצירותיהם של מודליאני וג'ורג' רואו, מאטיס ועוד. המוזיאון מציע מגוון תערוכות מתחלפות של אמנים בני זמננו במגוון ז'אנרים וסגנונות. מתחת למרפסת עם מסעדת המוזיאון, בצדו האחורי של המוזיאון הקרוב לנהר הסן, אפשר למצוא גרפיטים גדולים וצבעוניים.

תוכלו למצוא כאן מסעדת שירות עצמי, קפיטריה זולה, אמנות עם מודעות חברתית חזקה וכמה חנויות מוזרות ומעניינות. המקום פתוח עד חצות ובכל ערב יש בו הרצאות והופעות. בשבתות תוכלו למצוא מאחורי הארמון גם שוק נעים שמתמחה במוצרים אורגניים.


#על פאלה דה טוקיו

"פלה דה טוקיו" הוא מוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית הממוקם ברובע השישה עשר של פריז. באגף המזרחי של המבנה, השייך לעיריית פריז, נמצא המוזיאון לאמנות מודרנית. בחלק המערבי השייך למדינה, פועל מאז שנת 2002 "פלה דה טוקיו", הנחשב כיום לאחד האתרים הבולטים לאמנות עכשווית בפריז. שמו המקורי של המבנה הוא "ארמון המוזיאונים לאמנות מודרנית". המבנה קיבל מאוחר יותר את השם "פלה דה טוקיו", הנגזר משם הרציף הסמוך - רציף טוקיו.

בתחרות התכנון האדריכלי של המבנה זכו ז'אן-קלוד דוֹנדֶל, אנדרה אוּבֶּר, פול ויַאר ומרסל דאסטוּניֶה. המבנה נבנה בסגנון מונומנטלי (הרבה גודל ועוצמה), המורכב משני אגפים סימטריים לחלוטין, המופרדים זה מזה באמצעות מזרקה וגרם מדרגות. החלונות בתקרות מאפשרים לאור טבעי לחדור ולהאיר את מרבית חדרי המבנה.

באזור החיצוני של המבנה תוכלו למצוא הרבה פסלים כמו גם כאלו שהוצבו על הגדה כדי שישתקפו במים. היום לא נותר מהם דבר אגב, פרט לנימפות השכובות.

פאלה דה טוקיו נפרש על פני 7,700 מטרים רבועיים מתוך 22,000 מטרים שמהווים את סך שטח המבנה. כאמור - בעת הצורך יוכל להרחיב את פעילותו בקלות רבה.


#שימושים בפאלה דה טוקיו

המוזיאון לאמנות מודרנית נבנה בשנת 1934. ההיסטוריה שלו רצופת שימושים מעניינים:

בזמן מלחמת העולם השניה, הקומות התחתונות של המבנה שימשו כמחסה ליהודים שנמלטו והסתתרו בו.

בשנות החמישים של המאה ה-20, האגף המזרחי עבור שיפוצים נרחבים. כך בשנת 1961, ניתן היה לפתוח את המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריז, שהתבסס על היצירות שהיו בפטי פאלה. בשנת 1977 נלקחו אוספי "המוזיאון לאמנות מודרנית" והועברו מהאגף המערבי של המבנה למרכז ז'ורז' פומפידו.

בין השנים 1977-1986, נקבע במקום מושבו הזמני של מוזיאון אמנות ניסויית.

בשנים 1988-1990 השתמש המכון ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות בחדרי הפיסול הישנים של המוזיאון.

הכנף המערבית של הארמון, שבין השנים 1988-1995 השתמש בה בית הספר פמיס (לקולנוע), פונתה ובשנת 1999 שרת התרבות והתקשורת קתרין טרוטמן, החליטה לפתוח מחדש באופן חלקי את הכנף המערבית ולשכן בו את המרכז לאמנות עכשווית. כך נערכה תחרות לבחירת מנהל למרכז החדש ביולי 1999 בה זכו ניקולא בוריו וז'רום סן לתקופת כהונה של 3 שנים.

בחללים שעוצבו מחדש באותה התקופה, הפך הפאלה דה טוקיו לאתר המוקדש ליצירה בת זמננו בכל צורותיה: ציור, פיסול, עיצוב, אופנה, וידאו ארט, קולנוע, ספרות ומחול.

כ-50% מפעילות האתר ממומנת על ידי סובסידיה ממשרד התרבות הצרפתי, אך שאר המימון מגיע מההכנסות השונות של המקום כמו מכירת כרטיסים.
פונדסיון אנרי קארטייה ברסון
פונדסיון אנרי קארטייה ברסון
#על מוזיאון הצילום לאחד מגדולי הצילום

אם אתם חובבי צילום ונמצאים בפריז אולי תרצו לבקר בפונדסיון אנרי קארטייה ברסון (Henri Cartier Bresson), מוזיאון צנוע לצילום שבלב רובע המארה ההיסטורי.

