» «
פר לשז
פר לשז
#על בית הקברות המפורסם בעולם כולו

בית העלמין פֵּר לָשֵז (Père Lachaise) הוא אולי בית הקברות המפורסם בעולם. כשפוסעים בתוכו לעתים נדמה שאנחנו נמצאים בספר היסטוריה. יש כאן ייצוג כמעט לכל מי שהצליח להטביע חותם בתרבות הצרפתית במאות האחרונות, עם דגש על הפריזאים שביניהם.

בפר לשז ניתן לראות לא מעט מצבות מפוארות המזכירות כנסיות זעירות. בגלל המנהג של הקתולים לקבור באותו המקום כמה מתים, רוב הקברים הם קברים משפחתיים שבהם קבורים רבים מבני המשפחה לאורך דורות.

בית העלמין נוסד בשנת 1804 כשהשטח שהיה אז מחוץ לפאריס, נרכש על ידי העירייה והפך לבית קברות. זו הייתה יוזמה של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה. למרות היוזמה המעניינת, איש לא התלהב לקבור את קרוביו בבית עלמין הממוקם רחוק כל כך מהעיר ורק מעטים עשו זאת. הנהלת בית הקברות לא התייאשה וערכה קמפיין לקידום המכירות של הקברים בפר לשז. הם העבירו אל בית הקברות החדש לא מעט מקבריהם של מפורסמי התקופה, ביניהם המחזאי המפורסם מולייר. כבר אז ידוענים משכו הרבה תשומת לב והקמפיין אכן הצליח! - רבים החלו לקבור את יקיריהם ליד הידוענים המתים של פר לשז והמקום הפך להצלחה מסחררת. כיום קבורים בו מעל 300 אלף איש. אגב, מי שמעוניין לפקוד קברים של מפורסמים הנערצים עליו, יכול לקנות בכניסה הראשית מפת התמצאות של בית הקברות ולנווט על פיה.

בין המפורסמים שקבורים בפר לשז ניתן למצוא את המלחין פרדריק שופן, יוצר הקולנוע המוקדם ז'ורז' מלייס, המחזאי המבריק מאנגליה אוסקר וויילד, הזמרת הצרפתית החשובה ביותר אדית פיאף. כל אלה נקברו לצד קברי זמרים כמו ז'ילבר בקו ואיב מונטאן, שקבור ביחד עם אשתו השחקנית סימון סיניורה. הקבר המפורסם והנערץ על הצעירים שם הוא קברו של אליל הרוק האמריקאי משנות ה-60, מנהיג להקת "הדלתות" ג'ים מוריסון, שמת בהיותו בפריז ונקבר בפר לשז. בתחומי בית הקברות ישנה חלקה מגודרת, המופרדת משאר הקברים, המשמשת כבית קברות יהודי. בחלקה זו קבורים בני משפחת רוטשילד ויהודים מפורסמים אחרים.

מקור שמו של בית הקברות הוא שמו של האב פרנסואה דה לָה שֵז, מי שהיה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14.


#על קברו של ג'ים מוריסון
אחד מהקברים המפורסמים ביותר בפר לשז, הוא הקבר של הזמר הידוע ג'ים מוריסון, כוכב להקת "הדלתות". קברו זוכה למספר הביקורים הרב ביותר. מוריסון מת בשנת 1971 ממנת יתר של סמים בגיל 27. מוריסון היה אחד מזמרי הרוק הנערצים והוא כתב את מרבית שירי הלהקה. כיום הוא נחשב משורר לא פחות מאשר מוסיקאי. אגב, מעניין שבאוניברסיטה הוא למד בכלל קולנוע... בכל מקרה, הוא היה כוכב ואליל נוער עוד בחייו, אבל בעיקר הוא זכה לתהילה אחרי מותו ומכל העולם נוהרים בני נוער לפר לשז, כדי לפקוד את קברו.

מראה חבורות הצעירים המדליקים נרות ומניחים פרחים לא חריג פה, אך גם מקרי ונדליזם נראו כאן כבר כמה פעמים - הקבר הושחת בכתובות גרפיטי והרבה מהצמחייה שמסביבו נהרסה. חבורות המעריצים השאירו לא פעם הרבה לכלוך וזוהמה מסביב לקבר ולכן הנהלת בית הקברות החליטה להציב משמר בסמוך לקבר, מה שעזר למתן מעט את ההתנהגות.


#קברו של אוסקר ויילד
הסיפור על הקבר של אוסקר וויילד, המשורר והמחזאי האירי, עצוב ואולי גם מעט משעשע.

ויילד מת בצרפת בשנת 1900 ונקבר במקור בבית קברות קטן ולא מרשים במיוחד ליד פריז. בשנת 1909, מעריץ אלמוני ונלהב היה נחוש בדעתו לקבור אותו במקום שראוי למעמדו והעביר את השאריות של ויילד לבית הקברות המפורסם - פר לאשז.

פסל אמריקאי בשם ג'ייקוב אפשטיין נטל על עצמו את פרויקט עיצוב המצבה של ויילד. הבניה והפיסול ארכו כשלוש שנים, בסיומן חשף אפשטיין את יצירתו - פסל גבר עם פרטים אנטומיים מדויקים בסגנון מצרי. כן, הפסל היה עירום לחלוטין, כולל האיברים האינטימיים. זה היה קצת אירוני, בשל העובדה שווילד, אנגלי נערץ וגיבור תרבות, נפל ממרומי מעמדו, אל הכלא וההשפלה, לאחר שהתגלה שהוא הומוסקסואל - עבירה חמורה באנגליה של אותם ימים. בצאתו מהכלא, עני ובודד, הוא עבר להתגורר בפריז ובה גם מת. רק לאחר מותו, ההיסטוריה עשתה עימו חסד והוא זכה למעמד האייקוני של אחד מגדולי המחזאים בכל הזמנים.

בכל מקרה, הנהלת בית הקברות החליטה לכסות את איבר מינו של הפסל בעלה תאנה שעוצב במיוחד בעבורו. באחד הלילות החליט מעריץ אלמוני להסיר את עלה התאנה המתחסד, אך לדאבונו הוא הסיר יחד עם העלה גם את החלק "הרלוונטי" בפסל עצמו. עד היום תוכלו למצוא ליד הקבר את הפסל המסורס...

בשנים האחרונות הוקמה סביב הקבר מחיצת זכוכית בגובה שני מטרים כדי למנוע ממבקרים להמשיך במנהגם לנשק את הקבר בשפתיים מרוחות בשפתון. עם זאת, עד מהרה כוסתה גם הזכוכית בכתמי השפתון האדומים. עכשיו מקיפה גדר את האזור כולו, הפעם כדי להגן על הזכוכית...


#קברים וסיפורים
דמויות רומנטיות מפורסמות קבורות בבית הקברות פר לשז.

אבלר ואלואיז הם אחד מהזוגות. אבלר, שהיה תלמיד חכם בקתדרלת נוטרדאם, משך הרבה תלמידים ומעריצים. הכומר של פריז לקח אותו להיות מורה פרטי לאחיינית היתומה שגדלה בביתו - אלואיז. היא הייתה בת 17 והוא בן 36, אך האהבה ניצתה ולא עבר זמן רב עד שנולד להם בן. הדוד הזועם שלח שליחים שסירסו את אבלר ושניהם פרשו למנזרים שונים שהרחיקו ביניהם. למרות המרחק, השניים לא שכחו זה את זה וכתבו עשרות מכתבי אהבה שראו אור במשך השנים. האגדה מספרת שכאשר נקברה אלואיז, 22 שנה לאחר אהובה, הוא הושיט ידיו מהקבר לחבק אותה.

עוד סיפור רומנטי נוכל ללמוד מקברו של עיתונאי צעיר בשם ויקטור נואר, שנהרג בידי אחיינו של נפוליאון בדו קרב על ליבה של נערה. על קברו הוצב פסל ברונזה בגודל טבעי בדמותו, שבליטה ניכרת במכנסיו. בשל היות האיש דון ז'ואן לא קטן, הפסל הפך לסמל לפוריות ועד היום נשים רבות מגיעות כדי למשש את הבליטה, בתקווה להתעבר ומקיפות את הפסל בפרחים ועציצים.

סיפור נוסף מתרחש ב-1871, בה התבצרו בבית הקברות אחרוני המורדים של הקומונה הפריזאית. מול חומת בית הקברות, בקצה הדרום המזרחי, הוצאו להורג בירי 147 מורדים. "קיר לוחמי הקומונה", הקיר מולו נרצחו ונקברו האחים שלהם, מהווה עד היום מקום עלייה לרגל לאנשי השמאל הצרפתי.


#אנקדוטה מעניינת על פר לשז
בימיו הראשונים של בית הקברות, בשנת 1804, הוא התקבל בקרירות על ידי הפריזאים שהורגלו להשליך את המתים לקברי אחים. בית הקברות הוא בעצם פארק עצום מימדים בצפון-מזרח פריז ובו כ-6000 עצים על שטח של 440 דונם.

בבית הקברות פר לשז קבורים 300,000 איש, אך יש בו רק 100,000 מציבות.

מוזר, נכון? - ההסבר הוא, שכשאין לקבר מבקרים לאורך זמן, מעבירים את הגופה לקבר אחים.
כך זוכים עשירי פריז של היום, שרוצים לאחר מותם "בית פרטי" ולא "שיכון ציבורי". הם משלמים היום כסף רב כדי לקנות מקום קבורה קבוע להם ולמשפחתם.


#תיירות פר לשז
כיום, פר לשז הוא אחד מהאתרים הפופולריים ביותר בפריז. בית הקברות הזה קיים כבר יותר מ-200 שנה. הוא מהווה את מקום המנוחה של כמיליון נשמות ומושך אליו בכל שנה מעל 2 מליון מבקרים. כמה מהמצבות במקום הן אבן שואבת לתיירים - כמו אלו של שופן, אדית פיאף, מולייר, ביזה ואוסקר ויילד.

צוות העובדים של בית הקברות, המונה כ-100 איש, מרגישים את עומס עבודה: עליהם לנקות את האשפה, את כתובות הגרפיטי ואת המזכרות המכובדות, יותר או פחות, שמשאירים התיירים למתים.

