» «
גני לוקסמבורג
גני לוקסמבורג
#תיירים בגנים

גני לוקסמבורג היפים שנמצאים בלבה של פריז, פתוחים לקהל הרחב והם מושכים אליהם לא רק תיירים אלא גם מקומיים.

בגנים פזורים פסלים רבים של דמויות בולטות מההיסטוריה הצרפתית: דמויות נשיות של מלכות צרפתיות ודמויות של סופרים ומשוררים.
יש כאן שפע של מקום להתרווח, לאכול גלידה או לשתות קפה משפע הדוכנים במקום וליהנות משמש חמימה וממנוחה לקראת המשך הטיול ברובע הלטיני.
במרכז הגן ישנה בריכה גדולה המוקפת בעשרות כסאות ירוקים המיועדים לשימושם החופשי של התיירים והם מספקים את האווירה המושלמת לרגע של נחת ורוגע.

הגנים הם יעד אטרקטיבי עבור האוכלוסייה הפריזאית, אבל גם בעבור התיירים:
ניתן לשכור סירה ולתת לילדים לדחוף אותה עם מקלות במבוק ארוכים מגדה לגדה של האגם הגדול.

כשעולים למעלה, למרכז הגן, אפשר לעשות סיבוב על סוסי הפוני או לנסוע עם הילדים קטנים יותר בכרכרה מקומית.

פנימה יותר בתוך הפארק, ניתן למצוא קרוסלה ותיאטרון בובות, שמציג כמעט כל יום ובפינה הדרום מערבית נמצאות כוורות דבורים, שניתן לקחת קורסים בגידולן.

ניתן למצוא מקומות לקריאה ומשחקי פטאנק בעבור המבוגרים, טיול רומנטי לזוגות או הפסקת צהריים לסטודנטים, שמגיעים לרוב מהסורבון - האוניברסיטה המפורסמת של פריז, השוכנת ממש בשכנות לגנים.

זוהי אחת מהפיסות הירוקות היפות ביותר בפריז, עם חלוקה נכונה של אור וצל, עצים ומדשאות, פינות חמד סמויות ומשטחים ציבוריים לילדים ומבוגרים. קחו לכם סל עם מעט מזון ושמיכה - וצאו לעשות בו פיקניק.


#ההיסטוריה של הגנים
בניית הגנים החלה כתוצאה מהתנקשות בחייו של הנרי הרביעי בשנת 1610. אלמנתו של המלך, מארי דה מדיצ'י לא יכלה לשאת את המגורים בארמון הלובר עמוס הזכרונות המשותפים שלה עם בעלה ועברה להתגורר בארמון לוקסמבורג.

בשנת 1624 הסתיימה בנייתו של ארמון לוקסמבורג עבור האלמנה, שהורתה לאדריכל סלומון דה ברוס להקים ארמון בסגנון ארמון פלאצו פיטי, כמו הארמון שהיא הותירה אחריה בפירנצה, עיר מולדתה. הגנים שסביבו תוכננו ועוצבו כך שיזכירו לה את נוף ילדותה.

האמת היא, שלמרות שבארמון זה תכננה המלכה לבלות את שארית חייה, רצה הגורל אחרת ובפועל האלמנה המלכותית רבת התככים לא התגוררה בארמון יותר מחמש שנים. בפקודת המלך החדש היא הוגלתה לקלן בשנת 1630. בזמן המהפכה הופקע הארמון ובמשך שנתיים שימש בית כלא; לאחר מכן הוא נקבע כמקום מושבה של אסיפת הנבחרים. המנזר שהיה בסמוך אליו נהרס.

אגב, עוד אנקדוטה היסטורית - על הסופר הנודע ארנסט המינגוויי, מספרים שבצעירותו היה רעב ללחם, ונהג להגיע אל הגנים כדי לצוד יונים למאכל.


#ארמון לוקסמבורג כפרלמנט
בלב הגנים הסימטריים והמרשימים נמצא ארמון לוקסמבורג. הארמון נבנה במקור על פי עיצוב של הארכיטקט הצרפתי סולומון דה ברוסי, על מנת לשמש כמקום המגורים המלכותי של מארי דה מדיצ'י, אימו של המלך לואי השלושה עשר.

לאחר המהפכה הצרפתית הוא עוצב מחדש על ידי ז'אן קלגרין והוסב לבית מחוקקים. גרם המדרגות המרכזי נהרס והוחלף באולם הסנאט בקומה הראשונה. קלגרין גם הרס את קפלת דה מדיצ'י. קלגרין סגר את הטרסות והפך אותן לספרייה. במקביל הוא בנה גרם מדרגות באגף המערבי, שהיה מוקף בעמודים יוניים (איוניים). הבניה הסתיימה בהריסת הגלריה.

בתחילת 1835, הוסיף הארכיטקט אלפונס דה ג'יזור אגף גינה חדש. אולם הסנאט החדש היה ממוקם במה שהיה באותו הזמן אזור החצר בין הגנים. האגף החדש כלל ספרייה ובה הוצגו ציורים של אז'ן דלקרואה. בשנת 1850 לבקשתו של נפוליאון השלישי, יצר ג'יזור אולם כנסים.

במהלך כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1944, הארמון הפך למפקדה של הלופטוואפה בצרפת, ובכלל הארמון היה מקום אסטרטגי עבור הכוחות הגרמניים אשר הגנו על העיר.

במהלך שנת 1946, שימש הארמון כמקום לשיחות ועידת השלום בפריז.


#אדריכלות גני לוקסמבורג
הפארק והגנים רחבי הידיים מצליחים לשבץ את הטבע בלב המרקם העירוני הפריזאי ולגרום למטיילים לנוח ולהרגיש מחובקים על ידי הטבע.

לא סתם מצליחים באי הגן לחוות את הטבע ואת המרחב. הגן משרה אווירה קסומה, הוא מטופח להפליא והערוגות המעוצבות בסגנון צרפתי מוקפד. הגיזום העצמי והערמונים מושכים את הפריזאים והתיירים בכל הגילאים.

במרכזם, בריכה מתומנת עם מזרקה, שבה ניתן לשכור ולשוט על דגמים של סירות מפרש עתיקות. חלק זה של הגן מעוצב בסגנון צרפתי קלאסי - שורות ישרות, סימטריות. בהמשך, מן המרכז אל השוליים, הסגנון הופך להיות של גן אנגלי, בסגנון פחות פורמלי של שבילים מתעקלים ומקבצים אקראיים של עצים.

העיצוב הנוכחי של הגנים ניתן להם במאה ה-19 על ידי הארכיטקט שאגראן.


#מזרקת גני לוקסמבורג
גני לוקסמבורג מושכים אל 57 הדונם עליהם הם פרושים המון תיירים ומקומיים, בשל מראה הגנים המטופחים, הפסלים הנהדרים והאווירה הרגועה והפריזאית.

אך אחת מפנינות החן האמיתיות של הגן, שלא זוכה יותר מדי לביקורים של תיירים, היא מזרקת מדיצ'י המרהיבה.

המזרקה נבנתה בשנת 1630 ויש לה שורשים עמוקים בהיסטוריה העשירה של צרפת. בשל מיקומה הצדדי, בפינה מבודדת בגן ובגלל ששדרת העצים הגבוהים מסתירה אותה במעט, רבים מהמבקרים פוסחים מעליה ולא מודעים כלל לקיומה. המזרקה הוזמנה אף היא בידי מארי דה מדיצ'י, בשנת 1624. היא ביקשה לשוות לה מאפיינים טיפוסיים של המנייריזם האיטלקי: מזרקה מורכבת, מערה מלאכותית המעוטרת בפסלים, ממש כמו זו שהכירה במערת בואונטלנטי שבגני בובולי.

בעבור מלאכת הבנייה והתכנון נבחר האדריכל תומסו פרנסיני, שהיה גם מי שהופקד על המזרקות והמים בגני וילות מדיצ'י שבפרינצה ורומא.

הוא יצר אגן מים גדול, המוביל למזרקה ענקית ומפוסלת, בראשה ניצבו פסליהן של שתי נימפות השופכות מים מכדיהן וגמלון הנושא את סמל משפחת מדיצ'י.

המזרקה מוקמה בגדה השמאלית של פריז, שם לא זרמו מים חופשיים ומי התהום היו די עמוקים ולכן היא נחשבה לאחת מפלאי אותה תקופה.

אחרי מותה של מדיצ'י, באמצע המאה ה-18, המזרקה נזקקה לתיקון רציני עקב מצב תחזוקה ירוד. ההזנחה הייתה כה חמורה, עד שפסלי המזרקה נעלמו (עד היום לא יודעים מתי בדיוק הם נגנבו) והקיר התומך קרס. בשנת 1811 מינה נפוליאון את האדריכל ז'אן שאגראן לשיפוץ המזרקה, זה היה אותו אדריכל שיצר את שער הניצחון).

בזמן שלטונו של נפוליאון השלישי היא עברה גלגול נוסף (על ידי האדריכל אלפונז דה ג'יזור), שהזיז את מיקומה ב-28 מטר כדי לפנות מקום לבניית הרחוב שמאחוריה. בחלל הריק שנותר מאחורה הועברה מזרקה נוספת "לדה והברבור" שניצבה באחד מהרחובות הסמוכים והשתיים התאימו אחת לשניה כמו כפפה. לצערה של מזרקת מדיצ'י המקורית, רוב המבקרים מתמקדים באחותה החדשה.

עוד מהשינויים שערך ג'יזור היו הוספת שני פסלים חדשים המייצגים את נהרות הסיין והרון בחלקה העליון של המזרקה, במיקום בו ניצבו בעבר הנימפות. הוא שיחזר את סמל משפחת מדיצ'י שנחבל במהפכה הצרפתית והציב מערכת פסלים של הפסל אוגוסט אוטן.


מבט מקרוב על הגנים:

https://www.youtube.com/watch?v=lsZ1O6tJKbc
דיסניוורלד
דיסנילנד פריז
#על פארק השעשועים הכי פופולרי באירופה


במרחק של חצי שעה מפריז נמצא דיסנילנד פריז, הידוע לרבים בשם הקודם שלו "יורודיסני". פארק השעשועים הזה, המצליח באירופה, נמצא במארן-לה-ואלה שבצרפת.

דיסנילנד פריז אומנם מיועד בעיקר לילדים קטנים ולמעריצים שרופים של דיסני, אבל מי לא מתרגש מארץ ההרפתקאות שתעביר אתכם שלל התנסויות עם שודדי ים, ברכבות מהירות או במערות נטושות? מי לא ייהנה מטירתה של היפהפיה הנרדמת והמוני חוויות מהסרטים שלפתע הופכים למוחשיים ומשעשעים?

בארץ המערב הפרוע תחוו את אמריקה הפרועה ומשעשעת של המאה ה-19, באחוזת הפאנטום תכירו אלף רוחות רפאים ידידותיות ומשעשעות, שלדים שמסירים את הכובע והראש נשאר להם ביד.