קארטייה - ברסון נחשב לאחד הצלמים הגדולים במאה ה-20. הוא המציא ותרם לעולם הצילום את המושג של "הרגע המכריע". הרגע המכריע הוא אותו שבריר שנייה, מהיר כהרף עין, בו התמונה היא גם המרשימה ביותר מבחינה חזותית וגם מספרת את הסיפור.

האמן קארטייה ברסון היה ממקימי סוכנות הצילום המיתולוגית "מגנום". התמונות שלו, שרובן צולמו בשחור לבן, מפורסמות כיום בכל העולם והפכו אותו לאחד מענקי הצילום.

בניין המוזיאון שוכן בקרבת Rue de Bretagne שבו נמצאים כמה מבתי הקפה האופנתיים בפריז ולשוק "הילדים האדומים" (Les Enfants Rouges), שבו ניתן לבקר בדוכני אוכל ססגוניים וטעימים ובמסעדות מעולות.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/vKGXnkOQX_Y


בלוגרים:

https://youtu.be/-4gn98PgCRk


מוזיאון ד'אורסה
מוזיאון ד'אורסה
#מוזיאון ד'אורסה - תחנת הרכבת שהפכה מוזיאון לאמנות

אחד ממוזיאוני האמנות המרשימים ביותר בעולם מוקדש לאמנות של המחצית השנייה של המאה ה-19 ולשנים הראשונות של המאה ה-20. מוזיאון האמנות ד'אורסיי ממוקם בגדה השמאלית על גדות נהר הסן ברובע ה-7 באזור היוקרתי של סאן ז'רמן. למוזיאון אוסף אמנות מרשים, הכולל מגוון יצירות חשובות ומפורסמות מ-1848 עד 1914.

המבנה רחב הידיים שמשמש היום כמוזיאון היה לא פחות מתחנת רכבת ובית מלון בעבר. בעת הביקור תוכלו עדיין לראות את שעוני הענק ששימשו את הנוסעים והקומות קצת מזכירות עדיין את הרציפים שהיו כאן פעם. הפיכת התחנה למוזיאון החלה ב-77' והגיעה לסיום ונפתחה לציבור הרחב ב-86.

המוזיאון מציג גם פסלים, אמנות דקורטיבית, תבליטים, צילום וריהוט. תוכלו לראות את היצירות של האמנים האימפרסיוניסטים החשובים ביותר - מוֹנֶה עם "נשים בגן", "ערמות חציר" ו"פרגים", את ציוריו המפורסמים של רֶנוּאַר כמו "ריקודים במולאן דה-לה-גאלט" ו"המתרחצות", כמה מפסלי הרקדניות המפורסמים ביותר של דֶגַה ויצירותיו החשובות של מָאנֶה "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה".

אל תחמיצו את יצירותיו של הריאליסט המדהים קוּרְבֶּה, יצירות שישאירו אתכם עם פה פעור. אחר כך המשיכו אל האגפים האימפרסיוניסטים - ציורים המשקפים במדויק את מה שרואה העין.

כאשר ממשיכים לשוטט באגפי המוזיאון מגיעים אל הפוסט אימפרסיוניסטים - אלה שמרדו וזנחו את האימפרסיוניזם, לטובת ייסוד שפה אמנותית חדשה. וַן גוֹך - אבי האקספרסיוניזם, מתאר במכחולו לא את מה שקיים בטבע, אלא את הלכי רוחו, תחושותיו, שאינן פרטיות ואישיות בלבד ואשר חובקות כל.


#יצירות ששווה להסתכל עליהן במוזיאון

יש המון יצירות ששווה ללכת להסתכל עליהן במוזיאון, הנה כמה מהן:

#ליל כוכבים מעל הרון (וינסנט ואן גוך)
היצירה של ואן גוך צוירה בשנת 1888. היא מתארת את גדת נהר הרון בעיר ארל בצרפת. הציור מצויר מנקודת מבט מרוחקת, מהגדה המזרחית של הנהר לעבר הגדה המערבית, שאפשרה לו להדגים את השתקפויות תאורת הרחוב (מנורות הגז) בנהר, כאשר נקודות האור בציור החשוך הם הכוכבים (בעיקר הדובה הגדולה), מנורות הרחוב והשתקפותן בנהר. בציור ניתן לראות אף זוג אוהבים מטייל על גדת הנהר. בציור ניתן לזהות מבנים ספציפיים בארל, כמו מגדלי הכנסיות של סן ז'וליאן וסן טרופים.