מבט מקרוב על בית הקברות:
https://www.youtube.com/watch?v=826GJParjCE&t=108s
כנסיית סן אוסטאש
כנסיית סן אוסטאש
#על הכנסייה

כנסיית סן אוסטאש נבנתה בין השנים 1532-1637, אך בגלל היעדר תקציב בנייתה מעולם לא הושלמה. הכנסייה הוקדשה לאֶוּסטָאכְיוּס הקדוש, גנרל רומאי וקדוש מעונה שהועלה על המוקד ביחד עם משפחתו, במאה השנייה לספירה, לאחר שהמיר את דתו לנצרות. כמו הרבה כנסיות נוספות באותה התקופה, בעת המהפכה הצרפתית חוללה ונבזזה הכנסייה ושימשה זמן מה כאסם. שנים אחרי שהושחתה ונבזזה הכנסייה שוחזרה במאה ה-19 מחדש.

מעל הכניסה המערבית תוכלו לראות עוגב עצום-ממדים, בן 101 קלידים ו-8,000 צינורות. זהו העוגב השלישי בגודלו בצרפת, אחרי העוגב בקתדרלת נוטרדאם של פריז ואחרי זה של כנסיית סן-סולפיס. הכנסייה מחזיקה בעוגב מאז המאה ה-16, אך הוא שופץ ושודרג עם השנים. השיפוץ האחרון שלו היה בשנת 1989 והיום הוא נחשב לאחד הטובים והיוקרתיים בעולם כולו. חוץ מטקסי הדת מתקיימים כאן בכל קיץ קונצרטים לעוגב.

מצבת זיכרון שהוקמה לשוק הסיטונאי של דה האל, הנמצאת ליד הכניסה מצד שמאל, מושכת את העין בצבעוניותה.

שמה הטוב של הכנסייה הביא לבחירתה כאתר טקס קבלת לחם הקודש של לואי הארבעה עשר הצעיר. מוצרט בחר גם הוא במקום הקדוש לטקס קבורת אמו. בין האנשים המפורסמים שהוטבלו בינקותם בכנסייה ניתן למנות את הקרדינל רישלייה, ז'אן אנטואנט פואסון (מאדאם דה פומפדור), וכן את מולייר, שגם התחתן בכנסייה כשני עשורים לאחר הטבלתו בה.



#אדריכלות הכנסייה

כנסיית סן אוסטאש היא ממש פנינה אכיטקטונית בסגנון גותי. היא נבנתה במהלך המאות ה-16-17, אך בנויה ברובה בסגנון המזכיר אדריכלות גותית. היא מוקפת תמיכות דּוֹאוֹת, אלמנט אדריכלי, הבנוי מחצאי קשתות "המרחפות". החזית המערבית, לעומת זאת, שנוספה באמצע המאה ה-18, נבנתה בסגנון הקלאסי. בתוך הכנסייה ישנם קִמְרוֹנוֹת מרשימים בחלק המזרחי, אך רוב העיטורים הם בסגנון רנסאנס ובסגנון נאו-קלאסי.

מאות השנים שנדרשו לבנייתה (1532-1637), הותירו המון שאריות במעבר בין הסגנונות השונים: התמיכות הדואות, חלון הרוזטה והקמרונות במתכונת הגותית, הקשתות המעוגלות בסגנון הרנסאנס והפיתוחים הניאו קלאסיים.

הכנסייה מאד מרשימה בגודלה: כ-100 מטר אורכה ויותר מ-40 מטרים רוחבה. במובנים רבים התכנון הפנימי של הכנסייה מזכיר את זה של קתדרלת נוטרדם: מבנה אולם מרכזי בן חמישה אגפים ומסביבו 24 קפלות, שהן גומחות פולחן פרטיות.

בכנסיית סן אוסטאש יש לא מעט ויטראז'ים, ציורים ופסלים מרשימים.



מבט מקרוב על הכנסייה:
https://www.youtube.com/watch?v=-tyJwRRj7vU
כיכר הבסטיליה
כיכר הבסטיליה
#על הכיכר שבה עמדה הבסטיליה

כיכר הבסטיליה, פּלאס דֶה לָה בַּסטִי, היא כיכר מרכזית בפריז, שהוקמה במקום שבו ניצב לפני המהפכה הצרפתית "מבצר הבסטיליה". המבצר הזה, שמו המדויק היה "בסטילית סן אנטואן", הפך לסמל, לאחר שנהרס בזמן המהפכה. קו המתאר המקורי שלו מסומן כיום על פני המדרכות והרחובות שבמקום, באמצעות ריצוף מיוחד.

כיכר הבסטיליה שנמצאת בפאריס של היום, ממש במקום שבו עמדה הבסטיליה, מייצגת את החופש והחירות של העם הצרפתי, לאחר שהופלה המלוכה בצרפת. היא נמצאת בנקודת המפגש של שלושה מהרבעים של העיר - הרובע הרביעי, האחד-עשר והשנים עשר. למעשה כל האזורים שמסביב לבסטיליה מכונים בצרפתית "בַּסְטִי", שפירושו "בסטיליה".

במרכז כיכר הבסטיליה ניצב עמוד יולי (Colonne de Juillet), שמציין את זכר אירועי מהפכת יולי 1830. עוד בכיכר ניתן לראות את בית האופרה בסטיליה, שניצב במקום בו ניצבה בעבר תחנת הרכבת בסטיליה, את תחנת המטרו "בסטיליה", ובכיכר עוברת גם תעלת סן מרטן.

האזור הצפון-מזרחי של הכיכר הוא אזור בילויים שוקק חיים בלילה ובכיכר עצמה מתקיימים לא פעם קונצרטים, מצעדים והופעות. לצידם נערכות לעתים קרובות, בכיכר הסמלית הזו בשבילם, גם הפגנות פוליטיות של איגודים מקצועיים ותנועות סוציאליסטיות, כולם מקדשים את המשמעות ההיסטורית והסמלית של הבסטיליה.

בכל יום ראשון יוצא מאזור הבסטיליה מסע גלגיליות המוני בן עשרים קילומטרים. רק במצבים של מזג אוויר קשה במיוחד מבטלים אותו.

במקום הזה נולדו ב-14 ביולי 1790 חגיגות יום העצמאות הצרפתי. זה קרה כשמישהו הציב אוהל ריקודים במרכז הריסות הבסטיליה. כך נולדה המסורת של "נשף הארבע-עשר ביולי", שממנה נולד יום העצמאות של צרפת.

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1794, הציבו גיליוטינה בכיכר אנטואן, שמה של כיכר הבסטיליה באותם ימים. לדרישת התושבים היא הועברה משם די מהר, אבל טקסים מסוג אחר המשיכו לקיים שם לא פעם - בכיכר הבסטיליה נערפו ראשיהם של 73 צרפתים, הן בתקופת המהפכה והן אחריה.


#על מבצר הבסטיליה שהוחרב במהפכה

זה קרה ב-14 ביולי 1789, כשמבצר הבסטיליה הותקף על ידי ההמונים, שדרשו כלי נשק ממפקד בית הכלא של פאריס, ששכן בו. כשהמפקד סרב ההמונים התפרצו למבצר והרגו אותו ואת הסוהרים שעבדו באותו זמן בכלא.

לאחר פינוי ההריסות, הם פוזרו ברחבי צרפת, כסמל לנפילת הבסטיליה והשלטון המלוכני שהיא סמלה, שדיכא את העם.

שנים לפני כן הוקם מבצר הבסטיליה כמבצר להגנת פריז. בימי המלך לואי ה-14 היא הפכה לבית סוהר, שבו שוכנו האסירים בחדרים קטנים שנבנו להם בשמונת המגדלים שבמבצר. הכלא כלל אז מפושעים ועבריינים ועד מתנגדים ואסירים פוליטיים. בעיני המוני העם הצרפתי הפכה הבסטיליה באותם ימים למקום אכזרי ומאיים, מבצר של אימה ודיכוי בידי השלטון המלוכני של צרפת.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/Bv3aDJdaObk


ביקור במקום:

https://youtu.be/mBMPgjgAnz4


בלילה:

https://youtu.be/cJysncNHcfE


שוק של יום ראשון:

https://youtu.be/Ty36za-Nx9U


הריסות הבסטיליה:

https://youtu.be/YT7Ha4gcmuY
סנט שאפל
סנט שאפל
# על הכנסייה

סנט שאפל היא כנסייה גותית הממוקמת באיל דה לה סיטה בפריז. קטנה ואינטימית, יפה ומרגשת, תמצאו בה את חלונות הזכוכית היפים ביותר בפריז. שימו לב לרצפת האולם התחתון העשויה ממצבות של קברים שנמצאים מתחתיה.

מן האולם התחתון אל האולם העליון יובילו אתכם מדרגות. באולם העליון תחשפו לחלונות הוויטראז' העתיקים והיפים ביותר בפריז, בני המאה ה-13. חלונות אלו, עשויי הזכוכית, מציגים למעלה מ-1000 סצנות מהברית החדשה והישנה, על שטח כולל של 618 מטרים רבועים.

בתקופת ימי הביניים דימו המאמינים את המקום ל"שער גן עדן" ולא במקרה - העמודים הגותיים הצרים בגובה 15 מטרים, התקרות הקמורות, הכוכבים, הצבעים והמשחק עם קרני השמש שמגיעות מאור היום, הופכים את המקום לקסום ומרגש.

בקפלה העליונה תמצאו את חלונות הזכוכית ופסלי העץ המרשימים. חפשו את "חלון השושנה" העגול. הוא נקרא "רוזטה" ומתאר את חזון אחרית הימים. האורגן של הכנסייה, אגב, הוא הגדול ביותר בצרפת ויש לו 6100 צינורות.

כנסייה זו עמוסה במיוחד בשעות הצהריים ובסופי השבוע, אך זו לא סיבה מספקת להימנע מביקור בה. היום כבר לא נערכות בה מיסות, אך תוכלו לשים לב שנערכים בה קונצרטים לעתים קרובות.


# היסטוריה
הכנסייה נבנתה בידי לואי ה-9, מלך צרפת, לאחר שרכש את נזר הקוצים של ישו והחליט לבנות קפלה מלכותית על מנת לאחסן אותו שם. זאת בתקופה שבה אצילים נהגו לגנוב שרידי קודש והוא חשש לשלום הפריט. הכנסייה נבנתה בין השנים 1242-1248 ועלותה הסתכמה ב- 40,000 ליברות.