יש כאן גם את ארץ הפנטזיה הקלאסית של דיסני, את שלל הדמויות המוכרות מהאנימציה של דיסני וטירת היפיפייה הנרדמת, עם הפארק שמסביבה, הדרקון שבמרתף והעצים המרובעים שמסביבה ועוד המון.

אל תוותרו על ארץ העתיד, ועל הנסיעה בחללית עם הרובוטים של "מלחמת הכוכבים".


#טיפים חשובים
שווה להגיע מוקדם בבוקר. סעו מיד עם פתיחת הפארק, ברכבת לסוף הפארק והתחילו משם. כך תוכלו ליהנות מהמתקנים לפני שההמונים יגיעו אליהם, בלי לחץ והמתנה.

הכרטיס המהיר, FastPass מאפשר לקחת כרטיס בדלפק שליד בלי תשלום נוסף להגיע בשעה היעודה אל המתקן המבוקש, כשעד אז תסתובבו במתקנים אחרים, במקום לעמוד בתור! - רק אל תאחרו!

בקניות, בקשו שירכזו את כל הקניות שלכם בשער הפארק. ותאספו אותן ביציאה. אגב, כל החנויות מוכרות את אותם דברים אז לא צריך לעבור בכמה מהן.

מבט מקרוב על דיסנילנד:
https://www.youtube.com/watch?v=80oweYfeRRM
מוזיאון הלובר
מוזיאון הלובר
#על המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. הוא ממוקם בגדה הימנית שברובע הראשון של פריז, במה שהיה פעם ארמון.

הלובר הוקם על ידי המלך פיליפ אוגוסט בשנת 1190 כארמון מבוצר בגבולה המערבי של פריז, במסגרת הגנה כוללת על העיר מפני מתקפות ויקינגים. בשנים שלאחר בניית המבצר, בעת התרחבותה של פריז מעבר לגבולות המערביים שהציב המלך, חל שינוי בייעודו הראשוני של הארמון לקו הגנה על מקום משכנו של האוצר המלכותי. לכן, בשנת 1546, תחת שלטון פרנסואה הראשון, החל האדריכל פייר לֶסְקוֹ להפוך את המבצר לארמון מלכותי מפואר.

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופת לואי ה-15. לאחר המהפכה הצרפתית, הוחלט כי על המקום להיפתח להמון על מנת שיוכל ליהנות מיצירות המופת הלאומיות, והמוזיאון נפתח בשנת 1793 עם תערוכה של 537 ציורים.

בשנים שלאחר מכן, המוזיאון נקרא "מוזיאון נפוליאון" ולא במקרה. אוסף היצירות התרחב מאוד בזמן שלטונו של נפוליאון בעיקר בגלל הביזה הרבה שבזז במלחמותיו. צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפים את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.


#יצירות בלובר
בלובר מוצגות כיום כרבע מיליון יצירות אמנות. לצד יצירות מפורסמות, כמו המונה ליזה, או המדונה והילד של ליאונרדו דה וינצ'י, תוכלו למצוא כאן גם אמנות פחות מוכרת. בכל מקרה מדובר בחוויה לכל חובב אמנות.

קחו לדוגמא את ונוס ממילו, אולי הפסל היווני המפורסם ביותר בעולם. מצא אותו דייג מקומי באי היווני מילוס, בשנת 1820, כשהוא מפורק לשני חלקים נפרדים. הטורקים ששלטו אז באי החרימו את הממצא, אבל שגריר צרפת שישב באיסטנבול גרם לכך שצרפת תרכוש אותו מהם ומאז הוא נמצא במוזיאון הלובר.

זהו גם סיפורו של עוד פסל אגדי מיוון העתיקה - פסל ניקה הפונה נגד הרוח. הפסל מציג את אלת הניצחון ניקה הניצבת אל מול הרוח, עם הכנף. אין לה ידיים וראש, אבל היא יפהפיה ורבים מגיעים למוזיאון הלובר כדי לראותה.

עוד פסל מפורסם שנמצא כאן הוא פסל הלבלר היושב, פסל מצרי עתיק שמנציח המקצוע העתיק-חדש שנולד עם המצאת הכתב - מקצוע הלבלר, הפקיד, היושב ושוקד על עבודתו בכתיבה.

ויש גם את פסלי הענק של הלמסו, ששמרו על חדר הכס בארמונו של המלך האשורי סרגון השני. על האבן העתיקה שעליה כתובים חוקי חַמוּרָבִּי, אוסף החוקים המקיף ביותר שפורסם בעת העתיקה.


#על גניבת המונה ליזה
באוגוסט 1911, ממוזיאון הלובר שבפאריז נגנבה ה"מונה ליזה". הגנב, עובד המוזיאון ששמו וינצֶ'נְזוֹ פֶרוּגַ'ה, החביא את הציור הקטן מתחת למעילו ויצא מהמוזיאון באדישות רבה. לשווא חיפשו שוטרי פאריס אחר הגנב, הציעו פרס כספי למוסר המידע וחקרו כל מי שיכול היה לדעת משהו, אך לא מצאו דבר. במשך שנתיים החביא הגנב את הציור שיהפוך מעתה ליצירה הכי מפורסמת בהיסטוריה, בארגז מתחת למיטתו.

כשהוא שב לאיטליה, אחרי שנתיים, הציע פרוג'ה הנֶבֶעך למכור את התמונה למוזיאון אוֹפִיצִי שבעיר פירנצה. דקות אחר-כך כבר קיבלה המשטרה המקומית את הטלפון שהפך אותה לגיבורת הפענוחים של אותם הזמנים. המונה ליזה נמצאה!

אחר-כך יספר הגנב "פעלתי בשל דחף רגעי". בהמשך הוא ישנה את גרסתו ויספר שרצה להשיבה לאיטליה, שממנה שדד אותה נפוליאון. במשפט יאמר זאת שוב והשופטים יקלו את דינו, על אף הידע ההיסטורי הלא מרשים שגילה.. צחוק הגורל, שאחרי מאסר לא ארוך ישוב פֶרוּגַ'ה "הפטריוט" לצרפת וימות בה כמה שנים מאוחר יותר.


#על ציור המונה ליזה
הציור הכי מפורסם בעולם הוא למרבה הפלא דווקא אחד הציורים הצנועים והקטנים בממדיו שיש.
קוראים לציור "מונה ליזה" או "לה ג'וקונדה" (La Gioconda) והוא נמצא במוזיאון הלובר בפאריז. הצייר הוא איש הרנסאנס ליאונרדו דה וינצ'י והוא עבד על הציור במשך זמן רב מאד, במאה ה-16.

הדיוקן הזה הוא במידה רבה מהפכני, כיוון ששינה את צורת הציור של פורטרטים, דיוקנאות לחלוטין. אם עד אז נהגו לצייר בעיקר בפרופיל, הוא היה ציור חזיתי ששינה לגמרי את התמונה, תרתי משמע. כל הדיוקנאות אחריו המשיכו בדרכו והיו חזיתיים.

משיחות המכחול העדינות שלו וטשטוש זוויות הפה של הגברת מקנים למונה ליזה חיוך מסתורי ומסקרן, שריתק דורות של חובבי אמנות והפך את הציור הזה לידוע בכל העולם.

בנוסף, השתמש לאונרדו בטכניקות שונות כמו משחקים עדינים של אור וצל שיש במונה ליזה. גם ההבדל שיצר בין הדיוקן לרקע והפרספקטיבה המיוחדת, שהגדילה את הראליזם בציור. אבל הגאונות בציור היא שימוש בשיטה שפיתח ונקראת סְפוּמָאטוֹ. בשיטת הספומאטו האמן יוצר מעבר הדרגתי וזהיר מצבע לצבע או מגוון לגוון, כך שלא ניתן להבחין בתת-הגוונים. כיום בעידן הדיגיטלי זה מובן מאליו, אבל בתקופת הרנסאנס זו הייתה המצאה חדשנית והיא יושמה במונה ליזה והוסיפה עומק רב לציור.

המונה ליזה היא ללא ספק הציור המפורסם בעולם. מאות עותקים וזיופים שלה שרדו במהלך השנים. המומחים אומרים שהיא הציור הכי מועתק בעולם.

אבל בניגוד לכל העותקים והזיופים, מתבלט לאחרונה ציור עם סיפור מסעיר באמת. מדובר באותה גברת המכונה "מונה ליזה" שצויירה על ידי לאונרדו כעשור לפני הציור המפורסם. הגברת צעירה יותר, הנוף שונה, הגוונים בהירים יותר, אך תנוחות הידיים והבעת הפנים דומות. מצוירים בו אפילו עמודי השיש שנחתכו מהמונה ליזה המוכרת.


#אדריכלות המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. המקום שנולד במאה ה-12 כארמון מבוצר בגבול המערבי של פאריז התאים בתחילה למטרת ההגנה על העיר מהתקפות הוויקינגים. אותם ויקינגים הרבו לתקוף בימי הביניים ולכבוש ערים ברחבי אירופה.
צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפות את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.
ב-1983 הציע פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, הציע את תכנית "הלובר הגדול" לחידוש ושיפוץ המוזיאון. האדריכל הסיני-אמריקאי אִיוֹ מִינְג פֵיי (Ieoh Ming Pei) שזכה בפרויקט והציע את פירמידת הזכוכית ככניסה המרכזית הניצבת במרכז חצר נפוליאון ועוד 3 פירמידות קטנות לידה.
פירמידת מוזיאון הלובר עשויה ממסגרת מתכת ומלוחות זכוכית. היא משמשת ככניסה הראשית למוזיאון. הפירמידה והלובי התת-קרקעי היו פתרו את הקושי להכיל את המספר הגדול של המבקרים במוזיאון מדי יום. המיוחד במבנה הזה הוא שהמבקרים נכנסים דרך הפירמידה, ממנה הם יורדים ללובי המרווח ובהמשך עולים למבנים העיקריים של המוזיאון.


#טיפים
הכניסה חינם עד גיל 26.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/xJxH-QuJeXo


תמונות בתערוכה:

https://www.youtube.com/watch?v=vmKeRxv-xwM


ביקור במקום:

https://youtu.be/NFbbZfxELAU


קליפ:

https://youtu.be/kbMqWXnpXcA
מגדל אייפל
מגדל אייפל
#המגדל "הזמני" שהפך לסמל העיר

מגדל אייפל, מסמליה המוכרים ביותר של העיר פריז, היה עד לשנת 1930 המבנה הגבוה בעולם. הוא עשוי כולו מברזל ומגיע לגובה של 324 מטר. שימו לב לנהר הגדול העובר ליד מגדל אייפל. זהו נהר הסיין.

התכנון והבנייה של המגדל בוצעו על ידי המהנדס הצרפתי גוסטב אייפל. היום הוא נראה כחלק בלתי נפרד מהעיר, אבל האמת היא שהמגדל היה אז מקור למחלוקות וגרר ביקורת רבה מצד אמנים ואנשי רוח פריזאים רבים. המבקרים הללו טענו שהמבנה התעשייתי והמחודד לא מתאים לארכיטקטורה בעיר. הקבוצה המתנגדת קראה לעצמה "ועדת השלוש מאות" (לפי גובהו של המגדל) וטענו כי מדובר בארובת עשן שחורה שתאפיל בברבריות שלה על הפסלים הצרפתיים המעודנים. ההתנגדות הייתה כה גדולה, עד כי נהוג לספר שהסופר גי דה מופסאן, היה נוהג לאכול את ארוחותיו במסעדה שבמגדל אייפל עצמו. הנימוק שלו היה "שזהו המקום היחיד בפריז ממנו אין רואים את האייפל".