#נשף במולן דה לה גאלט (פייר אוגוסט רנואר)
רֶנוּאַר צייר את היצירה הזו פעמיים - גרסה אחת גדולה ואחת מוקטנת. את הגרסה הגדולה תוכלו למצוא במוזיאון והקטנה נמצאת כיום באוסף פרטי. היצירה מתארת נשף ריקודים של בני המעמד הבורגני, המתרחש במונמארטר בסמך למולן דה לה גאלט, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון. היצירה כוללת מספר רב של דמויות - חלקן עומדות, חלקן רוקדות וחלקן ישובות תחת שולחנות. מעל קבוצת הדמויות עצים המאפשרים מעבר קרני שמש המאירות את הדמויות בנקודות אור. הדמויות בציור נקטעות ולכן יש תחושה שהסצנה היא חלק מאירוע גדול יותר המתרחש מחוץ לגבולות התמונה.

#ארוחת צהריים על הדשא (אדואר מאנה)
ציור השמן של מאנה מתאר אישה עירומה שלצידה שני גברים לבושים, סועדים בגן בפריז בשנת 1863. בתמונה זו הוצג לראשונה עירום נשי בהקשר יומיומי, נטול כל הצהרה מפורשת חברתית או פוליטית.


#מבנה המוזיאון

מוזיאון ד'אורסיי, שנחשב לאחד מהמוזיאונים המרשימים והפופולריים ביותר בעולם, הוא מבנה ארכיטקטוני מרהיב של מתכת וזכוכית, שבנייתו החלה בשנת 1898.
המוזיאון נבנה במקום בו הייתה בעבר תחנת רכבת. התחנה נחנכה בשנת 1900, אך בשל חוסר התאמה לרכבות החדישות והמודרניות שנבנו, היא הייתה בשימוש רק במשך 40 שנה. המבנה שימש במשך כמה עשרות שנים לצרכים שונים ומתחלפים, עד שבאמצע שנות ה-70 היה המתחם כולו מיועד להריסה. במקום המתחם תוכנן להיבנות קומפלקס מודרני רב שימושי, אך בעקבות עקשנותה של הנהלת המוזיאונים הצרפתית שגילתה את הפוטנציאל הטמון במבנה המיוחד, הוקם בו מוזיאון שיוקדש לאמנות מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד השנים הראשונות של המאה ה-20.

בשנת 1977 התקבלה ההחלטה ותחנת הרכבת הפכה לאכסניה אמנותית, תוך שימור צורתו החיצונית. המוזיאון נפתח לקהל בשנת 1986 והוא מציג עד היום, תוך ניצול החללים הגבוהים של המבנה, יצירות ניאוקלסיות, רומנטיקניות, אימפרסיוניסטיות, ריאליסטיות ועוד.

קומת הקרקע מחולקת לשלושה מפלסים המציגים ציור, פיסול וארכיטקטורה.
בקומה השניה של המבנה מוצגות יצירות אימפרסיוניסטיות של מגוון ציירים.


#סיפורה של האמנית המתפשטת

בשנת 2016, נעצרה האמנית דבורה דה רוברטיס מלוקסמבורג לאחר ששכבה עירומה במוזיאון, מול יצירתו של אדוארד מאנה "אולימפיה". בציור נראית אישה עירומה שוכבת במלוא הדרה ומביטה היישר על עיני הצופה. מאחורה האישה עומדת משרתת שחורה. באותם הימים הוצגה במוזיאון התערוכה "פאר ואומללות: דימויים של זנות 1850-1910", שעסקה בהתפעמותם של אמנים שונים מתופעת הזנות שהתרחבה במחצית השנייה של המאה ה-19. ציורו של מאנה חולל בזמנו מהומה, כבר בפעם הראשונה שהוצג בשנת 1865. זאת מכיוון שהציור היה מאד ישיר ונועז בתקופתו. הוא הציג זונה אמיתית ולא דמות מיתולוגית, היסטורית או דתית - מה שהיה נפוץ יותר ביצירות של אז.

אבל ההופעה העירומה של האמנית המתפשטת, בזמן שאנשים רבים עמדו סביב הציור, העירה את שומרי המוזיאון, שסגרו את החדר וביקשו ממנה להתלבש. מכיוון שהיא סירבה, המשטרה זומנה למקום ופינתה אותה.

עורך הדין של האמנית הסביר כי היא נשאה מצלמה על מנת לתעד את תגובות הקהל וכי למעשה זו הייתה עבודת אמנות. למרות המוניטין שיוצא לצרפת כמקום שמקדם מיניות חופשית, מקרים מהשנים האחרונות מעידים שגם שם מתקשים לקבל פרובוקציות קשות מדי. לאחר שחרורה מהמעצר אמרה האמנית כי תגובת הצרפתים הייתה צבועה בעיניה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=Y8SZxg2SjCE&t=79s
מוזיאון הלובר
#על המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. הוא ממוקם בגדה הימנית שברובע הראשון של פריז, במה שהיה פעם ארמון.