בניית הקפלה מציגה את השאיפה של לואי ה-9 להפוך את צרפת לממלכה נוצרית חשובה. כמו שקיסר היה יכול לעבור בפרטיות מלאה מארמונו לכנסיית איה סופיה, כך דאג לואי שיוכל לעבור ישירות מארמונו לסנט שאפל. בשנת 1297 הכנסייה העניקה ללואי ה-9 מעמד של קדוש נוצרי.

במקור, הקפלה התחתונה נבנתה עבור דיירי הארמון המלכותי - המשרתים והאנשים הפשוטים, בעוד הקפלה המלכותית שניצבה מעליה, שימשה את משפחת המלוכה.

במהלך המהפכה הצרפתית השתמשו בקפלה כמשרד מנהלי. החלונות שלה הוסתרו בארונות מלאים בתיקיות. בשל כך, החלונות לא ניזוקו, בניגוד לשאר האלמנטים - הספסלים ומסך העץ שהושחתו לחלוטין. גם הצריח אז נהרס ושרידי הקודש פוזרו.

במאה ה-19 סנט שאפל שוחזרה והצריח נבנה מחדש, החל משנת 1862 הכנסייה נחשבת למונומנט היסטורי לאומי.


# אדריכלות סנט שאפל
הכנסייה נחשבת אמנם קטנה ואינטימית, אך מאז ומתמיד הייתה בולטת במיוחד. אורכה 33 מטרים, רוחבה 17 וגובהה 76 מטרים.

אחד מהאובייקטים הבולטים והיפים ביותר בה הם חלונות הוויטראז' מזכוכית צבעונית, העשויים מחומר מובחר ביותר. החלונות מותקנים בתוך עבודת אבן עדינה.

רוב הכנסייה בנויה בסגנון גותי קורֶן, סגנון שהחל להתפתח בפריז בתקופת בנייתה, אך במהלך המאה ה-15 התווסף חלון רוזטה, שהוא חלון גדול ועגול. הוא מעוצב בסגנון הלהבות לחזית המערבית.

מעל לכנסייה תראו צריח בצורת חרוט, שנבנה בשנית בשנת 1853 בגובה של 75 מטרים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על הכנסייה:

https://www.youtube.com/watch?v=F0SfaD034X0&t=86s

חינם בפריז

הקונסיירז'רי
הקונסיירז'רי
# על המקום - בית הסוהר העתיק של פריז

על גדות נהר הסן, כחלק ממתחם הצדק, באיל דה לה סיטה, תמצאו את הקונסיירז'רי, השריד העתיק ביותר של ארמון הסיטה, הראשון שנבנה בפריז ועמד כאן במאה ה-10.

בתקופות שונות עמד כאן בית הכלא המצמרר ובו נכלאו כמה מהפושעים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצרפתית.

המילה קוֹנְסְיֶירְז' פירושה - מקום מגורי השוער, בהקשר הרחב יותר - בית הסוהר שבו מוחזקים האסורים. זו גם הסיבה שהמקום נקרא כך. השוער היה ממונה על הארמון המלכותי ועל נרותיו. גם היום יש קוֹנְסְיֶירְז' בבתי דירות רבים והוא אחראי על אחזקת המקום.

המקום משמש היום כמוזיאון ואתר תיירותי היסטורי. למרות שניתן לבקר רק בחלק מהשטחים שבתוך המבנה ההיסטורי, בזכות הביקור ניתן לגעת ולהרגיש את היסטוריית העיר פריז. המבנה נשמר ומתוחזק על ידי המרכז הלאומי למונומנטים.


# על ההיסטוריה
בעבר עמד במקום בו עומד הקונסיירז'רי ארמון סיטה (Palais de la Cité). הארמון היה מקום מושבו של הכס המלכותי הצרפתי מהמאה ה-10 ועד המאה ה-14.

בימי המהפכה הצרפתית, הפך חלק מהארמון לבית סוהר, ששכן בקומת הקרקע של המבנה. בתקופת שלטון הטרור נחשב בית הסוהר של הקונסיירז'רי כמקום המתנה עד להוצאה להורג הצפויה. רק מעטים הצליחו להשתחרר ממנו. גם המלכה מארי אנטואנט (המוכרת לכם בזכות משפטה הידוע "אם אין לחם - שיאכלו עוגות") נאסרה בו בשנת 1793, לפני שהוצאה להורג. זוכרים את הגיליוטינה אותה הזכרנו בכיכר הקונקורד? עד היום תוכלו לראות גם עשרות אלפי צרפתים המגיעים לכבד את זכרה של המלכה.

לאחר שנהרס הארמון, נבנה במקומו היכל הצדק של פריז.


# מה לראות בביקור
ישנם שני מוקדים מרתקים בזמן הביקור במבנה:

האחד הוא צפייה בשרידי ארמון סיטה העתיק: אולם הכניסה (שמהווה עד היום אחד מהאולמות הגדולים ביותר באירופה ששרדו מימי הביניים). שטחו כ-70 מטר על 27.5 מטר. שימו לב במיוחד לסגנון הגותי ולקשתות האבן התומכות בתקרתו. באולם זה התרחשו כמה מהסיפורים הגדולים על האבירים, המלכים ואנשי החצר של אותם שנים. הכניסה למקום דרך שער קטן בצד הצפוני של היכל הצדק.

המוקד השני הוא בית הכלא של הנידונים למוות, המאפשר גם נגיעה בפריז שלאחר המהפכה הצרפתית. בתקופה ההיא, בה הטרור שלט וגיליוטינת עריפת הראשים המפורסמת הוקמה בכיכר הקונקורד, המקום הזה היה ההמתנה לגזר הדין מוות ולהוצאה להורג שעתידה להגיע. שימו לב לחצר הנשים, לתא של מארי אנטואנט ולתאי הנידונים למוות האחרים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על הקונסיירז'רי:

https://www.youtube.com/watch?v=hYsA1MKjPsc
שוק הפשפשים של מונטרווי
שוק הפשפשים של מונטרווי
#על שוק הפשפשים הפשוט של פריז
שוק הפשפשים של מונטרווי (Marche aux Puces de Montreuil) מכיל אינספור פיצ'פקעס ומוצרי יד שנייה. הוא רק אחד משלושת שווקי הפשפשים הגדולים של פריז ומה שנמכר בו הם המוצרים היותר זולים ופשוטים מאשר בשניים האחרים.

יש כאן בגדים, נעליים, תיקים, ספרים, תקליטים, מנורות, ריהוט ומכשירים ישנים מכל הזמנים. אבל השוק הזה לא נועד לתיירים, אלא יותר לתושבי פריז הפחות מבוססים. המחירים כאן נמוכים וכך גם רבים מהפריטים שמוצעים כאן למכירה. לעיתים קשה להאמין שמישהו יקנה רבים מהדברים שיוצעו כאן למכירה.


#טיפים

השוק פתוח ימי שבת-שני בשעות 07:00-19:30.

את המציאות הכי טובות מוצאים בשבת בבוקר, ביומו הראשון של השוק. את המחירים הכי זולים, לעומת זאת, מוצאים ביום שני, כשהשוק עומד להסתיים.

וכמו בכל שוק פשפשים, אם תקדימו ותגיעו לכאן בשעת בוקר מוקדמת, תוכלו למצוא כאן מציאות של ממש. בהצלחה!
גשר האמנויות
גשר האמנויות (פון דז אר)
#על גשר מנעולי האהבה

כמה אנחנו אוהבים רומנטיקה, במיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בצורה של מנעול שלא ניתן לפתוח אותו יותר.

גשר האמנויות, שהפך לגשר המזוהה ביותר עם מנעולי האהבה שמפתחותיהם נזרקו לנהר כסמל לנצחיות האהבה, הוא גשר המיועד להולכי רגל שנמצא בפריז. הוא חוצה את נהר הסיין ונמצא בין מוזיאון הלובר לבין בית המשפט. מעקי הגשר עשויים מפלדה והיום הם מכוסים כמעט לחלוטין בשלל מנעולים, הכוללים לרוב את שמותיהם או ראשי התיבות של הזוג.

המנהג החל לראשונה בשנת 2008, כשזוגות החלו לחבר מנעולים לגשר שעל הסיין. יש הטוענים שהתוספת המלאכותית אינה יפה ואף מגדילה את הסיכון לקריסתו של הגשר בשל כובד המנעולים. ישנו גם חשש לזיהום נהר הסיין בעקבות חלודת המפתחות שנזרקים היישר לנהר.

בקיץ 2013 נקטה עיריית פריז עמדה בנוגע למנעולים שעל הגשר בטענה שהם מכבידים על מעקי הגשר ומחלישה אותם. הם החליטו להסיר אותם ולהפסיק את מנהג תליית מנעולי האהבה. שני מעקי הזכוכית הונחו ככיסוי לרשתות המקוריות ובכך הוגבלה האפשרות לתלות מנעולים.


#תולדות הגשר

בין השנים 1801-1804, 9 קשתות המתכת יצרו את הגשר המתכתי הראשון בפריז - גשר האמנויות. ההמצאה המעניינת הגיעה מנפוליאון, שעיצב אותו בהשראת עיצוב אנגלי. בהתחלה, המעצבים לואי אלכסנדר ססאר (Louis-Alexandre de Cessart) וז'אק דיון קונסואבאן (Jacques Dillon Conçoivent) רצו שהגשר ייתן תחושה של גן עם עצים ירוקים, פרחים פורחים וספסלים. עד היום מהווה הגשר אזור הליכה נעים ופסטורלי, המאפשר מעבר רגלי בלבד.

מאז שנת 1803 הגשר שופץ כמה וכמה פעמים.

בשנת 2014, לאחר שנים של חששות, קרס חלק ממעקה הגדר בגלל משקל המנעולים שנתלו עליו, על ידי מאות זוגות אוהבים. ביוני 2015 המנעולים הוסרו מהגשר.