למרות המחלוקות, המגדל החזיר את הכסף שהושקע בבנייתו בתוך שנה מאז שנפתח, רק ממכירת כרטיסי הכניסה. במקור, את המגדל היו אמורים לפרק לאחר 20 שנה (בשנת 1909), אך בשל ההצלחה האדירה בקרב המבקרים בפריז, החליטו להשאירו.

מגדל אייפל נבנה בשיא המהפכה התעשייתית. ניתן לראות במרכיביו כמה אזכורים לכך: השימוש בפלדה, הבניה הנקייה מויטרז'ים ועיטורים, והתכנון הדקורטיבי-תעשייתי. בסיס המגדל המורכב מ- 4 שערים שמתלכדים והופכים לאחד יוצרים יציבות גבוהה מצד אחד וגמישות מצד שני. השילוב הזה, הוא זה המאפשר למגדל להתמודד עם רוחות. גם הקשתות תורמות למראה הייחודי של המגדל. גם המעליות במגדל מיוחדות. הן מבוססות על מנגנון הידראולי ששם את הבטיחות לפני המהירות ולכן המעליות די איטיות. מנגון זה נחשב בזמנו כמתקדם מאד.


#גוסטב אייפל

אייפל היה מהנדס ואדריכל צרפתי, אשר שמו בוודאי מוכר לכם בעיקר בזכות בנייתו של המגדל המפורסם, מגדל אייפל.

אייפל יצר בזמן המהפכה התעשייתית, מה שמסביר את ההשפעה הרבה על עבודתו. הוא הושפע מן הצורך ההולך וגובר באמצעי תחבורה - כתוצאה מתהליכי עיור ומעברים של אנשים ונחשף לחומרים מגוונים ממקומות שונים בעולם.

אייפל היה מחלוצי המהנדסים שעשו שימוש בפלדה - שהיה חומר חדש בתחום הבניה בתקופתו. הוא השתמש במסבכי פלדה כאלמנטים קונסטרוקטיביים וקישוטיים כאחד. הוא עיצב את שלד הברזל של פסל החירות והתפרסם מאד בזכות המבנים הרבים שתכנן. בשנת 1887 הוזמן לבנות את מגדל אייפל. המגדל למעשה נבנה עבור תערוכה בינלאומית שהתקיימה בפריז בשנת 1889, לרגל 100 שנה למהפכה הצרפתית.

בתקופת בנייתו, הוא היה הבניין הגבוה ביותר בעולם ונדרש אומץ רב מצידו של אייפל להוציא לפועל מבנה כזה. כל רכיב במבנה, תוכנן בקפידה על ידו במשך כשנה וחצי עד לתחילת הבניה עצמה.

על המגדל עצמו חרוטים שמותיהם של 72 מהנדסים, מדענים ומתימטיקאים צרפתיים כהכרה על תרומתם בבניית המגדל. את ההחלטה קיבל אייפל בשל החשש מהמחאות נגד המגדל והן נחרטו בצדי המגדל מתחת למרפסת הראשונה.

הקריירה של גוסטב אייפל נמשכה 30 שנה. הוא נפטר ב-27 בדצמבר בשנת 1923 בגיל 91.


#מה מרשים כל כך באייפל?

אוסקר וויילד אמר פעם שהיה רוצה לגור בראשו של מגדל אייפל, כי זה המקום היחיד בפריז שלא יצטרך לראות את כיעורו אל מול עיניו.

אבל מגדל אייפל הוא הסמל של פאריז וללא ספק אחד המבנים המפורסמים בעולם. במקור הוא תוכנן להיבנות בברצלונה, לכבוד תערוכת ה-Expo העולמית, אך משלא מצאו את המימון לבנייתו הוא נדחה ורק עשור לאחר מכן הוא נבנה בפאריז, לקראת ה-Expo של 1889. הוא תוכנן לעמוד במקומו רק 20 שנה, לפני שייהרס. לבסוף הוא כל כך התחבב על תושבי העיר והתיירים עד שהושאר לצמיתות. אגב, זה אירוני, שכן בשנתיים הראשונות לאחר הקמתו דרשו רבים את פירוקו, בשל חוסר הטעם והיופי שלו.

יש למגדל אייפל לא פחות מ-1665 מדרגות וביום טוב רואים ממנו למרחק של 70 קילומטרים!

מתכנן ובונה המגדל היה גוסטב אייפל, מהנדס גאוני שעשה פרויקטים רבים וחשובים נוספים בצרפת, במיוחד בבניית גשרים מפלדה. גובהו 324 מטרים ועד 1930 מגדל אייפל היה המגדל הגבוה בעולם.

אגב, את מחיר הבניה היקר החזירו כרטיסי הכניסה לתערוכה כבר בתום שנה אחת!


#מגדל אייפל בלילה

מיום בנייתו של האייפל בשנת 1889 הוא צולם על ידי כל תייר או חובב צילום שעבר על ידו, או אפילו רק ראה אותו באופק. עם זאת, בשנת 2014 האתר הרשמי של המגדל פרסם כי מראה מגדל אייפל בלילה הוא בעל זכויות יוצרים ואין לצלמו יותר.

כדי להבין קודם מה קורה בשעות כאשר החושך יורד על עיר האורות, מגדל אייפל הופך לתצוגה מרהיבה של אורות מוזהבים, באמצעות לא פחות מאשר 336 פרוז'קטורים רבי עוצמה. החל משעת השקיעה ועד השעה 1 בלילה, מנצנצות בכל שעה עגולה 20,000 נוריות המשובצות על המגדל למשך 5 דקות.

על פי האתר הרשמי של המגדל, התאורה נמצאת תחת זכויות יוצרים וזכויות המותג ועל מנת להשתמש בתמונות בהן מופיע המגדל בלילה צריך לקבל אישור מהחברה המפעילה את מגדל אייפל. לטענתם, המגדל עצמו הוא אמנם ציבורי, אך תאורת הלילה שבו היא סוג של אמנות ושימוש באמנות זו על ידי צילום או הפצה אסורה בהחלט.


#מגדל אייפל בזמן מלחמת העולם השניה

בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר צרפת הייתה תחת כיבוש גרמני (1940), הצרפתים דאגו לחתוך את הכבלים של המעליות כך שלא ניתן יהיה להשתמש במגדל כתצפית וכעמדה צבאית. המגדל היה סגור לציבור במהלך הכיבוש הנאצי והמעלית תוקנה רק 6 שנים מאוחר יותר.

כתוצאה מכך, ביום הראשון לכיבוש נאלצו החיילים הנאציים לטפס על המגדל ברגל את כל הדרך לקומה העליונה בשביל להניף את דגל גרמניה הנאצית בראש המגדל. הדגל היה כל כך גדול וכבד עד שנקרע ועף ברוח כמה שעות מאוחר יותר. הוא הוחלף בדגל קטן יותר.

מגדל אייפל נותר ללא פגע במשך המלחמה, בעיקר בגלל שלא היו בו מטרות אסטרטגיות להפצצה. למרות זאת, לקראת סוף המלחמה וכניעת גרמניה, היטלר ציווה להרוס את מגדל אייפל ביחד עם שאר העיר פריז, אך הגנרל פון קולטיץ סירב לבצע פקודה זו.

ב-24 באוגוסט 1944 הונף מעל מגדל אייפל דגל הטריקולור כסמל לשחרור פריז. הוא היה מורכב משלושה סדינים שנתפרו יחדיו.


#טיפים
הנחה בכניסה מתחת לגיל 24. להביא דרכון.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/PhWrt9absDE


ביקור במקום:

https://youtu.be/S1bkBxR-I5A


מופע האורות:

https://youtu.be/ORfbeJHAifs


הדרכה:

https://youtu.be/DUafW5QkASA

אתרי חובה בפריז

קתדרלת נוטרדאם
קתדרלת נוטרדאם
#על הקתדרלה

קָתֶדְרָלָת נוֹטֶרדַאם (Notre-Dame) המפורסמת, מפסגות האדריכלות הגותית, מושכת אליה אלפי תיירים מדי שנה. משמעות שמה היא "קתדרלת גבירתנו", על שם מריה, אמו של ישו. מלכים רבים הוכתרו ונישאו בקתדרלה הזו, ביניהם גם נפוליאון.

בניית הקתדרלה החלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345. תוכלו לראות בה מגוון פסלים ותבליטים, אבל במיוחד מעניין "פיסול השוליים". שימו לב לדמויות המפלצתיות והדמיוניות שהוצבו בקצות המַרְזְבִים, דמויות שמסמלות את הרוע והשאול ומאפשרות הצצה אל עולמם של אנשי התקופה, אנשי ימי הביניים.

אחרי המהפכה הצרפתית הוזנחה הקָתֶדְרָלָה היפהפייה, אבל בשנת 1831 היא שימשה רקע ליצירתו המפורסמת של וִיקְטוֹר הוּגוֹ - הגיבן מנוטרדאם. אחרי פרסום ספרו של הוּגוֹ החלו הצרפתים לשקם אותה. זו הייתה גם התקופה שבה נבנו הגרגוֹיְלִים המפורסמים, שעד היום כורעים על הקתדרלה ועושים פרצופים לועגים לעוברים ושבים.

גרגוֹיְלִים הם פסלים שהיו מאד נפוצים באדריכלות הגותית. הפסלים הללו שימשו בדרך כלל כמרזבי מים קישוטיים. הם מוקמו תמיד על סף הגג של המבנים הגותיים, בתור מַרְזְבִים. המעניין הוא שהם עוצבו כמפלצות דמויות שדים או דרקונים, מפלצות שפונות כלפי חוץ ומפחידות את העוברים והשבים שעומדים למרגלות המבנה.

הקתדרלה ממוקמת בכיכר נוטרדם, באִיל דֵה לַה סיטֶה, האי המהווה את נקודת ההתחלה ההיסטורית שממנה התפתחה העיר פריז. גאוגרפים מתייחסים אל הקתדרלה כאל נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים לכל רחבי צרפת. את לוח המתכת של "נקודת האפס" תוכלו לראות בכיכר שלפני הכנסייה.


משימת בילוש קטנה לילדים
====================
מצאו בכיכר שלפני הכנסייה את לוח המתכת של "נקודת האפס" והסבירו לשאר בני המשפחה את משמעותה.