הלובר הוקם על ידי המלך פיליפ אוגוסט בשנת 1190 כארמון מבוצר בגבולה המערבי של פריז, במסגרת הגנה כוללת על העיר מפני מתקפות ויקינגים. בשנים שלאחר בניית המבצר, בעת התרחבותה של פריז מעבר לגבולות המערביים שהציב המלך, חל שינוי בייעודו הראשוני של הארמון לקו הגנה על מקום משכנו של האוצר המלכותי. לכן, בשנת 1546, תחת שלטון פרנסואה הראשון, החל האדריכל פייר לֶסְקוֹ להפוך את המבצר לארמון מלכותי מפואר.

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופת לואי ה-15. לאחר המהפכה הצרפתית, הוחלט כי על המקום להיפתח להמון על מנת שיוכל ליהנות מיצירות המופת הלאומיות, והמוזיאון נפתח בשנת 1793 עם תערוכה של 537 ציורים.

בשנים שלאחר מכן, המוזיאון נקרא "מוזיאון נפוליאון" ולא במקרה. אוסף היצירות התרחב מאוד בזמן שלטונו של נפוליאון בעיקר בגלל הביזה הרבה שבזז במלחמותיו. צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפים את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.


#יצירות בלובר
בלובר מוצגות כיום כרבע מיליון יצירות אמנות. לצד יצירות מפורסמות, כמו המונה ליזה, או המדונה והילד של ליאונרדו דה וינצ'י, תוכלו למצוא כאן גם אמנות פחות מוכרת. בכל מקרה מדובר בחוויה לכל חובב אמנות.

קחו לדוגמא את ונוס ממילו, אולי הפסל היווני המפורסם ביותר בעולם. מצא אותו דייג מקומי באי היווני מילוס, בשנת 1820, כשהוא מפורק לשני חלקים נפרדים. הטורקים ששלטו אז באי החרימו את הממצא, אבל שגריר צרפת שישב באיסטנבול גרם לכך שצרפת תרכוש אותו מהם ומאז הוא נמצא במוזיאון הלובר.

זהו גם סיפורו של עוד פסל אגדי מיוון העתיקה - פסל ניקה הפונה נגד הרוח. הפסל מציג את אלת הניצחון ניקה הניצבת אל מול הרוח, עם הכנף. אין לה ידיים וראש, אבל היא יפהפיה ורבים מגיעים למוזיאון הלובר כדי לראותה.

עוד פסל מפורסם שנמצא כאן הוא פסל הלבלר היושב, פסל מצרי עתיק שמנציח המקצוע העתיק-חדש שנולד עם המצאת הכתב - מקצוע הלבלר, הפקיד, היושב ושוקד על עבודתו בכתיבה.

ויש גם את פסלי הענק של הלמסו, ששמרו על חדר הכס בארמונו של המלך האשורי סרגון השני. על האבן העתיקה שעליה כתובים חוקי חַמוּרָבִּי, אוסף החוקים המקיף ביותר שפורסם בעת העתיקה.


#על גניבת המונה ליזה
באוגוסט 1911, ממוזיאון הלובר שבפאריז נגנבה ה"מונה ליזה". הגנב, עובד המוזיאון ששמו וינצֶ'נְזוֹ פֶרוּגַ'ה, החביא את הציור הקטן מתחת למעילו ויצא מהמוזיאון באדישות רבה. לשווא חיפשו שוטרי פאריס אחר הגנב, הציעו פרס כספי למוסר המידע וחקרו כל מי שיכול היה לדעת משהו, אך לא מצאו דבר. במשך שנתיים החביא הגנב את הציור שיהפוך מעתה ליצירה הכי מפורסמת בהיסטוריה, בארגז מתחת למיטתו.

כשהוא שב לאיטליה, אחרי שנתיים, הציע פרוג'ה הנֶבֶעך למכור את התמונה למוזיאון אוֹפִיצִי שבעיר פירנצה. דקות אחר-כך כבר קיבלה המשטרה המקומית את הטלפון שהפך אותה לגיבורת הפענוחים של אותם הזמנים. המונה ליזה נמצאה!

אחר-כך יספר הגנב "פעלתי בשל דחף רגעי". בהמשך הוא ישנה את גרסתו ויספר שרצה להשיבה לאיטליה, שממנה שדד אותה נפוליאון. במשפט יאמר זאת שוב והשופטים יקלו את דינו, על אף הידע ההיסטורי הלא מרשים שגילה.. צחוק הגורל, שאחרי מאסר לא ארוך ישוב פֶרוּגַ'ה "הפטריוט" לצרפת וימות בה כמה שנים מאוחר יותר.