בערבי הקיץ הנעימים תמצאו כאן נגני רחוב, נוף נפלא ופינות מושלמות לפיקניקים רומנטיים ומשפחתיים.
כנסיית סן סולפיס
כנסיית סן סולפיס
#על הכנסיה

כנסיית סן סולפיס המרשימה, גבוהה ויפה, מושכת את תשומת הלב כמעט מיד. היא החלה להיבנות בשנת 1646 בניצוחם של אדריכלים שונים, ונבנתה כך במשך יותר מ-100 שנה. כל אחד מהם הוסיף לה מעט תיבול ברוח תקופתו. הכנסייה קטנה במעט מקתדרלת נוטרדאם: האורך שלה 113 מטרים, הרוחב שלה 58 מטרים והגובה 34 מטרים, מה שהופך אותה לכנסייה השנייה בגודלה בפריז. למרגלות הכנסייה כיכר מרובעת ובה "מזרקת ארבע הרוחות", הבנויה מדמויות של ארבעה בישופים שיושבים שם לצד חיות המחמד שלהם ושומרים על הסדר הטוב.

בתוך החלל של הכנסייה תוכלו לראות את קירותיה המקושטות ביצירות מופת של הצייר דלקרואה, ביניהם מומלצת לצפייה במיוחד יצירתו "מאבקו של יעקב במלאך". גם חלונותיה של הכנסייה עמוסים בוויטראז'ים מרהיבים.

בנוסף, הכנסייה ידועה בעוגב המרשים שלה, המכיל 6,588 קנים ונבנה בשנת 1862. העוגב של סן-סולפיס הוא אחד משלושת עוגבי "מאה התחנות" שקיימים בכל אירופה. מלבד שיפורים ושינויים הכרחיים של המנגנונים האלקטרוניים והמכניים, הכלי שמור כיום כמעט לחלוטין.

בשנת 1724 נעשו חפירות באזור הכנסייה, שחשפו מצבת קבורה מהמאה העשירית. זו הוכיחה שבמקום היו כבר אז בית תפילה ובית קברות.

בין כתלי הכנסייה נישא ויקטור הוגו.


#שעון השמש

בשנת 1727 הוקם שעון שמש בכנסיה. זהו שעון המשתמש בתנועת הצל הנופל מעצם דק המוצב באור השמש, כדי להציג את השעה המשוערת. השעון הוצב שם במטרה לעזור לכומר הכנסייה, לקבוע את מועד יום השוויון הסתווי (היום בו היום והלילה שווים) ובאמצעותו לקבוע את מועד חג הפסחא, שנחגג תמיד ביום ראשון הראשון שלאחר הופעת ירח-מלא, מיד אחרי יום השוויון האביבי.

שעון השמש הוא בעצם קו מתוח לרוחב הרצפה ובסופו מטפס על עמוד שיש לבן בגובה של 11 מטרים. בראש העמוד יש כדור ועליו צלב. בחלון הדרומי הורכבה מערכת עדשות כך שקרן השמש זורחת על פני הקו. ביום השוויון הסתווי קרן השמש נוגעת בלוח סגלגל מנחושת שקיים ברצפה בסמוך למזבח. אחת מהסיבות שסן סולפיס נשמרה במהלך המהפכה הצרפתית, בעוד כנסיות אחרות נפגעו ונהרסו, הייתה כי שעון השמש שימש למגוון ניסויים מדעיים.


#אדריכלות

החזית המערבית של הכנסייה היא בעלת שתי קומות, עם שורות של עמודים מסוגננים. חלון מקושת גדול ממלא את חלל הפנים באור טבעי ובכל אחד מצידי דלת הכניסה מוצבים צדפים, על בסיס דמוי סלע שניתנו למלך פרנסואה הראשון במתנה, על ידי הרפובליקה הוונציאנית. במאה ה-18 נבנה בכנסייה שעון השמש.

זמן קצר לפני שפרצה המהפכה הצרפתית, תכנן האדריכל ז'אן פרנסואה שלגרן (Jean François Chalgrin), מי שתכנן גם את שער הניצחון, את שני המגדלים שהתנשאו מעל הכנסייה. חלק מהמבקרים טוענים שהמראה ההרמוני של הכנסייה נפגם, בשל חוסר ההתאמה שבין זוג המגדלים.

במאה ה-19, בעקבות נזקי המהפכה, עוצב מחדש פנים הכנסייה, שהפכה כעת ל"מקדש הניצחון". אז נוספו לה ציורי קיר מאת הצייר הנודע אז'ן דלקרואה. אלה מעטרים את קירות הקפלה הצדדית. הציורים המפורסמים ביותר מביניהם הם "יעקב נלחם עם המלאך" ו"הליודורוס מוצא מהמקדש" (Heliodorus).

מבט מקרוב על הכנסייה:
https://www.youtube.com/watch?v=ZUpwB-hNm4k


שאן דה מארס
שאן דה מארס
#על הפארק

"שאן דה מארס" (Champ de Marsׂ) הוא אחד המקומות הירוקים והיפים של העיר. ל"שאן דה מארס", הפארק הציבורי גדול ברובע השביעי של פריז, שימוש מקורי במיוחד - זהו מגרש מסדרים ואימונים של בית הספר הצבאי הסמוך (ה"אקול מיליטר" - École Militaire) והוא נקרא על שם שדה מרס שברומא. בעבר חגגו כאן חגים עממיים והתקיימו בו כמה מהתערוכות המוכרות בהיסטוריה. הפארק ממוקם בין נהר הסן ומתחם בתי הספר הצבאיים אקול מיליטר. בקצהו המערבי של הפארק נמצא מגדל אייפל. אורכו של הפארק 780 מטרים ורוחבו כ-200 מטרים.

כמה וכמה מהאירועים חשובים ומשמעותיים בהיסטוריה הצרפתית התרחשו שם: ב-14 ביולי 1790 נערכו במתחם הזה אירועי ה"פט דה לה פדרסיון" () במהלך המהפכה הצרפתית, וב-17 ביולי 1791 ביצעו במתחם טבח במתנגדי המלוכה הצרפתית שקראו להפלתו של לואי השישה עשר, מלך צרפת.

הפארק אירח כמה וכמה תערוכות עולמיות מוכרות, ביניהן: התערוכה העולמית של פריז בשנת 1867, התערוכה העולמית של פריז בשנת 1889, התערוכה העולמית של פריז בשנת 1937 וגם התערוכות הקולוניאליות שנועדו להצגת המושבות של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית.

זה די מדהים שמתחת לאף של אחד המקומות הכי מפורסמים ומתוירים בעולם, מגדל אייפל, נמצאים 780 מטרים של גנים שקטים וירוקים שמאפשרים להשתרע על המדשאות שלהם בשלווה מוחלטת. המקום משמש את הפריזאים למנוחה בימי שמש נעימים ומאפשר לתיירים להתרשם מעוצמתו של המגדל ברקע. קנו לעצמכם באגטים וקרואוסונים, ממש לא משנה איפה, התרווחו על הדשא ותהנו מהרגע.


#התערוכה העולמית של פריז

פארק "שאן דה מארס" שבו אתם עומדים ברגעים אלו, אירח כמה וכמה מהתערוכות החשובות בפריז. אחת מהתערוכות הגדולות והחשובות ביותר, היא התערוכה העולמית של פריז שהתקיימה בשנת 1889. זוהי תערוכה שמהווה עד היום נקודת מפנה בהיסטוריה הפריזאית, כי לכבודה הוקם מגדל אייפל.

התערוכה התקיימה לכבוד חגיגות 100 שנה למהפכה הצרפתית וביקרו בה למעלה מ-6.3 מיליון מבקרים. מחציתם היו צרפתים.

בתערוכה הוצגו כמה תחומים לראשונה בפני קהל רחב: אמנות פלסטית ומוזיקה מדרום אמריקה והמזרח הרחוק. היא חשפה מגמות מודרניות באמנות כמו הסימבוליזם והפוסט אימפרסיוניזם. בתערוכה זו אף הוצגו בפני הקהל הרחב ילידים אפריקאים כלואים בגן חיות אנושי, מיצג אמנותי שמטרתו לעורר מודעות לשוני בין בני אדם. בנוסף הוקם בה מבנה "גלריית המכונות", ששימש להצגת המצאות וחידושים בתחום הטכנולוגיה.

מגדל אייפל שימש כשער התערוכה, אך מכיוון שהקמתו עדיין לא הסתיימה המבקרים הורשו לעלות רק עד קומתו השניה.

שטח התערוכה היה כקילומטר מרובע והוא השתרע על פני השאן דה מארס, הטרוקדרו (Trocadéro), גדות הסן וארמון האינווליד. על מנת להסתובב ברחבי התערוכה, השתמשו המבקרים ברכבת קטנה לאורך מסילה באורך 3 ק"מ, שהוצבה לצרכי התניידות בה.


#אמנות בצורת גן חיות אנושי

באחת מהתערוכות החשובות שהתרחשו במקום זה, התערוכה העולמית של פריז בשנת 1889, הוצג מיצג אמנותי מעניין במיוחד, אולי אפילו מעט מטריד.

בפני הקהל הרחב הוצגו ילידים אפריקאים כלואים בגן חיות אנושי. גני החיות האנושיים הציגו בני אדם ילידים (קבוצות אתניות המוגדרות כאוכלוסיות טבעיות וראשוניות במקום מסוים) לראווה. רוב הילידים היו ממוצא אפריקאי, אינדיאנים, אינואיטים ובני תרבויות אסייתיות שונות. מטרת התצוגות הייתה להדגיש את האופי "הנחות" של הילידים ואת השוני בינם לבין האירופאים מהתרבות המערבית. גני החיות האתנוגרפיים בדרך כלל התבססו על גזענות מדעית ודארוויניזם חברתי.

אחת מהאטרקציות המרכזיות בתערוכה העולמית של פריז, היה "הכפר הכושי", שהיה למעשה גן החיות האנושי שמנה 400 ילידים בתצוגה מפוארת, שהציגו את חייהם האותנטיים לעיני הקהל. באטרקציה ביקרו 28 מיליון אנשים.