#הגיבן מנוטרדאם

השילוב של אחד מהסופרים המכובדים בהיסטוריה האנושית, עם אחת הערים המרתקות והיפות בעולמנו, הוא שילוב מנצח. ויקטור הוגו, שחי בפריז, שילב אותה כתפאורה המרכזית בכל יצירותיו, ולפיכך העיר הקסומה הזו מלאה באתרים הקשורים אליו, לפועלו וליצירתו. את הספר "הגיבן מנוטרדאם", אחד הרומנים הגדולים של התקופה, הוא פרסם בשנת 1831. הספר הסעיר דורות רבים של קוראים בעלילה מרתקת ורבת עוצמה.

במרכז העלילה מככבת לא אחרת מאשר הקתדרלה המדהימה שבה אתם נמצאים ברגעים אלו ממש. עם זאת, בניגוד למציאות, בספר היא ממוקמת בשכונת העוני של פריז. הקתדרלה היא מקום מגוריו של כומר קתולי נוקשה וחמור סבר, קְלוֹד פְרוֹלוֹ (Claude Frollo), שמאמץ תינוק שננטש, אותו הוא מכנה קְוָוזִימוֹדוֹ. קווזימודו הוא גיבן מעוות וחירש שתפקידו יהיה לצלצל בפעמוני הכנסייה.

הסיפור הוא סיפור אהבתו של קווזימודו הגיבן לאזמרלה, הרקדנית הצוענייה. זהו סיפור אפי, רווי יופי ועצב, שמתאר את הסבל האנושי בעוצמה ובחמלה. לאחר שקווזימודו מואשם בניסיון חטיפתה של אזמרלדה, נגזרים עליו עינויים לעיני כל תושבי העיר. מי שתציל אותו תהיה לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. הכומר פרולו, שמאוהב גם הוא באזמרלדה הרקדנית, מנסה להתגבר על ייסורי אהבתו וקנאתו ורוקח מזימה מרושעת שתוביל להתפתחות טרגית של הרומן.

את הספר כתב הוגו לאחר שגילה במגדל הפעמונים כתובת ביוונית שפירושה "צורך/הכרחי" והיה סקרן לדעת מי חרט את הכתובת. מטרתו של הוגו בכתיבת הספר הייתה להציג את אוצרותיה של הקתדרלה לציבור הרחב, אחרי החורבן שנערך בה על ידי ההמון בימי המהפכה הצרפתית, אשר ראה בה את סמל השלטון.


#שינויים בקתדרלה

ההחלטה על בניית קתדרלת נוטרדאם התקבלה על ידי הבישוף המקומי שהחליט על הקמת משכן לכנסייה הקהילתית של מלכי אירופה, בדמות כנסייה גוֹתית קלאסית - משמע, כנסייה גבוהה, מפוארת, מוארת ומקושטת. התכנון האדריכלי השאפתני הוביל לכך שמספר רב של אדריכלים היו מעורבים בעבודת הבניה שהחלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345.

לאורך השנים נפגע המבנה המקורי של הקתדרלה. בזמן המהפכה הצרפתית, נגרם נזק רב למקום - ראשיהם של הפסלים בחזית ושל אלו שמעל השערים "נערפו". כל הפעמונים הותכו לשימוש בתעשיית הנשק. המבנה עצמו שימש אז כמחסן מזון. גם המלכים, שניסו להטביע את חותמם במקום עם השנים, הוסיפו חדרים ושיפצו פינות. נזקים קטנים נוספים נגרמו למבנה במלחמות העולם השונות שהכו בו קשות, אבל המבנה שמר פחות או יותר על צורתו המקורית והוא דומה מאוד למבנה שעמד פה בימי הביניים.


#סן דני

כל פריז מכירה את דמותו של סן דֵנִי הנושא את ראשו הערוף מעל הכניסה לקתדרלת נוטרדאם. מסופר שהרומאים ערפו את ראשו. הוא לא התרגש ונשא את ראשו הערוף בידיו... פסל נוסף שלו נמצא גם במוזיאון ימי הביניים הממוקם גם הוא בפריז. אבל מי הוא היה?

סן דני, בשמו המלא דיוניסיוס (Dionysius), היה קדוש נוצרי בן המאה ה-3 לספירה, שהיה לבישוף הראשון של פריז. דיוניסיוס נשלח על ידי האפיפיור פביאנוס כדי לשקם את הקהילה הנוצרית בפריז. הוא בנה בה כנסייה, באי על נהר הסן, והמיר לנצרות תושבים רבים. אבל חמתו של מושל העיר הרומאי בערה בו והוא ציווה לכלוא אותו ואת שני מלוויו, לענותם ולערוף את ראשם מיידית.

האגדה מספרת, כי לאחר שראשו נכרת, הרים אותו סן דני מן הקרקע והחל ללכת, כשהוא נושא אתו בידיו ומטיף לסובבים. כמה קילומטרים צפונה מגבעת מונמרטר (שם בוצעה העריפה), הוא פוגש באצילה הרומית קטולה, מפקיד בידיה את ראשו ומתמוטט. במקום נפילתו נבנתה בזיליקת סן דני, מה שיהיה למקום קבורתם של מלכי צרפת.


#העוגב של כנסיית נוטרדאם

עוגב הוא כלי מקלדת גדול (למעשה הוא כלי הנגינה הגדול בעולם), המפיק צליל מהרעדה של אוויר, בניגוד לכלי מקלדת אחרים המפיקים צליל מהרעדת מיתרים. הצליל בעוגב מופק באמצעות מפוח הנושף אוויר דרך צינורות.

בקתדרלת נוטרדאם הותקנו עוגבים מאז שהיא נבנתה והיום יש בה שלושה עוגבים - העוגב הגדול, העתיק שבעוגבי הקתדרלה המותקן מתחת לחלון הרוֹזֶטָה המערבי, עוגב המקהלה (עוגב בן 30 שנה שהותקן במאה ה-19) הממוקם בבית המקהלה ועוגב נייד, שתפקידו ללוות את המקהלה והזמרים.

העוגב הראשון הותקן במאה ה-18 בידי קליקו (Cliquot). חלק מהצינורות המקוריים של קליקו ממשיכים להישמע בעוגב גם היום, למעלה מ-270 שנה לאחר שהותקנו. העוגב שופץ ונבנה מחדש כמעט לחלוטין במאה ה-19. בתחילת 1989 נעשה שחזור נוסף של העוגב שהסתיים ב-1992.

לעוגב הגדול של הקתדרלה יש 7,800 צינורות, 900 מהם מסווגים כהיסטוריים.
העוגב בעל 109 מְשַׁלְּבִים, חמש מקלדות בנות 56 קלידים כל אחת ומקלדת דוושות בת 32 קלידים.

משרת נגן העוגב של קתדרלת נוטרדאם נחשב לאחת המשרות הנחשקות ביותר בתחום זה בצרפת.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב הקתדרלה:

https://www.youtube.com/watch?v=PGqyo5rn1Tk
שער הניצחון
שער הניצחון
#על שער הניצחון

שער הניצחון של פריז הוא מבנה אבן ענקי שניצב במרכזה של כיכר שארל דה גול, בקצה השדרות המפורסמות של שַאנְז אֵלִיזֶה. השער נראה למרחקים - גובהו כ-50 מטר, רוחבו כ-45 מטר ועומקו 22 מטר. המבנה כל כך גדול שב-1919 במצעד הניצחון של מלחמת העולם הראשונה טס מטוס דרך הקשת ועבר אותה בהצלחה!

המצביא נָפּוֹלֵאוֹן הורה על הקמת שער הניצחון ב-1806, על מנת לפאר את שמם של אלה אשר לחמו למען צרפת במהלך המהפכה הצרפתית ובמהלך המלחמות בתקופתו. עם זאת, בנייתו של שער הניצחון הסתיימה רק שלושים שנה מאוחר יותר, ב-1836, שנים לאחר מותו של נפוליאון.

תמונות רבות ודמויות רבות מההיסטוריה של פריז שזורות בשער זה. השער הפך לנקודה קבועה שממנה יוצאים מצעדי הניצחון לאחר הצלחות צבאיות ובמצעד הצבאי השנתי ביום הבסטיליה. גם לאחר ניצחון הצרפתים במלחמת העולם הראשונה הם ערכו מצעד בשאנז-אליזה לחגיגת ניצחונם על הגרמנים.


#אדריכלות שער הניצחון

מבנה השער הושפע משער טיטוּס, שנבנה על ידי הרומאים, אך העיטורים שבו מאפיינים דווקא את הסגנון הניאו-קלאסי של המאה ה-19. השער מלא בעיטורים ופסלים המתארים רגעים היסטוריים הקשורים בניצחון. בבסיסה של כל רגל בשער ישנה קבוצת פסלים מרכזית, אשר כל אחת מהן נבנתה על ידי פסל צרפתי מפורסם אחר. על קירות המבנה חרוטים שמות הגנרלים, שנהרגו במהלך אותן מלחמות, לצד שמותיהם של 128 קרבות. מתחת לשער הניצחון נמצא קברו של החייל האלמוני, אתר שהתווסף למתחם בשנת 1921 ומדי ערב בשעה 18:30 נדלקת בו אש התמיד לזכרו.

בבסיסו של שער הניצחון פועל מוזיאון קטן, הסוקר את ההיסטוריה של בניית השער, כמו גם את מעללי הגבורה של המצביא נפוליאון.

ממרפסת המבנה, שנמצאת בגובה של חמישים מטרים, ניתן להשקיף על 12 השדרות המתפצלות ממנה. זוהי נקודת תצפית מצוינת על פריז. אמנם העלייה כרוכה בטיפוס של כמאתיים מדרגות, אך הנוף הנשקף מהקצה הוא תגמול ראוי למאמץ.


#הציר ההיסטורי
שער הניצחון מהווה חלק מ"הציר ההיסטורי". מהו הציר ההיסטורי, אתם שואלים?
הציר ההיסטורי הוא ציר של פסלים, מבנים ודרכים שעוברים דרך מרכז פריז לכיוון מערב. הנתיב קרוי גם "דרך הניצחון", וגם "הדרך המלכותית". נקודת המוצא של הציר היא פסל הפרש של לואי הארבעה עשר הממוקם בכיכר נפוליאון שבלובר. הציר מתחיל ברובע הראשון ומסתיים ברובע השמיני של העיר.

בנייתו של הציר החלה עם סלילת שדרות שאנז אליזה במאה ה-17, שתוכננה על ידי מעצב הגנים של לואי הארבעה עשר, אנדרה לה-נוטרה (André Le Nôtre). גישת הבנייה הייתה דומה לתכנון גנים צרפתיים שנבנו בארמון ורסאי. לאחר שינויים במהלך השנים, רק במאה ה-20 קיבל הציר את צורתו המוכרת כיום. משם ממשיך הציר ההיסטורי של פריז בשער הניצחון הקטן, כיכר הקוֹנקוֹרד, שדרות שאנז אליזה, שער הניצחון הגדול ומתחם פאריס 2000 (לה-דיפונס).


#קבר החייל האלמוני
"קבר החייל האלמוני" הוא כינוי לאנדרטאות רבות ברחבי העולם שנבנו על מנת לציין את זכרם של חיילים שנפלו במלחמות מבלי שניתן היה לזהות את גופותיהם. קברים אלה מהווים מוקד לעריכת טקסי זיכרון ממלכתיים.