#על ציור המונה ליזה
הציור הכי מפורסם בעולם הוא למרבה הפלא דווקא אחד הציורים הצנועים והקטנים בממדיו שיש.
קוראים לציור "מונה ליזה" או "לה ג'וקונדה" (La Gioconda) והוא נמצא במוזיאון הלובר בפאריז. הצייר הוא איש הרנסאנס ליאונרדו דה וינצ'י והוא עבד על הציור במשך זמן רב מאד, במאה ה-16.

הדיוקן הזה הוא במידה רבה מהפכני, כיוון ששינה את צורת הציור של פורטרטים, דיוקנאות לחלוטין. אם עד אז נהגו לצייר בעיקר בפרופיל, הוא היה ציור חזיתי ששינה לגמרי את התמונה, תרתי משמע. כל הדיוקנאות אחריו המשיכו בדרכו והיו חזיתיים.

משיחות המכחול העדינות שלו וטשטוש זוויות הפה של הגברת מקנים למונה ליזה חיוך מסתורי ומסקרן, שריתק דורות של חובבי אמנות והפך את הציור הזה לידוע בכל העולם.

בנוסף, השתמש לאונרדו בטכניקות שונות כמו משחקים עדינים של אור וצל שיש במונה ליזה. גם ההבדל שיצר בין הדיוקן לרקע והפרספקטיבה המיוחדת, שהגדילה את הראליזם בציור. אבל הגאונות בציור היא שימוש בשיטה שפיתח ונקראת סְפוּמָאטוֹ. בשיטת הספומאטו האמן יוצר מעבר הדרגתי וזהיר מצבע לצבע או מגוון לגוון, כך שלא ניתן להבחין בתת-הגוונים. כיום בעידן הדיגיטלי זה מובן מאליו, אבל בתקופת הרנסאנס זו הייתה המצאה חדשנית והיא יושמה במונה ליזה והוסיפה עומק רב לציור.

המונה ליזה היא ללא ספק הציור המפורסם בעולם. מאות עותקים וזיופים שלה שרדו במהלך השנים. המומחים אומרים שהיא הציור הכי מועתק בעולם.

אבל בניגוד לכל העותקים והזיופים, מתבלט לאחרונה ציור עם סיפור מסעיר באמת. מדובר באותה גברת המכונה "מונה ליזה" שצויירה על ידי לאונרדו כעשור לפני הציור המפורסם. הגברת צעירה יותר, הנוף שונה, הגוונים בהירים יותר, אך תנוחות הידיים והבעת הפנים דומות. מצוירים בו אפילו עמודי השיש שנחתכו מהמונה ליזה המוכרת.


#אדריכלות המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. המקום שנולד במאה ה-12 כארמון מבוצר בגבול המערבי של פאריז התאים בתחילה למטרת ההגנה על העיר מהתקפות הוויקינגים. אותם ויקינגים הרבו לתקוף בימי הביניים ולכבוש ערים ברחבי אירופה.
צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפות את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.
ב-1983 הציע פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, הציע את תכנית "הלובר הגדול" לחידוש ושיפוץ המוזיאון. האדריכל הסיני-אמריקאי אִיוֹ מִינְג פֵיי (Ieoh Ming Pei) שזכה בפרויקט והציע את פירמידת הזכוכית ככניסה המרכזית הניצבת במרכז חצר נפוליאון ועוד 3 פירמידות קטנות לידה.
פירמידת מוזיאון הלובר עשויה ממסגרת מתכת ומלוחות זכוכית. היא משמשת ככניסה הראשית למוזיאון. הפירמידה והלובי התת-קרקעי היו פתרו את הקושי להכיל את המספר הגדול של המבקרים במוזיאון מדי יום. המיוחד במבנה הזה הוא שהמבקרים נכנסים דרך הפירמידה, ממנה הם יורדים ללובי המרווח ובהמשך עולים למבנים העיקריים של המוזיאון.


#טיפים
הכניסה חינם עד גיל 26.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/xJxH-QuJeXo


תמונות בתערוכה:

https://www.youtube.com/watch?v=vmKeRxv-xwM


ביקור במקום:

https://youtu.be/NFbbZfxELAU


קליפ:

https://youtu.be/kbMqWXnpXcA
הוטל דה ויל
# על בית העירייה של פריז, שנקרא... הוטל דה ויל

בית העירייה של פריז נמצא ברובע הרביעי ומהווה את משכנה של עיריית פריז מאז 1357. בשנת 1871, בימי הקומונה הפריזאית נשרף הבניין, לאחר שנכנעה צרפת לגרמניה באותה השנה. לארכיונים, לספרייה העירונית ולאוספי-התעודות החשובים היה גורל דומה.

גם כיום, בהיותו אתר של כוח ויוקרה, שבו יושבת מועצת פריז ובו מתקבלים אורחיהם של ראשי העיר, מוקדש חלק מחלליו של בית העירייה לתערוכות.