מבט מקרוב על שאן דה מארס:
https://www.youtube.com/watch?v=B6RZld1eV2Y
בית ויקטור הוגו
# על הבית של ויקטור הוּגוֹ

אין איש שלא שמע את השם ויקטור הוּגוֹ, מחבר היצירות "עלובי החיים", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

את הבית ההיסטורי של הוגו, שגודלו 280 מטרים רבועים ונמצא בקומה השנייה של בית המלון רוהאן-ג'מנה, שכר ויקטור הוגו והיום הוא משמש כמוזיאון. הוא ממוקם בפלאס דה ווז' מספר 6 ברובע הרביעי, בפריז. את הדירה שכר הוגו במשך 16 שנים החל משנת 1832-1848. היום המוזיאון נמצא בשימור ומנוהל על ידי עיריית פריז.

במהלך שהותו בדירה זו אירח הסופר רבים מגדולי הסופרים הצרפתים שפעלו בתקופתו. בפברואר 1843 אף חגג בו את חתונת בתו, לאופולדין ובספטמבר ציין את מותה הטרגי.

בחדר העבודה של דירה זו כתב כמה מיצירותיו המפורסמות, בין היתר חלק גדול מ"עלובי החיים". ב-1841 הוא נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.

לאחר שעזב את הבית, בשנת 1848, הבניין עבר מספר שיפוצים שלא מאפשרים לשחזר במדויק את המסגרת המקורית של המבנה, למשל היעלמות המסדרונות והמרפסות הצופות לכיכר. המוזיאון והתצוגה שבו התאפשרה בזכות תרומתו של הסופר פול מוריס, ידידו הטוב של הוגו, שאיפשרה לעיריית פריז בשנת 1902 לרכוש את המבנה. חנוכת המוזיאון אירעה ב-30 ביוני 1903.


#תרבותו של ויקטור הוגו

ויקטור הוגו היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. הוא נחשב לגדול משוררי צרפת ונודע בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים".

כבר כשהיה בן 14 החליט הוגו להיות משורר ובגיל 10 זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב יום יום במשך שנים וחולל מהפכה של ממש בשירה הצרפתית. הוא עמד בראש קבוצת סופרים ומשוררים שהתחילו זרם חדש - הרומנטיזם.

בשנת 1830 הוצג בפריז מחזהו של הוגו "הרנני" שהיה אחת מהמחזות הראשונים בזרם הרומנטיזם. פריז סערה מאד בעקבות המחזה הזה והרבה ויכוחים סוערים פרצו בתיאטרון בין הצופים לאחר הצגתו. ויכוחים אלו היוו חלק ממסורת ארוכה של מאבקים לגבי טוב טעם אמנותי בתיאטרון הצרפתי.

בשנת 1831 פרסם הוגו את הרומן הידוע "הגיבן מנוטרדאם". מטרת הרומן הייתה להציג את יופייה של קתדרלת נוטרדם לציבור הרחב, אחרי החורבן שעשה בה ההמון בימי המהפכה הצרפתית. הרומן זכה להצלחה בצרפת והביאה לכך שהחל הליך שימור ראוי לקתדרלה. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה רבה ברחבי העולם.

הוגו הקפיד לעורר תקווה בסיפורים שכתב, בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים.

בשנת 1838 הוצג לראשונה בתיאטרון הרנסאנס בפריז מחזהו "רואי בלה" - דרמה רומנטית המתחוללת בספרד של המאה ה-17.

ויקטור הוגו נפטר בפריז בשנת 1885 ונקבר בטקס לוויה מפואר בפנתיאון, שבו נטמנים גדולי בניה של צרפת.


#מה בדירה של ויקטור הוגו?

בשנת 1902, בחלק מציון 100 שנה להולדתו של ויקטור הוגו, נפתח ביתו של הסופר כמוזיאון.

בקומות הראשונות של המבנה שוכן מלון דה רואן גואנימי ובקומה השלישית תמצאו את אותו הבית שבו התגורר ויקטור הוגו עם משפחתו, אישתו וארבעת ילדיו, בשנים 1832-1848. דירתו של הוגו שוחזרה ממש עד לפרטים הקטנים והמדויקים ביותר.

הביקור מעניין במיוחד עבור מי שרוצה להכיר את האיש, לראות כיצד ומאיפה עבד וכמובן באילו תנאים הוא חי.

מעבר להצצה לחדרים האינטימיים של הסופר, שבהם הוא כתב את יצירותיו הגדולות, כמו "עלובי החיים", מתקיימת תערוכה שמציגה את חייו וכמה מכתבי היד המפורסמים שלו. הדירה מכילה אוספים מקוריים אותם אסף, ציורים עליהם הביט ופריטי ריהוט אותנטיים שבהם השתמש. ביתו של ויקטור הוגו מציג תערוכה על חייו, בליווי מבחר מכתביו ורישומיו. כל החדרים שופצו ושוחזרו והם מאפשרים מבט אותנטי על פועלו.

מבט מקרוב על בית ויקטור הוגו:
https://www.youtube.com/watch?v=kvJPQ1ltFkA&t=3s
הפנתיאון של פריז
#על הפנתאון

הפנתיאון בפריז הוא אתר קבורה ואנדרטה רשמית של גדולי האומה הצרפתית, אותם אנשים שלקחו חלק משמעותי בהיסטוריה של המדינה החשובה הזו ושל פריז בפרט. פירוש המילה פנתיאון היא "כל האלים". אבל איך זה מסתדר עם האישים שמונצחים בו? - שאלה יפה... הוא אכן נבנה במקור, במאה ה-18, בתור כנסייה. אך באותה תקופה, שבה ניסו בצרפת להימנע מסמלים דתיים נוספים וחיפשו סמלים לאומיים יותר, הוא הפך לפנתיאון לאומי.

בשנת 1744 נדר המלך לואי ה-15, שהיה חולה במחלה קשה, שאם יחלים הוא יחליף את הריסות כנסיית זֶ'נֶביֶיב הקדושה בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז. יסודות המבנה שעתיד היה להיות בסגנון ניאו קלאסי נחפרו בשנת 1758 ולואי עצמו הניח את האבן הראשונה בשנת 1764. הבניה התעכבה לאור קשיים כספיים. בהמשך, לאור מותו של של האדריכל סופלו (בשנת 1780), היא הושלמה, אך זה קרה כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1790, לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית. מי שהשלימו אותה היו 2 תלמידים של האדריכל המנוח.

למרות שבתקופה מאוחרת יותר, המבנה חזר לייעודו ככנסייה, זמן לא רב לאחר מכן חזר לשמש כאתר קבורה. הייעודים המשתנים של המבנה והעיטורים שעליו, ההקדשות שחקוקות על הקירות והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית בגלל הסופרים הגדולים, הפילוסופים ואנשי הרוח הקבורים כאן, שנמצאו מתאימים להוקרה על ידי האומה הצרפתית.


#אדריכלות

אורך מבנה הצלב המרשים העומד לפניכם הוא 110 מטרים ורוחבו 84 מטרים. הוא תוכנן על ידי האדריכל ז'ק ז'רמן סופלו ובנייתו נמשכה 26 שנים. סופלו תכנן לשלב בעיצוב המבנה מאפיינים קלאסיים יחד עם מוטיבים גותיים, אך בגלל שנפטר עוד לפני שסיים את הבניה - לא מימש לחלוטין את התוכנית. התוכנית כללה כנסייה בעלת כיפה בצורת צלב יווני, עם ארבעה אגפים קצרים ששווים באורכם וברוחבם. גובה המבנה הוא 83 מטרים. המבנה בנוי בעיקר בסגנון גותי - ספינה מרכזית בעלת קשתות מעל המעברים הצדדים. ניתן לראות גם אזכורים לסגנונות אדריכלות נוספים כמו אדריכלות ביזנטית - שבאה לידי ביטוי בשימוש בכיפות החיפוי, אדריכלות קלאסית שמיוצגת בכיפת התוף וגלרייה העמודים החיצונית ואדריכלות יוון העתיקה באמצעות הגלריה עם ששת העמודים, גמלון המשולש (אלמנט אדריכלי בחזית המבנה) שאותו הזכרנו קודם והעמודים קורינתיים (עמודים שחלקם העליון עשוי מתבליטי עלים). למרות שילוב כל הסגנונות, הפנתאון מסווג כמבנה ניאו קלאסי, בעיקר בגלל התקופה שבה הוא נבנה.


#עובדות מעניינות

נושא הקבורה בפנתאון היה מקור לוויכוחים רבים ולעתים אף נעשו מעשים קיצוניים כמו הוצאה של אנשים שכבר נקברו בו - כמו מארָה (שהיה מהפכן צרפתי) ומיראבו (מדינאי צרפתי). בזמן הרפובליקה השלישית השרים היו אלה שהציעו את המועמדים לקבורה והעברה של כמה אישים מבתי קברות אחרים. היו הצעות שעוררו ויכוחים אלימים כמו ההצעה להעביר את אמיל זולא בשנת 1908. בשנת 2007 החליטה הממשלה על 76 אנשים שייקברו בפנתאון ביניהם - ויקטור הוגו, ז'אן ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, לואי פסטר, לואי ברייל ומארי קירי. מעבר לקבורה הפיזית, האומה הצרפתית מכבדת את בניה גם באמצעות חקיקת השמות על קירות המקדש הרפובליקאי עליהם חקוקים כבר מעל 1000 שמות. היום הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה ואין חוק או מסמך שמגדיר את הקריטריונים לבחירה, נדרשת רק החלטה.

בינואר 2007 נשיא צרפת ז'אק שיראק הסיר את הלוט מעל לוח הוקרה שהוצב בפנתאון לכבוד 2600 איש שהוכרו כחסידי אומות עולם, הודות לתרומתם ולהצלת יהודים מפני גירוש למחנות הריכוז על ידי מוסד יד ושם בישראל.


#מה רואים בפנתיאון?

הפנתאון המרשים נבנה ברוח הפנתאון הקלאסי הממוקם ברומא וכיפתו נבנתה בהשראה קתדרלת סנט פול מלונדון.

לאורך כל חלקו התחתון של הפנתאון תוכלו לבקר בקבריהם של גדולי האומה הצרפתית - ז'אן-ז'אק רוסו, ויקטור הוגו, אמיל זולה, וולטר, מארי קרי ורבים נוספים.