גם מתחת לשער הניצחון שוכן קבר כזה. עצמות החייל הקבורות שם, שנפל בעת מלחמת העולם הראשונה, הועברו למקום ביום שביתת הנשק (הוא היום בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה) בשנת 1920. לזכרו של אותו חייל אלמוני, דלוקה "אש התמיד" - כינוי ללהבה, מנורה או לפיד הבוערים לתקופה בלתי מוגבלת. אש התמיד הודלקה לראשונה בטקס רשמי עוד בשנת 1920 ומדי שנה נערך באתר טקס ב-11 בנובמבר, יום סיום המלחמה.

ארון החייל הוצב בקפלה שבראש הקשת ב-10 בנובמבר 1920, ונקברה כחצי שנה מאוחר יותר. על הקבר כתוב בצרפתית "כאן קבור חייל צרפתי אשר נפל למען מולדתו 1914-1918". האמת היא, שממשלת צרפת התכוונה לקבור את החייל האלמוני בפנתאון, אך בעקבות מחאות הציבור הוחלט לקבור אותו מתחת לשער הניצחון.
בשנת 1961 הניחו נשיא ארה"ב ג'ון קנדי ורעייתו זר על הקבר, יחד עם נשיא צרפת דאז שארל דה גול. לאחר רצח קנדי, בשנת 1963, ביקשה רעייתו ג'קלין קנדי, כי בקברו של בעלה תוקם אש התמיד, בדומה לזו שראתה בקבר החייל האלמוני בפריז. ואכן, בקשתה מולאה.


#אפריז
מעל הקשת של שער הניצחון נמצא אַפְרִיז שמעליו 30 שלטי אבירים עם שמות הניצחונות העיקריים במלחמות צרפת.

אַפְרִיז הוא אלמנט אדריכלי שמקורו באדריכלות יון העתיקה. האפריז הוא השכבה האמצעית והעבה ביותר באֶנְטַבְלַטוּרַה, החלק העליון של המבנה הנמצא מעל העמודים. הוא נמצא מעל הארִכִיטְרַב ומתחת לקַרְנִיז והגַמְלוֹן. האפריז הוא אחת מהשכבות האופקיות המופיעות בחזית טיפוסית של מבנים קלאסיים וניאו קלאסיים. בחלק מהמקרים אַפְרִיזים אלו יקושטו ויתווספו אליהם תבליטי אבן שמטרתם להעביר מסר, כמו סיפור היסטורי או דתי.

מידות האפריז בבנייה הקלאסית משתנות אך הן פרופורציונליות לשאר הרכיבים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על שער הניצחון:

https://www.youtube.com/watch?v=RQ9DDFX_OTw
שאנז אליזה
שאנז אליזה
#נבילתה ופריחה המחודשת של השדרה המפורסמת בעולם

שדרת השאנז אליזה, הנקראת גם "שדרת השדות האליזיים", היא אחת השדרות המרכזיות של פריז ומהוות את אחד הרחובות המפורסמים ביותר בעולם.

השדרה הזו היא מסמליה הבולטים של פריז. אורכה הוא 2 קילומטרים ותוכלו למצוא בה יוקרה וזוהר רבים. זאת בשל הארמונות והמבנים היוקרתיים הנמצאים בה. השדרה מתחילה בשער הניצחון ומסתיימת בכיכר הקונקורד והיא מהווה חלק מ"הציר ההיסטורי".

למרות שהשדרה יקרה להחריד, היא תוססת ומלאה בתיירים, המטיילים בה לאורך כל היום. לשדרה מונה ועד שתפקידו לשמור על יוקרתה. בין השוכנים בשדרה, הדייר המפורסם ביותר הוא נשיא צרפת, המתגורר בארמון האליזה.

אבל ימיה של השאנז אליזה לא תמיד היו נוצצים כמו היום. במהלך שנות ה-80 השדרה הוזנחה וננטשה גם על ידי בעלי העסקים וגם על ידי תיירים. ז'אק שיראק, שהיה ראש עיריית פריז בתחילת שנות ה-90, החליט לעשות מעשה ולהשקיע 36 מיליון יורו בשדרה הנובלת. אל המקום הובאו הארכיטקט ברנאר הואט והמעצב ז'אן מישל וילמוט. הם התבקשו לשקם את מה שנהרס.

אז מה בוצע בפועל? המדרכות המשתרעות משער הניצחון ועד לכיכר שבאמצע השדרה רוצפו מחדש באבן גרניט אלגנטית. 55 ספסלים שנבנו במיוחד בעבור השדרה מוקמו במורד הרחוב לצד מנורות מעוצבות תואמת. הסדרי החניה החדשים שהקלו על התיירים להגיע לאזור ושיפוץ המטרו גם הם תרמו לאווירה המתחדשת.

בימיה הקשים של השדרה, עבריינות ואלימות הורגשה מכל עבר. בשנות השיקום, הופקדה יחידת משטרה מתוגברת על משמר השדרות. הכייסים וחוטפי התיקים טופלו ביד קשה והתוצאות לא איחרו להגיע - החל משנת 2000 עזבו העבריינים את האזור ופינו מקום לתיירים.

המדד הגדול ביותר לשיקומה של השדרה הוא יוקר שכר הדירה למטר רבוע שטיפסו למקום השני בעולם - 7,219 יורו למטר רבוע.


#יוקרתה של השדרה

הנכסים ברחבי השדרה המפורסמת הלכו והתייקרו עם השנים. המדד האמיתי והבלתי נתפס לכך הוא יוקר שכר הדירה למטר רבוע שטיפס למקום השני בעולם - 7,219 יורו למטר רבוע. התעריף העצום הזה גורם לעסקים שלא מצליחים לשרוד במחירים אלו לוותר על שהותם במיקום היוקרתי. בעשורים האחרונים נסגרו 10 בתי קולנוע, סוכנות הנסיעות הותיקה של "אייר פראנס" אף היא פינתה את מקומה. במקומם נפתחו חנות ענק של "לואי ויטון", זארה, בנטון וחנות תכשיטים של קארטיה השוכרים נכס של 650 מטרים רבועים למרגלות שער הניצחון.

חנות הדראגסטור המיתולוגית של "פובליסיס" עברה שיפוץ מסיבי ומלון יוקרה חדש נכנס לתמונה. מסעדת פוקט'ס הותיקה (1901) רכשה את ארבעת הבניינים שמסביבה כדי לבנות של המלון-ארמון החדש של פריז, ממש במרכז השדרה.


#קניות בשאנז אליזה

שדרת שאנז אליזה המפורסמת היא אחד מאזורי הקנייה הגדולים של פריז, היא מציעה עשרות חנויות יוקרה יפות, חנויות מותגים ואופנה עילית לצד רשתות עממיות יותר, חנויות מזכרות ועוד. זוהי אחת מהשדרות בהן חובה לבקר בעת ביקור בפריז, לאורכה פרושות גם עשרות מסעדות ובתי קפה שיחזקו את תחושת הפריזאיות שלכם.

תוכלו למצוא בה חנויות בלעדיות של מעצבי אופנה חשובים, שמות ידועים כמו קרטייה, הוגו בוס או לואי ויטון. המחירים של חנויות יוקרה אלה אמנם גבוהים במיוחד, אך עומדות בפניכם גם אופציות נגישות וזולות יותר ברשתות הביגוד המוכרות מרחבי העולם, כמו H&M המפורסמת. בשדרה תוכלו למצוא גם את חנות הדגל של פריז, המכונה Sephora.

על השדרה תוכלו למצוא גם את חנות הצעצועים המפורסמת של דיסני (Disney Store) ותוכלו לקפוץ לחנות המתוקים האגדית "Laduree". אמליץ לכם לטעום את המקרונים המופלאים שמכינים שם ואפילו לארוז כמה הביתה ולתת אותם במתנה.


מבט מקרוב על השדרה:

https://www.youtube.com/watch?v=4idGwtdhIgI
מונמרטר
מוֹנְמָרְטְר
#על האזור

אזור המוֹנְמָרְטְר (Montmartre), האזור ההיסטורי והמרתק, הפך במאה ה-19 מכפר קטן עם כרמים וטחנות קמח, הכפר האמיתי האחרון בצפון פריז, למוקד בוהמייני גדול של ציירים ואמנים פריזאים. הללו חיו כאן חיי יצירה והוללות. קהילת האמנים הלכה וגדלה במונמרטר וכללה ציירים שהפכו עם השנים למפורסמים, ביניהם דאלי ופיקאסו. במונמרט צמחו תנועות אמנים כמו תנועת הנאבי (Les Nabis) המהפכנית והפוסט אימפרסיוניסטית ולצידם התיישבו אמנים צעירים כמו ואן גוך, מאטיס, דגה ורבים אחרים. אמנים כמו פיקאסו ומודליאני שהיו אז אנונימיים ותפרנים, התגוררו בקומונה בתחילת המאה ה-20. המגורים שלהם היו בבניין שנקרא "סירת המכבסה", בניין שהפך לאחד ממוקדי התיירות של האזור ולימים אחד מאזורי המחייה היקרים של פריז. למרות שהיום המקום תיירותי מאד, עדיין ניתן למצוא פינות קסומות שיעזרו לכם לדמיין את העבר הסוער של המקום.

בגובה של 130 מטרים מעל פני הים, גבעת המונמרטר היא הגבעה הגבוהה ביותר בפריז. פירוש השם מונמרטר הוא "הר הקדושים המעונים", בגלל האמונה שעל הגבעה הוצאו להורג כמה קדושים, ביניהם הקדוש סן דני. בזמן המהפכה הצרפתית ניסו לשנות את שם הגבעה למונמרט, על שמו של ז''אן פול מאראט, אחד ממנהיגי המהפכה שנרצח, אך השם לא תפס ונותר כמו שהוא.

בשנת 1534 הוקם במונמרט מנזר של מסדר ישועי ובו נזירים שגידלו גפנים ויצרו יין. על מורדות הגבעה שכן כפר קטן עם יקבים וטחנות רוח, שסיפקו את הקמח לפריז.
מחירי הדיור הנוחים, שפע היין והאווירה הנכונה משכה אנשי רוח, יוצרים ואמנים. הגבעה הפכה לשוקקת חיים והייתה למקום אטרקטיבי בעל חיי לילה תוססים ומקום לבילויים מסוגים שונים.

הכיכר המרכזית באזור, פלאס דֶּה טִרְטֵר, כמו לטרטר מישהו, (Place du Tertre), מלאה בתיירים מדי יום ומדי ערב ותוכלו למצוא בה עשרות ציירי פורטרטים, קריקטוריסטים, אמני רחוב ותיירים הפוקדים את דוכניהם, את המסעדות ואת בתי הקפה. בביתו של האמן מוריס אוטריו (Maurice Utrillo) תוכלו למצוא את מוזיאון המונמרט המציג את עבודותיהם של אמני העבר המפורסמים של הרובע.