הכיכר בחזיתו המערבית של הבניין, כיכר העירייה, הפכה למרחב להולכי רגל בשנת 1982. לאורך ההיסטוריה מקום זה היה מוקד להתקהלויות של מתקוממים, מפגינים ומורדים. כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה הצרפתית הגיעו כאן לסוף דרכם בהתזת ראש, בתלייה או על המוקד.

הביקור במקום מומלץ לאוהבי היסטוריה, אמנות ואדריכלות וניתן אף לתאם סיור מודרך המאורגן על ידי העירייה. מבקרים יכולים לבקר את חדר הכנסים, שעוצב בהשראת אולם המראות של ורסאי. תצוגות אמנות חינמיות מוצגות במקום ומאוד פופולריות בקרב תיירים ותושבי פריז.


# אדריכלות

לאחר שהושמד בשריפה בתקופת הקומונה הפריזאית בשנת 1871, המבנה הוקם מחדש בין השנים 1874 ל-1882, על פי תוכנית של האדריכלים תאודור בּאלוּ ואדוּאָר דֶפֶּרְת. החזית, שעוצבה בסגנון נאו-רנסאנסי, ניסתה לחקות את זו של הבניין שנשרף.

בחזית המבנה המעוטרת תוכלו למצוא חלונות בסגנון גותי ודמויות של 146 פסלים של אישים פריזאיים מפורסמים המזוהים עם העיר מתחום האמנות, המדע והפוליטיקה.

המבנה מתאפיין בחלונות סיפוריים ונישות מפוסלות רבות. בחלליו הפנימיים שטיחי קיר ורהיטים מעוטרים.

החזית העיקרית מעוטרת בדמויות רבות שמציינות את פריז - ביניהם אמנים, מדענים, פוליטיקאים ותעשיינים.

בחצר הפנימית, שני פסלי ברונזה מסמלים האחד את האמנות והאחר את המדע.
גרם המדרגות העיקרי מוביל לאולם נשפים ולאולמות אחרים המעוצבים בסגנון מעורב של רנסנס ו"בל-אפוק" (העידן היפה, תקופה של מודרניזציה ושיפור ניכר באיכות החיים).


#מסעדת הוטל דה ויל

אחת המסעדות היקרות בעולם ממוקמת ממש כאן. את מסעדת שלושת כוכבי מישלן הזו ניהל עד לא מזמן הזוג בריג'ט ובנואה וואליאר. שניהם מגיעים ממשפחות בעלות עבר קולינרי עשיר ומיוחס. המסעדה משתמשת בחומרי גלם איכותיים וטריים ועיצוב המקום תואם במידה רבה לויזואליות האוכל המוגש במקום. כל מנה שמוגשת שמסעדה נראית ממש כמו יצירת אמנות ומספקת חוויה רב חושית.

למרות הפסטורליות, סיפור טרגי מלווה את המקום הזה. בשנת 2016, שעות ספורות לפני השתתפותו של בנואה בטקס חלוקת פרסי מישלן בפריז, הוא נמצא ירוי ולידו רובה הציד שלו, לצד ביתו. מותו של השף זעזע את עולם הקולינריה העולמי. יומיים לאחר המקרה, החליטה אשתו בריג'ט המנהלת את המסעדה כי ההצגה חייבת להימשך ופתחה את המסעדה לקהל הרחב. כבר בבוקר היא כינסה את צוות המסעדה וחלקה איתם את תוכניותיה לעתיד, על פי חזון בעלה.

בדצמבר 2016 זכתה המסעדה בתואר "המסעדה הטובה בעולם" מתוך הדירוג של אלף מסעדות בכל העולם ברשימה שיצר משרד החוץ הצרפתי. יש לה רשימת המתנה של 3 חודשים.


# ימי הקומונה הפריזאית

תקופה זו, בה נשרף הוטל דה ויל המקורי, הייתה תקופה של חידושים ומתיחת פנים בניצוחם של נפוליאון השלישי. נפוליאון ממנה את הברון אוסמן לבצע שינויים שיעזרו לפריז להגיע למאה ה-20 ולעזור לה להתמודד עם תהליך הגידול שהיא עוברת ועם המהפכה התעשייתית.

אוסמן עושה כמה פעולות דרמטיות במיוחד: הוא משמיד את הסמטאות הקטנות ובונה במקומן שדרות רחבות ובניינים חדשים. אלו גם שנים של פרץ אדריכלי, עידן של תרבות ואינטלקטואליות, אשר פועלים בה אמנים כמו ויקטור הוגו והיא משמשת כעיר מלאת יצירה, מחשבה ואמנות.