בפנים המבנה תוכלו לראות את ציורי הקיר המתארים את חייה של ז'בנייב הקדושה. במרכז המבנה ארבע ספינות היוצרות יחד צלב יווני (מה שמזכיר לנו את ייעודו המקורי של המבנה בתור כנסייה). מעליהן כיפת הפנתאון - המאויירת ומעוטרת במסגרת ברזל. בגלריה שמסביב לכיפת הפתנאון תוכלו ליהנות ממבט פנורמי על רחבי פריז.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על הפנתיאון של פריז:

https://www.youtube.com/watch?v=bW0PV464mzg
כיכר הקונקורד
#

כיכר הקונקורד היא הכיכר הגדולה והמרשימה ביותר בפריז, גודלה 84,000 מטרים רבועים. בימי המהפכה ניצבה במרכזה הגיליוטינה שערפה יותר מ-1000 ראשים, ביניהם גם אצילים ואנשים חשובים רבים.

היום עומד במרכז הכיכר אוֹבֶּלִיסְק מצרי מלוקסור. גובהו 23 מטרים ומשקלו 255 טון. בכיכר נמצאות גם שתי מזרקות יפהפיות, שעיצובן הועתק מכיכר סנט פטרוס שבוותיקן ברומא. הנושא של מזרקה אחת הוא שיט ימי ושל השניה - שיט בנהרות. בשתיהן תוכלו למצוא פסלים של אלילים מוזהבים ונימפות מים.

בארבע קצוות הכיכר ניצבים שמונה פסלים של דמויות נשיות, המסמלות את שמונת הערים החשובות של צרפת: מרסיי, בורדו, נאנט, בְּרֶסְט, רואן, ליל, שטרסבורג וליון.

בקצה הצפון מזרחי של הכיכר נמצאת שגרירות ארצות הברית (מערבית למלון "קריון"). גם את כנסיית מדלן תוכלו למצוא כאן, לצד הנהלת הפדרציה העולמית למכוניות, הקובעת את הכללים למרוצי מכוניות בעולם, ביניהם מרוץ פורמולה 1.

מרכז הכיכר מהווה נקודת תצפית נפלאה על האזור.


#מקור שמה של הכיכר

שמה של הכיכר היום הוא כיכר ההסכמה, אך עד שהשם הזה ניתן לה הכיכר עברה כמה גלגולי שמות.

השם הראשון היה "כיכר הלואי ה-15", כיוון שהיא הוקמה בימי… נכון. לואי ה-15. הוא רצה להציב במרכזה פסל שלו כשהוא רכוב על סוס. כמובן שהסיבה לכך הייתה להאדיר את שמו של המלך ורכישת כבוד.

ברגע שפרצה המהפכה הצרפתית ראו המהפכנים בכיכר את המקום המתאים להצבת גיליוטינה שנועדה לעריפת הראשים של אנשים נעלים ואצילים - מלכים כמו לואי ה-16, המלכה מרי אנטואנט וכדומה. פסלו של לואי ה-15 נופץ לרסיסים ושם הכיכר הפך ל"כיכר המהפכה".

לאחר שהסתיימה תקופת עריפת הראשים, שמה של הכיכר השתנתה שוב - הפעם ל"כיכר ההסכמה". הגיליוטינה סולקה מהמקום ובמקומה הובא האובליסק המצרי.


#על האובליסק המצרי שבלב הכיכר

היום עומד במרכז הכיכר אוֹבֶּלִיסְק לוקסור מצרי. זהו עמוד בן 3300 שנה, המתאר את ניצחונותיו של רעמסס השני. גובהו של העמוד הוא 23 מטרים.

האובליסק ניתן לצרפת במתנה על ידי המושל המצרי מוחמד עלי ולקחו חמש שנים עד שהצליחו להעביר אותו מהריסותיו של מקדש מצרי עתיק בלוּקסוּר לכיכר הקונקורד. האובליסק הועמד כראוי על כנו רק בשנת 1836, לאחר הליך מסובך ומורכב שתיאורו הונצח על בסיסו - שם מתוארים האמצעים המכניים הרבים בהם השתמשו להבאת האובליסק לכיכר, שמשקלו 255 טון.

בשנת 1998 ממשלת צרפת הוסיפה פירמידה קטנה מוזהבת בראשו כדי להשלים את החלק העליון שהיה חסר בו (כנראה שהוא נגנב עוד במצרים).

האובליסק מסמל במיתולוגיה המצרית העתיקה את אל השמש, כיוון שבגלל גובהו הוא המבנה הראשון עליו נופל אור השמש ומעיד על בוא היום.

בשנת 2000 עשה טפסן צרפתי היסטוריה בכיכר. שמו אלאן רוברט והוא טיפס באמצעות ידיו ורגליו בלבד עד לראש האובליסק.

מבט מקרוב על הכיכר:
https://www.youtube.com/watch?v=s8IDR7utNkU&t=32s
מוזיאון קלוני
#על מוזיאון קלוני לימי הביניים

המבנה המהווה את הדוגמה הטובה ביותר לאדריכלות ימי הביניים בפריז, הוא המוזיאון הלאומי לימי הביניים, הממוקם ברובע החמישי של פריז. בשנת 1843 קנה אלכסנדר די סומרארד, אספן אמנות ימי הביניים, את המבנה, שיכן בו את אוספיו והפך אותו למוזיאון. לאחר מותו נרכש האוסף על ידי המדינה ובנו הפך לאוצר הראשון של המוזיאון. המוזיאון הפך ציבורי בשנת 1833.

במוזיאון רהיטים וחפצי אמנות מימי הביניים וכן תכשיטים מזהב וחפצי שנהב. יש במוזיאון אוסף עשיר ביותר של פיסול, קרמיקה, גילוף, שטיחים, חפצי אומנות שונים בזהב ובברונזה, עבודות זכוכית, מתכת, עץ ושנהב, כלי נשק, תכשיטים וחפצי יום יום מימי הביניים. במיוחד ראויים לציון שטיחי הקיר המרהיבים המוצגים בו והיצירה המוכרת בשם 'הגברת והחד קרן' - סדרה של 6 שטיחי קיר יפים מהמאה ה-15, המציגה דמויות של נשים לצד חדי קרן.


#מוצגים ארכאולוגים
חשיבותו של המוזיאון היא לא רק באוסף המוצגים העשיר והמרשים שלו, אלא גם בשילוב המוצגים הארכאולוגים האותנטיים המוצגים בו מהעת העתיקה ועד היום. כי מתחת למבנה התגלו שרידי מרחצאות רומיים, מהמאה ה-3 לספירה, המכונים "מרחצאות קלוני". במרחצאות מוצגים חפצים שמקורם בתקופה הרומית ובהם "עמוד יורדי הסירות", המכונה גם "עמוד הימאים". על העמוד שעשוי מאבן גיר גולפו במאה הראשונה אלים מהמיתולוגיה הרומית. ככל הנראה הוא עמד במקדש הגאלי-רומי שעמד בפריז בעבר. במקור היה גובהו 5.24 מטרים, אך כיום נותרו ממנו רק חלקים. חלק מהמרחצאות העתיקים נשמר יפה מאד. כמו למשל 'אולם הקירור' שבו עובי הקירות הוא כשני מטרים, וגובה התקרה שלו הוא כ- 15 מטרים.

באולם הסמוך לו מוצגים 21 ראשי פסלים, חלקם שבורים, והם מיוחסים למלכי יהודה וישראל. האמת היא, שהפסלים כלל אינם שייכים למקום - הם התגלו במקרה בבניין עתיק בפריז, ומבדיקה עלה כי הראשים אלה נכרתו מעל 21 פסלי המלכים שניצבו על חזית קתדרלת נוטרדאם. בזמן המהפכה, המהפכנים הפורעים חשבו בטעות כי אלה פסלים של מלכים צרפתיים, ובחמת זעם כנגד בית המלוכה, ניפצו אותם מבלי לדעת כי אלה בכלל פסלים של מלכי יהודה וישראל שלא עשו להם כל רע.

בחצר המוזיאון כדאי לשים לב לבאר העתיקה ששימשה את הנזירים בימי קדם, היא אמנם אינה בשימוש אך היא שופעת מים.


#על הגבירה והחד קרן
במוזיאון קלוני תוכלו למצוא את היצירה המוכרת "הגבירה וחד הקרן", יצירת פאר השייכת לאמנות ימי הביניים ובה שישה שטיחי קיר שנארגו בפלנדריה במאה ה-16.
חמישה מהשטיחים מתארים את חמשת החושים: טעם, שמיעה, ראייה, ריח ומגע. השטיח האחרון נקרא "לתשוקתי היחידה".

שימו לב שהשטיחים גדולים מאד ומרשימים. התקרבו וראו את הצבעים שבהם הם נצבעו. אלו פיגמנטים טבעיים שנוצרו באותה תקופה בטכניקות קדומות. שבו עם הגב אל השטיח הגדול מכולם, זה עם האוהל הכחול. עכשיו הביטו לצד שמאל שלכם. אל השטיח הראשון.

בשטיח המתאר את חוש הטעם מוצגת הגבירה כשהיא לוקחת ממתק ממגש המוחזק על ידי משרתת. האריה וחד הקרן עומדים משני צדדיה ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש השמיעה מנגנת הגבירה על עוגב שעומד על שולחן המכוסה בשטיח טורקי. המשרתת במקרה זה מחזיקה את העוגב. גם כאן האריה וחד הקרן עומדים משני צידי הגבירה ומחזיקים נסי דגלים, אך בשטיח זה הם פונים לכיוונים הפוכים מאשר בשאר השטיחים.

בשטיח המתאר את חוש הראייה יושבת הגבירה ומראה בידה, חד-קרן כורע לרגלה ומביט אל בבואתו שבמראה. האריה עומד מצד שמאל שלה ומחזיק בידו נס דגל.

בשטיח המתאר את חוש הריח עומדת הגבירה ומחזיקה זר פרחים. המשרתת שלה עומדת ומחזיקה לידה סל מלא פרחים. משני צידי של הגבירה עומדים האריה וחד הקרן ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש המגע עומדת הגבירה ונוגעת בקרן של חד-הקרן. בידה האחרת היא מחזיקה נס דגל. האריה מביט בה.