מבט מקרוב על מונמרטר:

https://youtu.be/EqEwPXywvvg


והאזור:

https://youtu.be/_X5QBHueJ7c


מרכז ז'ורז' פומפידו
מרכז פומפידו
#מרכז פומפידו - המרכז לאמנות עכשווית בפריז
מרכז האמנות העכשווית על שם ז'ורז' פומפידו, מנשיאי צרפת בשנות ה־70 של המאה ה־20, הוא מגולות הכותרת של פריז המודרנית, המתחדשת והחדשנית. הוא ממוקם ברובע הרביעי באזור הבובור ובסמוך לאזור המארה היפהפה.

פתיחתו של המרכז בשנת 1977 הולידה ויכוח ציבורי סוער, בשל החזות המיוחדת והלא שגרתית שלו. בגלל האדריכלות המודרניסטית שלו, שהייתה מהפכנית ולא שכיחה באותה תקופה, כינו המקומיים את המרכז בשמות כמו מזקקת נפט או מפעל טקסטיל.

כמשכנו של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית מכיל מרכז פומפידו כמה מהאוספים המעניינים ביותר של אמנות בת זמננו. מוצגים כאן החל מיצירותיו של הצייר פאבלו פיקאסו ועד עבודות הפופ-ארט של אנדי וורהול.

בכיכר שלמרגלות המרכז נאספים כמעט מדי יום קוסמים, נגנים, יורקי אש ואמנים שונים, המקיימים בו מופעי רחוב.

המתחם כולל גם את מזרקת סְטְרָוִינְסְקִי המפורסמת והמשעשעת, שבה מייצגים 16 הפסלים את יצירותיו של המלחין איגור סטרווינסקי. כמו כן תמצאו בו ספרייה מגוונת ופתוחה לציבור הרחב ואת IRCAM, המרכז למחקר מוזיקלי ולאקוסטיקה. אחד האלבומים שנוצרו בו הוא האלבום Perfect Stranger של פְרַנְק זָאפָּה. כיום עוסק המרכז בעיקר במוזיקה ממוחשבת.


#אדריכלות מרכז פומפידו
בשנת 2013 חגג ריצ'רד רוג'רס את יום הולדתו ה-80.

מרכז פומפידו הוא המוכר במכלול יצירתו של רוג'רס, אותו הוא בנה יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במרכז ההצעה שהגישו האדריכלים עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגה של אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד. מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה לספק אפקט של צינורות פלדה חשופים עם מוטות מתיחה מוצלבים. מעבר לזה, הבניין צויד במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות.

למרות המימדים העצומים של המבנה הוא הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, דווקא בגלל שהיה שונה מהנראה מסביב. זהו בניין חריג בהרבה מובנים: אין בו אדריכלות פיסולית בחוץ או התפתחות חללית בפנים. אפילו המדרגות הראשיות כמו שאנחנו מכירים מהעולם האדריכלי נעלמו כאן ובמקומה בנו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית, אך הן מוקמו מחוץ למבנה ומאפשרות "טיול אדריכלי" בחלל העירוני של פריז.

למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן:
החזית הציבורית ובה מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף והחזית האחורית האטומה, הכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות. כל צבעי הזהות הבולטים של המבנה לקוחים מעולם בתי הזיקוק ומבני מעבדות.

הבניין הפך את פיאנו ורוג'רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.


#מה בתוך מרכז פומפידו?
המרכז מכיל את הספריה הציבורית הענקית של פריז ואת המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.

במוזיאון למעלה מ-50,000 יצירות אמנות מסוגים שונים, כולל ציור, פיסול, רישום וצילום. מתוכן רק כ-2000 מוצגות לקהל הרחב. הסגנונות המאפיינים את היצירות הם הפוביזם, הקוביזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט.

בקומה הראשונה של הבניין תערוכה משתנה של עיצוב תעשייתי, בקומות השניה והשלישית ספרייה בת חצי מליון עותקים. בקומות השלישית והרביעית מוזיאון לאמנות מודרנית, הגדול מסוגו באירופה. בו תוכלו למצוא אוסף מרשים של ציורי דאלי, מגריט, ארנסט, רואו, קנדינסקי, מאטיס, בראק, פיקאסו, ציורים של ג'קסון פולוק ושל אנדי וורהול.

ברחבה שלפני המרכז, מתנהלת פעילות ערה של אמני רחוב בדמות פסלים אנושיים דוממים, חקיינים ופנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, יורקי אש ועוד.
תמיד ישנה התקהלות גדולה ברחבת הכניסה, לשמחתם של התיירים מחפשי האטרקציות ושל אמנים אוספי פרוטות.

בראש המבנה תוכלו למצוא מסעדה יוקרתית ומרפסת תצפית.


#תיירות במרכז פומפידו
מרכז פומפידו הוא מרכז תרבות שגדל עם הזמן לאחד מהחשובים בצרפת. הבניין עטוף קונסטרוקציית הברזל משמש כמשכן למוזיאון לאמנות מודרנית ולספריה העירונית. למרות הויכוחים הרבים שהתלהטו בפריז עד שאושר להקים את הבניין ה"מכוער" הזה, הצלחתו הייתה מעל ומעבר למה שציפו כולם. הכיעור הוא דווקא סוד הקסם של מוזיאון פומפידו, שהוא המוזיאון המתויר ביותר בעולם והפך לקורבן של הצלחתו. המוזיאון קולט 25,000 מבקרים ביום, שזו פי 5 ממה שציפו ממנו בהתחלה. ב-20 השנים הראשונות שלו ביקרו במרכז 160 מיליון בני אדם.

מבנה המרכז מעוצב ובנוי בסגנון היי-טקי מעניין ומחוצה לו תלויים צינורות של מערכותיו השונות, כאשר לכל מערכת צבע אחר בהתאם לתפקודה:
כחול - אוויר, ירוק - מים, צהוב - חשמל, אדום - תנועה (כמו מעליות למשל).

כמעט את כל העיר ניתן לראות מכאן: מגבעת המונמארטר הגבוהה עם כנסייתה הלבנה "סאקרה קר" ועד לאינוואליד שבו קבור נפוליאון בונפרטה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

אם אתם מתכננים להיכנס בשעת הפתיחה, הקדימו להגיע לתור לרכישת כרטיסים לפחות בחצי שעה לפני כן. התורים ארוכים מאד ולכן כדאי לתפוס מקום.

בקומה השישית יש מסעדה עם נוף פנורמי מרהיב שממש שווה ללכת לראות.

בתוך מרכז פומפידו יש חיבור אלחוטי לאינטרנט בחינם. אם צריך - שווה לנצל את זה.

בכיכר שליד המרכז תוכלו למצוא מופעי רחוב ולספוג אווירה תיירותית פריזאית.

מומלץ גם לעלות לקומה העליונה במוזיאון, קומת הגג, לשבת ליד חלון ולשתות קפה ב"קפה בובור".


מבט מקרוב על המרכז:

https://www.youtube.com/watch?v=Op-3dStGqu0
בזיליקת הלב הקדוש
#על הסאקרה קר - הבזיליקה של הלב הקדוש

עוד מימי הרומאים היה אזור המוֹנְמָרְטְר, שהיום הוא אזור בילויים שוקק חיים, מזוהה עם סגידה ופולחן. הדרואידים הגאלים ראו בו אתר קדושה והרומאים הקדישו בו מקדשים למרס ולמרקורי. במאה ה-19, בזמן המלחמה הקשה בין צרפת לפרוסיה, כשפריז נמצאת באחד מרגעי השפל בהיסטוריה שלה והמצור והרעב בלתי נסבלים, נודרים שניים מתושבי העיר נדר שאם פריז תינצל מהמצור הגרמני, הם יקימו כנסייה בראש הגבעה הקדושה - שתוקדש ללב הקדוש של ישו. זו גם הסיבה שהבזיליקה מכונה "הנדר הלאומי".

על בנייתה של הכנסייה המדוברת, בשמה הצרפתי "סַקְרֵה קר" (Basilique du Sacré-Cœur), היה אחראי פול אבדי שזכה בתחרות לבנייתה. הכנסייה נבנתה בשיתוף ישיר עם הממשלה של הרפובליקה השלישית והיא מומנה על ידי הצרפתים במסגרת מגבית לאומית. הבנייה הסתיימה אמנם בראשית המאה העשרים אך בגלל מלחמת העולם הראשונה המקום לא נחנך רשמית עד שנת 1919.

הכיפה המרשימה של הכנסייה היא הנקודה השנייה בגובהה בפריז. כדי להגיע ל"מרפסת" המפורסמת שלה נדרש טיפוס במדרגות רבות או עלייה באמצעות רכבל. אבל למרות המאמץ, העלייה משתלמת, במיוחד כשפריז כולה נפרשת לרגלינו.


#אדריכלות סאקרה קר

כנסיית סאקרה קר, שממדיה גדולים ומרשימים, נתפסת בעיני רבים כעוגת חתונה ענקית. היא נבנתה בסגנון ביזנטי-רוֹמַנֶסְקִי. הבזיליקה נבנתה מאֶבֶן טְרַוֶרְטִין המכילה חומר שמבטיח כי המבנה יישאר לבן, לא יושפע ממזג האוויר וגם יהיה בולט מנקודות רבות בעיר. לבזיליקה 4 כיפות, כאשר גובה הכיפה המרכזית הוא 80 מטר. היא כוללת מספר רב של חלונות שמכניסים הרבה אור טבעי לכל חלל הכנסייה.

אורכו של האולם המרכזי הוא 100 מטרים ורוחבו 50 מטר.

הכניסה לבזיליקה מרשימה במיוחד. מעל לכניסה הראשית שומרים שני פרשים שהם סמלים דתיים ולאומיים כאחד של צרפת - ז'אן ד'ארק ולוּאִי לֵפֵבְר.

בתוך הכנסייה, באזור המיועד למקהלה, מתנוסס פסיפס ענקי המתאר את ישו והלב הקדוש. מצידו השמאלי עומדים מיכאל והבתולה מאורליאנס ומצד ימין המלך לואי ה-16 ומשפחתו. פנים הבזיליקה בנוי בצורת צלב יווני ומעוטר בפסיפסים עצומים ומדהימים, שנמצאים בגג האַפְּסִיס, הגומחה החצי-מעגלית, שבקיר המזרחי של הבזיליקות הקלאסיות. שם נמצא הפסיפס הגדול בצרפת המשתרע על פני 475 מטרים מרובעים.

תרגיל בילוש: נסו למצוא בבזיליקה את הפסיפס המעוטר של מגן הדוד.

עוד נקודות ייחודיות בכנסייה הן הפעמון הגדול ביותר בצרפת ואחד מהגדולים בעולם (18.5 טון משקלו). הפעמון הזה נמצא במגדל המרובע. בכנסייה יש גם עוגב מרשים מאד, שנשמע נהדר.


#דת ותיירות בבזיליקה

הבזיליקה נבנתה בשנת 1870, לאחר המלחמה הקשה בין הצרפתים לפרוסים. לאחר המפלה של צרפת במלחמה, התהפוכות הפוליטיות מבפנים ובחוץ דרדרו את מצב הרוח הלאומי לשפל נוראי. קבוצת מאמינים קתוליים שנמאס לה מהלך הרוח האתאיסטי ששרר בצרפת, שמו לעצמם כמטרה לבנות כנסייה מפוארת על גבעת המונמארטר, שתהווה סמל לתקווה מחודשת ולחזרה בתשובה.