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 סובלת פריז שוב מהמלחמה בין צרפת לגרמניה. במהלך מלחמה זו היא נמצאת תחת מצור. הפְּרוּסִים אפילו מצליחים לכבוש אותה ולהטיל על צרפת מסים קשים. חוסר היציבות השלטונית בצרפת יצר מאבק פנימי ופריז סבלה מפרץ מהפכני-אנרכיסטי כאשר פעלו ושלטו בעיר הקומונות הפריזאיות. קומונות אלו אמנם דאגו להמון ולנחלת ערכי השוויון, אך פגעו בלא מעט סמלי תרבות, בעיקר כאלה המזוהים עם המלוכה והכנסייה והביאו להרג ולשלטון טרור. מצב זה הכניס את פריז למלחמת אזרחים קשה.

במאי 1871 התקיים "שבוע הדמים" - צבא ורסאי תקף את פריז, הרג עשרות אלפי אזרחים ותומכים של הקומונות ומוציא להורג חלק מראשי הקומונות. השקט והרוגע חוזרים לצרפת לכמה עשורים עד תחילת המאה העשרים.


# שריפות ופוליטיקה

במהלך מלחמת צרפת-פְּרוּסֶיהָ הבניין מילא תפקיד מרכזי בכמה אירועים פוליטיים.

ב-30 באוקטובר 1870, מהפכנים פרצו לבניין וכבשו את הממשלה של ההגנה הלאומית, תוך דרישות חוזרות ונשנות להקמת ממשלת הקומונה. הממשלה הנוכחית ניצלה על ידי חיילים שפרצו לתוך הוטל דה ויל דרך מנהרה תת קרקעית שחיברה את המבנה עם הצריפים הסמוכים.

ב-18 בינואר 1871, נאספו המונים מחוץ לבניין כדי למחות נגד כניעה לפְּרוּסִים. הם פוזרו על ידי חיילים שירו מהבניינים הסמוכים ואף פגעו בכמה מהם.

הקומונה הפריזאית הייתה רשות עירונית שכוננה בפריז עם נפילת הבסטיליה. ראש העיר הראשון היה ז'אן סילבן בֶּיִי והוא בחר בהוטל דה ויל כמשכן העירייה. בשנת 1871, כשראו בני הקומונה שמתקרבים לבניין כוחות מנוגדים, הם הציתו את הבניין במטרה להשמיד את כל רשומות הציבור הקיימות מתקופת המהפכה הצרפתית- הבניין, הארכיונים, הספרייה העירונית ואוספי התעודות החשובים נשרפו כליל. הלהבות העצומות התקלחו ושרפו את כל הבניין מבפנים, משאירות רק קליפה ריקה לחלוטין.

שחזור בית העירייה נמשך משנת 1873-1892 (19 שנים).


מבט מקרוב:

https://youtu.be/gJw_jwjKpE4
מרכז פומפידו
#מרכז פומפידו - המרכז לאמנות עכשווית בפריז
מרכז האמנות העכשווית על שם ז'ורז' פומפידו, מנשיאי צרפת בשנות ה־70 של המאה ה־20, הוא מגולות הכותרת של פריז המודרנית, המתחדשת והחדשנית. הוא ממוקם ברובע הרביעי באזור הבובור ובסמוך לאזור המארה היפהפה.

פתיחתו של המרכז בשנת 1977 הולידה ויכוח ציבורי סוער, בשל החזות המיוחדת והלא שגרתית שלו. בגלל האדריכלות המודרניסטית שלו, שהייתה מהפכנית ולא שכיחה באותה תקופה, כינו המקומיים את המרכז בשמות כמו מזקקת נפט או מפעל טקסטיל.

כמשכנו של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית מכיל מרכז פומפידו כמה מהאוספים המעניינים ביותר של אמנות בת זמננו. מוצגים כאן החל מיצירותיו של הצייר פאבלו פיקאסו ועד עבודות הפופ-ארט של אנדי וורהול.

בכיכר שלמרגלות המרכז נאספים כמעט מדי יום קוסמים, נגנים, יורקי אש ואמנים שונים, המקיימים בו מופעי רחוב.

המתחם כולל גם את מזרקת סְטְרָוִינְסְקִי המפורסמת והמשעשעת, שבה מייצגים 16 הפסלים את יצירותיו של המלחין איגור סטרווינסקי. כמו כן תמצאו בו ספרייה מגוונת ופתוחה לציבור הרחב ואת IRCAM, המרכז למחקר מוזיקלי ולאקוסטיקה. אחד האלבומים שנוצרו בו הוא האלבום Perfect Stranger של פְרַנְק זָאפָּה. כיום עוסק המרכז בעיקר במוזיקה ממוחשבת.


#אדריכלות מרכז פומפידו
בשנת 2013 חגג ריצ'רד רוג'רס את יום הולדתו ה-80.