בשטיח האחרון, "לתשוקתי היחידה", הגבירה עומדת במרכז שטיח ומשרתה עומדת לימינה ומחזיקה בתיבה. הגבירה מניחה את השרשרת שהיא עונדת בתיבה. מצד שמאל שלה ניתן לראות שק עם מטבעות. האריה וחד הקרן גם כאן משני צידיה של הגבירה, עומדים ומחזיקים נסי דגלים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על מוזיאון קלוני:

https://www.youtube.com/watch?v=aiHf79fbidQ
כנסיית מדלן
#על הכנסיה

כנסיית מדלן נמצאת בכיכר מדלן שברובע השמיני של פריז. בזכות מבנה השער (הפורטיקו) בעל שמונת עמודי התווך שלה, הכנסייה מהווה דוגמה קלאסית לסגנון הנאו-קלאסי ונראית כמו מקדש יווני אדיר ממדים.

בניית הכנסייה נמשכה על פני 85 שנה. זה קרה בגלל חוסר השקט הפוליטי ששרר בצרפת בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. התהפוכות הפוליטיות של התקופה, ובכללן המהפכה הצרפתית, הביאו איתן שינויים רבים בייעוד ובתכניות הבנייה של המבנה.

היום נערכים בכנסייה קונצרטים לחובבי המוזיקה הכנסייתית, מתקיימות בה מיסות שבועיות והיא אחת הפופולריות היום, בעיקר אצל זוגות שרוצים להתחתן בטקס מפואר ואופנתי. אם תצליחו להגיע ביום ובשעה הנכונים, תזכו לחוויה מרהיבה, כיוון שמתקיימת תחרות סמויה בין הזוגות על מי יפיק חתונה מפוארת ואופנתית יותר.


#סיפור בנייתה של כנסיית מדלן

סיפור הבניה של הכנסייה הזו מורכב: פעמיים החלו לבנות אותה ופעמיים נפסקו העבודות. רק בפעם השלישית הצליחו לסיים את הפרויקט.

בפעם הראשונה החלו לבנות אותה ב-1764. היא הייתה אמורה להיות העתק של הכנסייה שבמתחם האינווליד, אך האדריכל שהיה אמון על המשימה נפטר באמצע הבניה והבניה הופסקה.

בשנת 1777 הרס האדריכל החדש את מה שבנה קודמו והחל לבנותה שוב, הפעם כהעתק של הפנתיאון. עם פרוץ המהפכה הצרפתית העבודה הוקפאה בשנית. המהפכנים לא ראו את הצורך בכנסייה נוספת ולכן הועלו הצעות לשינוי ייעודו של המבנה - ספריה, אולם ריקודים או שוק מקורה, אך למרות ההצעות, שום דבר לא בוצע בפועל.

בשנת 1806 נפוליאון מינה אדריכל חדש, שיבנה במקום היכל תהילה, "מקדש לתפארת הצבא האדיר" לפי בקשתו. האדריכל החדש, הרס את המבנה בשלישית והחליט ללכת על סגנון קלאסי, על פי דגם של מקדש יווני עתיק. מהר מאד הסתבר שעבודות הבניה של שער הניצחון הגדול, שמטרתו הייתה זהה, מבטלות את הצורך בכנסייה. הבניה נעצרה שוב. השנים חלפו וגם האדריכל הזה נפטר - כאשר אף אחד לא מצליח לסיים את המבנה.

רק בשנת 1842 הוחלט להשלים את הבניה. 52 עמודים בגובה של 20 מטר כל אחד מפארים אותה היום. מסביבה ועל דלתות הברונזה שלה מגולפות סצנות של עשרת הדיברות. בכנסיה מוקם אחד מהעוגבים הטובים של פריז.

מבט מקרוב על הכנסייה:
https://www.youtube.com/watch?v=V1FIIULM7k8&t=16s
מוזיאון רודן
#היסטוריית מוזיאון רודן

מוזיאון רודן שוכן בארמון יפה מן המאה ה – 18 שנקרא Hotel Biron. הארמון נבנה בשנת 1731 כבית מגורים מפואר של ספר צמרת שהתעשר, וביקש להקים לעצמו את הבית היפה ביותר שראתה פריז של אותם ימים. לאחר מות הבעלים המקוריים, החליף הארמון מספר ידיים עד שבשנת 1905, הארמון נרכש על ידי הממשלה הצרפתית וחולק למספר יחידות דיור מפוארות ויקרות.

העיצוב המיוחד של הארמון והגנים המרהיבים המקיפים אותו, משכו לשם אמנים שונים כמו הנרי מאטיס, ובשנת 1908 גם הפסל אוגוסט רודן שכר חלק מקומת הקרקע של הארמון על מנת לאחסן שם את יצירותיו. בחדרים ששכר הוא השתמש כסטודיו, בו הוא עבד ואירח את חבריו הרבים. במקביל, פתח רודן במגעים עם ממשלת צרפת, כדי להגשים את משאת חייו: להפוך את הארמון למוזיאון שיוקדש ליצירותיו.

בשנת 1916, תמורת הסכמה להקים את המוזיאון, תרם רודן למדינה את כל עבודותיו, הפסלים והציורים שלו, הצילומים והארכיונים וכן את האוספים הפרטיים שצבר במשך השנים. אלא שרודן לא זכה לראות את חלומו מתגשם - הוא נפטר בשנת 1917, ואילו המוזיאון פתח את שעריו לקהל הרחב רק שנתיים לאחר מכן.


#מה במוזיאון

בשבעה עשר אולמות התצוגה של הארמון, ובגן הפסלים הצמוד, ניתן לראות את יצירותיות המפורסמות של אוגוסט רודן, ביניהם גם כאלו שהקנו לו תהילה רבה כמו "האדם החושב", "הבורגנים של קאלה" ועוד. לצד עבודותיו של רודן, מוצגות כאן גם יצירותיה של קמי קלודל, מי שהייתה תלמידתו ואהובתו ופסלת מחוננת בפני עצמה, ויצירות של אמנים נוספים, כמו ואן גוך, רנואר, מונה ומונק.

אחד הפסלים המפורסמים של רודן, 'תקופת הברונזה' שמו, עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. היה זה פסל של גבר עירום שנראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, התחלפה הסערה בהערצה גדולה, ורודן זכה להערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם.

פסל מפורסם נוסף, אולי המפורסם בפסליו של האמן, הוא פסל 'האדם החושב' - דמות אדם מכונס בעצמו, תומך ראשו בידו בתנוחת הרהור. פסל זה היה חלק מעבודה מקיפה של רודן, 'שערי השאול' שפוסלה בהשראת 'הקומדיה האלוהית' של דאנטה, אך הוא הוצג גם כפסל עצמאי. בשנת 1906 הוצב 'האדם החושב' בחזית הפנתיאון בפריז, ובכך היה לפסל הראשון של האמן שהוצג במקום ציבורי בפריז. לאחר פתיחת מוזיאון רודן, הועתק הפסל לגן הפסלים של ארמון בירון, שם הוא ניצב עד היום.


#אוגוסט רודן

מוזיאון רודן נקרא על שמו של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן, שידוע בסגנונו הריאליסטי ובמיוחד בזכות פסלו המפורסם "האדם החושב".

רודן נולד בפריז למשפחה ענייה ולמרות כשרונו הרב, בתחילת דרכו האמנותית הוא לא הצליח להמריא. במשך עשרים שנה הוא התפרנס מביצוע עבודות גילוף ושלוש פעמים הוא נדחה כשביקש להתקבל ל"אקול דה בוזאר" (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות).

המפנה החל באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, בזמן שסייר באיטליה וראה את יצירותיו של מיכלאנג'לו, מהן הוא שאב את ההשראה ליצירתו "תקופת הברונזה". הדמויות של רודן היו כה ריאליסטיות ורחוקות ממה שהיה נהוג באותה התקופה, עד שהאשימו אותו שהשתמש ביציקת גופם של דוגמנים חיים. לאחר שהתברר שאין להאשמות נגדו כל בסיס, הוא זכה להערצה עצומה על ההישג המרשים והוכר כאחד מגדולי הפסלים בעולם.


#מוזיאון רודן לתיירים

הבית, בית הקפה והגן של מוזיאון רודן מוקדשים לעבודותיו של הפסל הגאון רודן, שגר ופיסל כאן בשנותיו האחרונות. זהו מוזיאון קטן ואחד מהמיוחדים והיפים בעיר. רבים בוחרים במוזיאון זה כאהוב עליהם בפריז בשל יופיו והאווירה הנעימה והאמנותית שלו, ביחד עם הפסלים המרהיבים שהופכים את רודן לממשיכם של הַפַּסָּלִים בני התקופה הקלאסית.

המוזיאון נפתח בשנת 1919 והוא ממוקם ב"אוטל בירון", שהוקם בשנת 1727 ושבו התגורר רודן מאז שנת 1908.

אם באתם לכאן עם הילדים והמוזיאון לא מצליח לסקרן אותם מספיק, אתם יכולים לטייל בגן המוזיאון ולהסתכל על עבודות הפיסול של רודן. אתם גם יכולים לשבת בבית הקפה של המוזיאון, כי הוא פתוח לכיוון הגן ובזמן הישיבה הנינוחה שלכם, המבוגרים, תוכלו לתת לילדים להשתולל במדשאות וללמוד על יצירותיו של רודן דרך הפסלים המוצבים בגן.

אוטל בירון עבר שיפוץ גדול של 3 שנים, שיפוץ שעלותו 16 מליון יורו והוא נפתח מחדש בנובמבר 2015. אז גם נחשפו בו 600 פריטים שמעולם לא הוצגו.


#יצירותיו הבולטות של רודן

כמה מהפסלים המוכרים של רודן, אותם תוכלו למצוא במוזיאון:

#שערי השאול
זהו פרויקט פיסולי ענק שאותו הזמינה ממשלת צרפת - שער ברונזה גדול בשם "שערי השאול". השער עתיד היה להיות הפתח למוזיאון לאמנות עיטורית, אך זה לא התממש כיוון שהוא לא קם מעולם והשער עצמו לא הושלם במשך 37 השנים עד מותו של הפסל.