למרות שההכרזה על הבניה כ"תועלת לציבור" התרחשה ב- 1873, הבניה החלה בפועל 3 שנים מאוחר יותר, כאשר מתוך 78 תכניות בניה שהוגשו לוועדה, נבחרה הצעתו של ארכיטקט בשם פול אבאדי. הבניה לא הייתה מהירה מספיק, הייתה רצופה בקשיים ובעיות שגרמו לדחייה בהשלמת הפרויקט.

בשנת 1919 הכנסייה נפתחה לקהל המאמינים, שראו בה מקום של הזדהות דתית ופטריוטית כאחד.

עד היום הכנסייה מהווה מוקד לתיירים רבים, בעיקר בחודשי האביב והקיץ. התיירים מתיישבים על המדרגות הרחבות המובילות אליה ומנצלים אותן למנוחה ולצפייה בנוף המרהיב של פריז, הנפרש מולם ממרומי הגבעה.


#ז'אן דארק

בכניסה לבזיליקה נמצא פסלה של ז'אן ד'ארק, המצביאה הצרפתית שהוצאה להורג בהיותה בת 19 בלבד. ז'אן דארק הייתה זו שהנהיגה את המאבק לשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים, במאה ה-15. במאבק מלא גבורה היא הובילה את צבא צרפת למלחמה נגד אנגליה החזקה.

הנערה הקתולית האדוקה שמעה מילדותה קולות שדיברו אליה. על מנת לשכנע שהיא, נערה צעירה מהכפרים, שוכנעה על ידי האל להנהיג את צרפת, היא הגיעה לפגישה שנקבעה לה עם המלך שארל, הלכה ישר לחדרו ובסדרת מבחנים מהירה הוכיחה את יכולותיה העל-טבעיות ו"קשריה עם האל". המלך שארל העמיד לרשותה צבא ובשורה של קרבות מבריקים, לבושה בגדי גבר, היא שברה את המצור על העיר אורליאן והביאה לכניעת האנגלים. היא כבשה את העיר ריימס והכתירה רשמית את שארל, שמעתה יהיה מלך צרפת המקובל גם על החוק.

העלמה הצעירה התגלתה כמצביאה מבריקה כשהבינה שבשיטת הקרבות הגדולים מנצחים האנגלים תמיד. לכן היא החליפה את שיטת המלחמה הכושלת של הצבא הצרפתי ללוחמת גרילה חכמה וניצחה עם חייליה שוב ושוב את האנגלים. אך לאחר שנפצעה שלוש פעמים, היא נלכדה והוסגרה לאנגלים. לאחר משפט ארוך בידי הכנסייה היא הוכרזה כאשמה בכישוף, בקשרים עם השטן ובשלל עבירות אחרות.

ז'אן דארק נידונה להוצאה להורג בשרפה. האגדה מספרת שחייל אנגלי שנכח בהוצאה להורג קרא באימה "קדושה שרפנו!".

ב-1456, כמה שנים לאחר ההוצאה להורג, נערך משפט חוזר לז'אן דארק. תוצאת המשפט הייתה זיכוי מוחלט ו"העלמה מאורליאן" הפכה באופן רשמי לגיבורה לאומית של צרפת. ב-1920 הכריזה עליה גם הכנסייה הקתולית סופית כקדושה והכירה בדיעבד בגדולתה של הנערה הצעירה.


#על הבזיליקה

בזיליקת סאקרה קר נבנתה בסוף המאה ה-19 בניסיון לכפר על חטאי צרפת, שהובילו, ע"פ הדעה הרווחת לתבוסתה מול הפרוסים בשנת 1871.

בגלל הסגנון שבו עוצבה הבזיליקה, שילוב של השפעות ניאו-רומנסקיות עם אלמנטים ניאו-ביזנטיים, לא רבים הם הפריזאים שיגידו שהמבנה מעודן ויפה בעיניהם. עם זאת, במהלך השנים הפכה הבזיליקה לרצויה ואהודה בקו הרקיע של הבירה הצרפתית.

אם תעמדו בחזית הכנסייה, תראו את כל מרכז פריז פרוש לפניכם. ביום בהיר תוכלו אף להבחין בפסלים ובמוקדי עניין רבים בעיר. ביניהם סביר שתמצאו את מגדל מוֹנְפַּרְנָאס על 56 קומותיו, שהרבה לפני שהוקם נהרו אל סביבתו, ברובע מונפרנאס, אנשי הבוהמה והאוונגרד. הם עשו זאת לאחר שנטשו את רובע מונמארטר, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

אם תסכימו לטפס יותר מ-230 מדרגות אל הכיפה של הסאקרה קר, תוכלו לזכות בתצפית מרהיבה. את כרטיסי הכניסה לכיפה תוכלו לקנות ליד הכניסה לקפלת המרצף, למרגלות המדרגות הקטנות שמשמאל לחזית.

גרם מדרגות מוביל מהבזיליקה אל תחתית הגבעה. ניתן לרדת למטה גם באמצעות פוּנִיקוּלַר - רכבת כבלים זעירה.


מבט מקרוב על הבזיליקה:

https://www.youtube.com/watch?v=0g799q-jMls
גני טווילרי
#קצת מידע

גני טווילרי, או גני טילרי היפהפיים, הם גן ציבורי גדול, הממוקם בין כיכר קונקורד במערב לבין מוזיאון הלובר במזרח. הגנים ניטעו על ידי קטרינה דה מדיצ'י (אשתו של אנרי השני מלך צרפת) החל משנת 1564. מטרתם העיקרית הייתה לעטר את ארמון טילרי שבנייתו החלה במקביל באותה השנה. האזור כולו קרוי על שמם - אזור טילרי. בגן תוכלו למצוא גם מזרקה, גן חיות ומערה, אליהם נוסף מוזיאון האורנז'רי בתחילת המאה ה-17.

בשנת 1664 הורה ז'אן-בטיסט קולבר על עיצובו מחדש של הגן בידי אנדרה לה נוטרה (André Le Nôtre), אדריכל נוף צרפתי והגנן של לואי הארבעה עשר. לה נוטרה העניק לגן את צורתו הסימטרית להפליא, בעלת הקווים הברורים, אותם ניתן לראות עד היום.

לה נוטרה בנה על ציר הארמון שדרה מרכזית תחומה במזרח בבריכת מים מעוגלת, במערב בבריכה מתומנת; הוא בנה 2 טרסות - אחת על שפת המים, לאורך המזח, והשניה לאורך רחוב ריבולי; בנוסף, הוא בנה שתי טרסות לאורך גבולה הנוכחי של כיכר הקונקורד.

בשנת 1871, ארמון טילרי הוצת על ידי הקומונה הפריסאית. לאחר ההצתה נותרו קצת משרידי המבנה ורק לאחר יותר מ-10 שנים הוחלט להרוס אותו לגמרי והארמון לא שוחזר מאז מעולם.

בגנים פזורים פסלים של פסלים שונים, ביניהם רודן, ג'קומטי (Alberto Giacometti), מאיול (Maillol) ועוד. מהמאה ה-19 הפכו הגנים למקום הבילוי והפנאי של הפריזאים, וקיבלו אזכורים ביצירות אומנות רבות.


#על הגנים

גני טילרי שימשו בעבר כגני ארמון המלוכה של ארמון טילרי. פעם נהגו מלכי ומלכות צרפת לטייל בגנים אלו ולהסתובב בנחת. הם הפכו לפארק ציבורי בשנת 1667, לאחר המהפכה הצרפתית. מהמאה ה-19 הפכו הגנים למקום הבילוי והפנאי של הפריזאים, וקיבלו אזכורים ביצירות אומנות רבות.

אם תהיתם לגבי מקור שמם, הוא במפעל הרעפים ששכן במקום קודם לכן (רעפים בצרפתית מבטאים tuiles).

בגנים יש פינות חמודות בהן תוכלו לקרוא ולנוח וכן אטרקציות ומתקני שעשועים לילדים. ברחבי הגן פזורים פסלים של פסלים שונים, ביניהם רודן, ג'קומטי (Alberto Giacometti), מאיול (Maillol) ועוד. בשנים האחרונות הוצבו בגנים גם פסלים מודרניים, כדי לתת מקום של אווירה והתחדשות. בשנת 1988 הוצב גם פסל של אלפרד דרייפוס. תוכלו להסתובב ליד שתי המזרקות הגדולות, לשבת על אחד מהכיסאות הפזורים מסביבם ולצפות בסירות המיניאטוריות שמשיטים בהן. משני הצדדים של השדרה המרכזית, תוכלו לשבת לנשום אוויר על הספסלים המוצבים בצל העצים ולצפות בפריזאים משחקים על משטחי הדשא במשחקי כדור. ילדים יוכלו למצוא עניין במתקני השעשועים, רכיבה על סוסים, צפייה בתאטרון הבובות, או השטת סירות מפרש קטנות בברכות המים. בגנים יש בתי קפה ודוכני גלידה ומשקאות.


#הגנים בהיסטוריה

סיפור הגנים מתחיל בשנת 1564, כאשר החליטה קטרינה דה מדיצ'י לבנות לעצמה ארמון וגן שיתלווה אליו ויהיה בסגנון האיטלקי האהוב עליה. אך מי שאחראית לשינוי הגדול שעברו הגנים היא דווקא בת משפחתה של דה מדיצ'י, מארי, אמו של לואי ה-13. היא החליטה לנטוע שורה של עצי בוקיצה שיצרו טיילת, בין גבולם הדרומי של גני הטילרי לבין נהר הסן. מטרתה הסופית הייתה לאפשר לבני האצולה של העיר (בהתחלה היא אף חסמה את הכניסה לפשוטי העם) לנסוע במרכבות החדישות ולהראות לכולם את עושרם.

המקום הפך לסיפור הצלחה ואלפים הגיעו לצפות במרכבות האצילים. תוך זמן קצר, ניתן היה לראות רוכלים שהסתובב והציעו למכירה פירות וממתקים בין הכרכרות. לאחר מכן, הגיעו שדכני פריז לסביבה והחלו לספק לשושלות האצולה שירותי שידוכים ולהעביר פתקי אהבה בין חתנים וכלות לעתיד.

ההצלחה של המקום הביאה את לואי ה-14 לשנות את גני הטילרי לגן מרשים וגדול, כיאה לגן מלכותי. האדריכל אנדרה לה נוטרה (André Le Nôtre) עיצב את הגנים והעניק להם את מראם הנוכחי - סגנון הגנים הצרפתיים המסורתי, גנים מטופחים, שיחים גזומים בצורות גאומטריות ומקבצי פרחים מאורגנים. כל אילו מסודרים בתוך שטחים סימטריים ומדויקים.