מרכז פומפידו הוא המוכר במכלול יצירתו של רוג'רס, אותו הוא בנה יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במרכז ההצעה שהגישו האדריכלים עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגה של אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד. מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה לספק אפקט של צינורות פלדה חשופים עם מוטות מתיחה מוצלבים. מעבר לזה, הבניין צויד במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות.

למרות המימדים העצומים של המבנה הוא הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, דווקא בגלל שהיה שונה מהנראה מסביב. זהו בניין חריג בהרבה מובנים: אין בו אדריכלות פיסולית בחוץ או התפתחות חללית בפנים. אפילו המדרגות הראשיות כמו שאנחנו מכירים מהעולם האדריכלי נעלמו כאן ובמקומה בנו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית, אך הן מוקמו מחוץ למבנה ומאפשרות "טיול אדריכלי" בחלל העירוני של פריז.

למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן:
החזית הציבורית ובה מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף והחזית האחורית האטומה, הכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות. כל צבעי הזהות הבולטים של המבנה לקוחים מעולם בתי הזיקוק ומבני מעבדות.

הבניין הפך את פיאנו ורוג'רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.


#מה בתוך מרכז פומפידו?
המרכז מכיל את הספריה הציבורית הענקית של פריז ואת המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.

במוזיאון למעלה מ-50,000 יצירות אמנות מסוגים שונים, כולל ציור, פיסול, רישום וצילום. מתוכן רק כ-2000 מוצגות לקהל הרחב. הסגנונות המאפיינים את היצירות הם הפוביזם, הקוביזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט.

בקומה הראשונה של הבניין תערוכה משתנה של עיצוב תעשייתי, בקומות השניה והשלישית ספרייה בת חצי מליון עותקים. בקומות השלישית והרביעית מוזיאון לאמנות מודרנית, הגדול מסוגו באירופה. בו תוכלו למצוא אוסף מרשים של ציורי דאלי, מגריט, ארנסט, רואו, קנדינסקי, מאטיס, בראק, פיקאסו, ציורים של ג'קסון פולוק ושל אנדי וורהול.

ברחבה שלפני המרכז, מתנהלת פעילות ערה של אמני רחוב בדמות פסלים אנושיים דוממים, חקיינים ופנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, יורקי אש ועוד.
תמיד ישנה התקהלות גדולה ברחבת הכניסה, לשמחתם של התיירים מחפשי האטרקציות ושל אמנים אוספי פרוטות.

בראש המבנה תוכלו למצוא מסעדה יוקרתית ומרפסת תצפית.


#תיירות במרכז פומפידו
מרכז פומפידו הוא מרכז תרבות שגדל עם הזמן לאחד מהחשובים בצרפת. הבניין עטוף קונסטרוקציית הברזל משמש כמשכן למוזיאון לאמנות מודרנית ולספריה העירונית. למרות הויכוחים הרבים שהתלהטו בפריז עד שאושר להקים את הבניין ה"מכוער" הזה, הצלחתו הייתה מעל ומעבר למה שציפו כולם. הכיעור הוא דווקא סוד הקסם של מוזיאון פומפידו, שהוא המוזיאון המתויר ביותר בעולם והפך לקורבן של הצלחתו. המוזיאון קולט 25,000 מבקרים ביום, שזו פי 5 ממה שציפו ממנו בהתחלה. ב-20 השנים הראשונות שלו ביקרו במרכז 160 מיליון בני אדם.

מבנה המרכז מעוצב ובנוי בסגנון היי-טקי מעניין ומחוצה לו תלויים צינורות של מערכותיו השונות, כאשר לכל מערכת צבע אחר בהתאם לתפקודה:
כחול - אוויר, ירוק - מים, צהוב - חשמל, אדום - תנועה (כמו מעליות למשל).

כמעט את כל העיר ניתן לראות מכאן: מגבעת המונמארטר הגבוהה עם כנסייתה הלבנה "סאקרה קר" ועד לאינוואליד שבו קבור נפוליאון בונפרטה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

אם אתם מתכננים להיכנס בשעת הפתיחה, הקדימו להגיע לתור לרכישת כרטיסים לפחות בחצי שעה לפני כן. התורים ארוכים מאד ולכן כדאי לתפוס מקום.

בקומה השישית יש מסעדה עם נוף פנורמי מרהיב שממש שווה ללכת לראות.

בתוך מרכז פומפידו יש חיבור אלחוטי לאינטרנט בחינם. אם צריך - שווה לנצל את זה.

בכיכר שליד המרכז תוכלו למצוא מופעי רחוב ולספוג אווירה תיירותית פריזאית.

מומלץ גם לעלות לקומה העליונה במוזיאון, קומת הגג, לשבת ליד חלון ולשתות קפה ב"קפה בובור".


מבט מקרוב על המרכז:

https://www.youtube.com/watch?v=Op-3dStGqu0


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.