כמה מאורעות מעניינים התרחשו בגנים אלו. בשנת 1783 בחרו בגנים האחים מונגולפייה, במקום ראוי לביצוע הטיסה הראשונה שלהם בכדור פורח. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1792, בעת מלכותו של לואי ה-16, פרץ המון מהפכני אל ארמון הטילרי ושחט את שומרי ראשו. שנתיים מאוחר יותר חגג מקסימיליאן רובספייר את "חג התבונה", באמצעות טקס מפואר שהתקיים ליד הבריכה.


#הגנים בהיסטוריה

נושא הטיולים ברגל, במיוחד כשמדובר בגנים נעימים ופסטורליים כאלה, הוא כמעט מובן מאליו עבורנו. אמנם השדרה המרכזית של גני הטילרי הייתה רחבה והותאמה לכרכרות שהיו עתידות לנסוע בה, אך האצילים החליטו לעשות מעשה שלא עשו לפני כן - לטייל ברגל. בפריז של המאה ה-17 היה זה חידוש אדיר, כיוון שבעיר לא היו מדרכות שאפשרו הליכה נעימה מבלי ללכלך את הרגליים בבוץ או להסתכן בדריסה על ידי כרכרות חולפות. כשהחלו תושבי פריז לצעוד ברגל, גני הטילרי הפכו לגן הציבורי הראשון באירופה. בלתי נמנע, אם כך, שבשנת 1678 יומצאו הספסלים הציבוריים הראשונים, שהיו עשויים מעץ ועליהם יכלו לשבת האוהבים הצעירים והמטיילים הנינוחים.

לגנים היו שימושים שונים בתקופה ההיא. זוגות נאהבים יכלו להגיע בסביבות אחרי הצהריים ולהיפגש באחת מהסמטאות הצדדיות של הגן. טיול בשדרה המרכזית מהווה עד היום נקודת מפגש עבור כל התושבים הפריזאים, בה הם יכולים לקשקש ולשתות לימונדה קרירה ביחד.

במהלך המאה ה-19 הגן עבר שינויים כתוצאה מסלילת רחוב ריבולי בסמוך אליו על ידי נפוליאון הראשון. נפוליאון השלישי, שהיה אחיינו, הוסיף את מבנה האורנז'רי שהפך למוזיאון מצליח מאד במאה ה-20. זמן קצר אחר כך הוצתה שריפה בארמון טילרי על ידי אנשי הקומונה בפריז.

בתום מלחמת העולם השניה גני הטילרי הפכו ליפים ומזמינים מתמיד, במיוחד בשל הפסלים המרשימים והכיסאות הירוקים שמזמינים את המבקרים לשבת וליהנות מכל היופי הזה.


#אופנה בטילרי
מהרגע שהחלו התושבים הפריזאים לטייל בגנים הציבוריים ברגל, הם גילו שבגדים שנתפרו עבורם הם מקור נוסף למשיכת תשומת לב. ברגע אחד הפכו גני הטילרי למסלול דוגמנות בו מציגים תושבי האצולה את הבגדים המעניינים ביותר ויוצרים טרנדים אופנתיים. השמועה פרשה כנפיים ואלפי זרים היו מגיעים לגנים להתעדכן באופנה החולפת כדי לנסות לחקות אותה בארצם. כתוצאה מכך, באותה התקופה נוצרו מגזיני האופנה הראשונים.

למרות שגשוגה של תעשיית האופנה בימים אלו, היו גם מקרים פחות נעימים. נשות פריז, שראו את הלבוש של הדוכסיות ברחבי הגן, רצו לחייט שלהם וביקשו שיתפור להן את אותם הבגדים בדיוק. בכך הן ניסו לדמות עצמן קצת יותר לנשות האצולה ולטשטש את הגבולות ביניהן. בתקופה זו הופיעו אנשי מקצוע שלימדו את הצרפתים איך להתנהג בנימוס בחברה (כללים בסיסיים, כמו שבארוחה צרפתית יורקים רק לצד ימין). עובדה זו גרמה לכך שבאופן די מהיר הצליחו הנשים במשימה וכמעט בלתי אפשרי היה להבחין בין המעמדות.

למרבה הפלא, נשמעו גם לא פחות סיפורים הפוכים על נשים אצילות, אשר רצו להתחזות לפשוטות עם. כך לדוגמא מוכר הסיפור שהתרחש בשנת 1698, בו החליטה מרקיזה (בעלת תואר אצולה אירופי) להתחפש למישהי שזה עתה הגיעה לפריז והחלה לדבר עם רוזן שפגשה בגני הטילרי. אחרי שיחה של יותר משעה היא הדהימה אותו כשאמרה לו "שלום" והלכה למרכבתה המפוארת שלקחה אותה לארמון הפריזאי שלה.

מבט מקרוב (360) על הגנים:
https://www.youtube.com/watch?v=8NSlrxxL3xI
האופרה גרנייה
#על האופרה גרנייה

בית האופרה הלאומי של פריז, אופרה גרנייה, הוא מבנה גדול ומפואר הממוקם ברובע התשיעי בעיר מצפון לאזור טוולירי. מדובר באחד מבנייני האופרה המפורסמים ביותר בעולם, כנראה בשל היותו מקום ההתרחשות של הרומן "פנטום האופרה" של גסטון לרו, שעל בסיסו גם הופקו מספר סרטים.

בשנותיו הראשונות נקרא הבניין "בניין האופרה של פריז", אך לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989, שמו של הבניין הפך ל"האופרה גרנייה".

שטחו של הבניין 11,000 מטרים רבועים והוא יכול להכיל עד 1,979 מבקרים. במתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. ניתן להיכנס למבנה המפואר גם בזמן שאין הופעות בתשלום.

כיום תוכלו להקשיב בו לאופרה הלאומית של פריז ולראות את להקת הבלט של פריז.


#אדריכלות האופרה גרנייה

בשנת 1858, בעת ביקורו של נפוליאון השלישי בבניין האופרה הרשמי של פריז יחד עם אשתו, בוצע נגדו ניסיון התנקשות. בעקבות התקרית החליט נפוליאון להקים בניין אופרה חדש, גדול ומפואר יותר במקום זה שבו ביקר. שארל גרנייה, האדריכל שזכה בעיצוב האופרה היה דווקא צעיר חסר ניסיון שזה היה המבנה הראשון שאותו הוא תכנן. בהמשך לסיפורנו אגב, כדי להימנע מניסיונות רצח נוספים נבנתה במבנה דרך ממוגנת שמאפשרת לשליט לרדת ישר למרכבה שלו בבטחה. הבנייה של המבנה התחילה ב-1861 והסתיימה ב-1875.

גרנייה הצליח ליצור יצירה אדריכלית יפיפייה, מתוחכמת וחדשנית. הבנייה החלה בשנת 1861 והסתיימה רק 14 שנים מאוחר יותר. הסיבות לעיכובים היו מלחמת פרוסיה-צרפת, נפילת האימפרייה השניה וכיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית. עוד סיבה לעיכוב בבנייה היא האגם התת קרקעי שנמצא מתחת לאתר הבניה, בהשראתו אגב נכתב הסיפור "פנטום האופרה". הבניין נחנך ב-15 בינואר, 1875.

הבניין מפואר ומעוטר בהתאם: אפריזים משיש, קירות מזהב וקטיפה ופסלי כרובים ונימפות. בשנת 1964 הוזמן הצייר מארק שאגאל לעטר את תקרת האופרה.

בית האופרה הוא המבנה היקר ביותר שנבנה בתקופת האימפריה השניה. המבנה בנוי בסגנון ניאו-בארוקי עם שילובים של בניה קלאסית, ונחשב למופת אדריכלי בסגנון ארכיטקטורת התאטרון של המאה ה-19.


#אופרה למנויים

לבניין אופרה היו צרכים מאד מסוימים - לשרת את מנויי האופרה. למנויים היה מנוי שנתי והם היו מקפידים להגיע חמישה ימים בשבוע למקום. הם התעניינו פחות במוזיקה, ששימשה כמוזיקת רקע עבורם, אלא יותר בנוכחות - לראות ולהיראות. זו הסיבה גם שהאדריכל גרניה בנה את המבנה בצורה הזו - השטחים הציבוריים מהווים מחצית מהמבנה, האולם תופס רק רבע ממנו וברבע הנותר יש שטחי חזרות ומשרדים.

אולם הכניסה מקורה במראות, כך שהמבקרים יוכלו לוודא כי הם נראים כראוי וממנו עולות מדרגות שיש רחבות המובילות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים. מהמדרגות ומהמרפסות שלידן, ניתן לראות את כל מי שנכנס לאולם. כמעט אבסורד הוא, שהאולם עצמו בנוי כך שמתאי המנויים ניתן בקלות לראות את התאים האחרים, אך קצת פחות טוב - את הבמה.

עובדה מעניינת על בית האופרה, היא הצבע האדום הקטיפתי של הכיסאות באולם. היום זה נראה כמחזה שגרתי, אך באותה העת השימוש בצבע האדום היה חדשני. גרנייה סיפר שהחליט להשתמש בצבע זה כי הנשים הבאות לאופרה הן כמו תכשיטים ולכן ראוי שישבו בתוך קופסת תכשיטים (שכך היו מרופדות בתקופה ההיא). הרעיון הנועז הצליח וכיום מרבית אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים באדום קטיפתי.

בשביל לספק אטרקציה לקהל, התקין גרנייה שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש ובנה "חדר שקיעה" ובו אשליה אופטית - אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות את השמש שוקעת.


#פנטום האופרה

האופרה גרנייה גם היוותה רקע לסיפור "פנטום האופרה", רומן האימה הגותי-בלשי, שהפך מפורסם בעקבות הרבה סרטים, מחזות זמר וגרסאות נוספות שקיבל עם השנים, נכתב במקור על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם ראשונה בשנת 1909. הוא פורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית.

הסיפור, שחלק מפרטיו אמיתיים וחלק בדיוניים, עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת. על פי הרומן, הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניית בניין בית אופרה, שבו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה. הסיפור בנוי כחקירה בלשית וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו ומספרות את הסיפור מנקודת מבטן.

סיפור הפאנטום הפך לאגדת קאלט והיום היא מרכזת סביבה מעריצים מושבעים שהמציאו לעצמם אפילו כינוי: Phantom Phans. הם מרותקים לכל מה שקשור לעלילה: החל מדמותו המורכבת של הפאנטום אריק, דרך המוזיקה שיצר עבורו אנדרו לויד וובר ועד האלמנטים העיצוביים המזוהים עם הדמות: עוגב ענק, נרות ופמוטים, מסיכות, גלימות שחורות מקטיפה, נברשות וכדומה. הרבה מהמעריצים כתבו גרסאות משלהם לסיפור, חלק כתבו את המשכו - הם מפרסמים את היצירות שלהם ברחבי האינטרנט באתרי מעריצים שונים וחלק אף הרחיקו לכת והדפיסו את גרסותיהם.

עד היום מוכרת מעריצה אחת שכל כך אהבה את אגדת הפאנטום עד ששינתה את שמה החוקי ל-Christine Daae, כשם הזמרת שאהבה.


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.