#האדם החושב
אחד מהפסלים המפורסמים ביותר של רודן. הוא מתאר אדם שקוע במחשבות עמוקות, עשוי ברונזה. סיום בנייתו הייתה ב-1902 ושנתיים לאחר מכן הפסל יצא לתצוגה לציבור. האמת היא, שרודן קרא לו "דנטה החושב" אבל השם המקובל והידוע יותר הוא "האדם החושב".

#שועי העיר קאלה
הפסל הושלם בשנת 1888 ומתאר את כניעתה של העיר קאלה בשנת 1347 לאדוארד השלישי, לאחר מצור שנמשך למעלה משנה, במהלך מלחמת מאה השנים. אדוארד השלישי הציע לא להרוס את העיר, בתנאי שכל ששת החשובים בנכבדי העיר יגיעו ויקריבו את חייהם. לאחר שהסכימו ששת הנכבדים ולאחר שכנוע רב מצד מלכת אנגליה פיליפה מהאיינולט, הסכים אדוארד השלישי לא להוציא לפועל את ההוצאה להורג. הפסל מציג את אופייה השונה של כל אחת מששת הדמויות. הפסל היה שנוי במחלוקת כיוון שרודן בחר להציג את נציגי העיר כאנשים שבורים ולא כגיבורים.

#תקופת הברונזה
זהו אחד הפסלים המפורסמים של רודן והוא עורר סערה גדולה כשהוצג לראשונה ב-1877. הסיבה הייתה שהפסל של הגבר העירום נראה כה טבעי ואמיתי עד שהאמן הואשם שיצק אותו על מודל אנושי, אדם חי. אחרי שהתברר שלהאשמות אין כל בסיס, הכירו בו כגאון והוא זכה בהערצה והערכה רבה כאחד מגדולי הפסלים בעולם. רבים ראו בו מאז כממשיכם של הַפַּסָּלִים הגדולים של התקופה הקלאסית.


#גני רודן
גני רודן הם פלא קסום, כמו פנינה בתוך מתחם המוזיאון. יש בהם המון יופי. לא פאר, אלא יופי פשוט, מרחיב-לב, מעורר ומרגיע בו זמנית. סימטריה קלאסית ופסלים קלאסיים. אי אפשר להגיד שהפסלים המפוזרים בגן הם רק יפים, אלא גם מעוררים לא מעט מחשבה. מדי פעם ניתן לראות תיירים המנסים לחקות את התנוחות המסובכות יותר או פחות של הפסלים.

הגנים משתרעים על פני שלושה דונם ומחולקים לגן ורדים ולגן נוי גדול.

בין שני המבנים המרכזיים של המוזיאון מצוי לו גן מקסים ובו יכולים העוברים לחזות בעוד "איש חושב" ובוורדים המפורסמים של הגנים. אך כדי לגלות את הגנים הרחבים והגדולים, צריך לעבור את המבנה הרחב.

כדי להגיע לעוד גן קסום, קטן יותר מהקודמים, לכו עד הסוף, אל הבריכה הגדולה המוקפת בפסלים. כשנדמה שהגן נגמר - המשיכו מעבר לקשתות הגדולות. שם יש גן קטן, עם אווירה אנגלית ואפלולית.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מאוקטובר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=wItu0e07KNk
פֶּטִי פאלה
#על פֶּטִי פָּאלֶה - המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית

שני המבנים המאחסנים את המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית, פֶּטִי וגְרַאן פָּאלֶה, נבנו בסוף המאה ה-19 לכבוד התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1900, אותה אחת שלכבודה גם נבנה מגדל האייפל. תערוכה עולמית זו נועדה לסכם את המאה ה-19 ולחגוג את פתיחת המאה ה-20 במרכז תקופת ה"בל אפוק" ("העידן היפה" - תקופת תור הזהב באירופה בזכות השלום ששרר באותה התקופה בין המעצמות והביא לפריחה ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות שהביא לשיפור ניכר באיכות החיים). בתקופה ההיא, התערוכה הזו הייתה הגדולה ביותר עד זמנה וכללה 50,000 מבקרים. שטח התערוכה השתרע על פני 1,120 דונם.

במסגרת המבנים המפוארים שהוקמו בעבור התערוכה, נמצא גם את הגְרַאן פָּאלֶה והפֶּטִי פָּאלֶה.

כיום מהווה הפֶּטִי פָּאלֶה את המוזיאון הפריזאי לאמנות צרפתית. האוסף הקבוע כולל ציורים מימי הביניים והרנסנס, ריהוט מהמאה ה-18 ואת אוסף הציורים הרשמי של העיר פריז (הכולל יצירות של רמברנדט, דֶלַקְרוּאָה, מוֹנֵה, פיסארו, מוֹדִילִיאַנִי ועוד). בארמון כונסו כמה אוספים מרשימים ובהם פיסול עתיק מצרי ויווני, אמנות הרנסנס בציור, בחרסינה ובריהוט, ספרים מימי הביניים ועוד, כשבמקביל מוצגות כאן תערוכות מתחלפות.

גרם מדרגות קטן עם דלתות זכוכית ועיטורי זהב יוביל את המבקרים בארמון אל אוסף של אומנות צרפתית קלאסית. אחרי סיבוב קצר בחלק הפנימי והתת-קרקעי של המוזיאון, יוכלו המבקרים לבקר בחצר הפנימית שבה כיפת זכוכית, עמודים יוונים, פסלי מלאכים מוזהבים, צמחיה מיוחדת ובית קפה חמוד. בחצר הגן, שצורתו חצי ירח, שתלו הגננים מחדש זנים של עצי דקל, שהיו קיימים שם מאז השנים המוקדמות של המאה ה-20.

הכניסה לתערוכה הקבועה היא חופשית ולתערוכות המתחלפות בתשלום.


#אדריכלות פֶּטִי פָּאלֶה

במבט ראשון על פֶּטִי פָּאלֶה, ניתן לדמיין כי המבנה שימש פעם כביתם של אצילים אלגנטיים ומלכותיים. אך למעשה, הוא הוקם בשנת 1900 לכבוד היריד האוניברסלי הפאריזאי, ממש כמו שכנו ה"גְרַאן פאלה". שני המבנים שימשו מאז ומתמיד כמוזיאונים. ה"פֶּטִי פאלה", הארמון הקטן מביניהם (שאגב, אינו באמת קטן, אלא רק ביחס לארמון הגדול שנמצא מולו), ממוקם בין נהר הסן לשדרת השאנז אליזה. הוא מבנה עדין ויפהפה המציג אמנות צרפתית.

הבניין עוצב על ידי שארל ז'ירו בסגנון אַר-נוֹבוֹ, ובמרכזו גן פורח עם בריכת דגים תכלכלה וקישוטי זהב. התקרות המצוירות, רצפות הפסיפס המפוארות, חלונות הענק, שערי הזהב ואכסדרת העמודים הנאה נועדו אך ורק להצגת אמנות לעם וזה פשוט מקסים.

הארמון הקטן מהווה מפגן נאה של אדריכלות - דלת הכניסה מלאה בפיתוחי זהב דקים ומורכבים ומזמינים את המבקרים להיכנס פנימה למבואת השיש הגדולה, בה חלונות ענק ושנדלירים בוהקים. הוא שוכן בתוך מבנה מקומר של ברזל רקוע מוזהב ומוזאיקה איטלקית. בתוכו נמצא המוזיאון לאמנויות היפות, שבו יצירות קבועות של דֶלַקְרוּאָה וקוּרְבֵּה. השיפוץ שיחזר את המראה החיצוני של האבן שממנה בנוי הארמון והחזיר לה את הצבע הלבן המקורי שלה; בנוסף לכך שופצו לוחות התקרה בצבע כחול עז, המתארים מוטיבים של יופי, מחשבה, מיסטיקה וחומר.


מבט מקרוב על הפטי פאלה:
https://www.youtube.com/watch?v=e-X1S-jaKEQ
גני לוקסמבורג
#תיירים בגנים

גני לוקסמבורג היפים שנמצאים בלבה של פריז, פתוחים לקהל הרחב והם מושכים אליהם לא רק תיירים אלא גם מקומיים.

בגנים פזורים פסלים רבים של דמויות בולטות מההיסטוריה הצרפתית: דמויות נשיות של מלכות צרפתיות ודמויות של סופרים ומשוררים.
יש כאן שפע של מקום להתרווח, לאכול גלידה או לשתות קפה משפע הדוכנים במקום וליהנות משמש חמימה וממנוחה לקראת המשך הטיול ברובע הלטיני.
במרכז הגן ישנה בריכה גדולה המוקפת בעשרות כסאות ירוקים המיועדים לשימושם החופשי של התיירים והם מספקים את האווירה המושלמת לרגע של נחת ורוגע.

הגנים הם יעד אטרקטיבי עבור האוכלוסייה הפריזאית, אבל גם בעבור התיירים:
ניתן לשכור סירה ולתת לילדים לדחוף אותה עם מקלות במבוק ארוכים מגדה לגדה של האגם הגדול.

כשעולים למעלה, למרכז הגן, אפשר לעשות סיבוב על סוסי הפוני או לנסוע עם הילדים קטנים יותר בכרכרה מקומית.

פנימה יותר בתוך הפארק, ניתן למצוא קרוסלה ותיאטרון בובות, שמציג כמעט כל יום ובפינה הדרום מערבית נמצאות כוורות דבורים, שניתן לקחת קורסים בגידולן.

ניתן למצוא מקומות לקריאה ומשחקי פטאנק בעבור המבוגרים, טיול רומנטי לזוגות או הפסקת צהריים לסטודנטים, שמגיעים לרוב מהסורבון - האוניברסיטה המפורסמת של פריז, השוכנת ממש בשכנות לגנים.

זוהי אחת מהפיסות הירוקות היפות ביותר בפריז, עם חלוקה נכונה של אור וצל, עצים ומדשאות, פינות חמד סמויות ומשטחים ציבוריים לילדים ומבוגרים. קחו לכם סל עם מעט מזון ושמיכה - וצאו לעשות בו פיקניק.


#ההיסטוריה של הגנים
בניית הגנים החלה כתוצאה מהתנקשות בחייו של הנרי הרביעי בשנת 1610. אלמנתו של המלך, מארי דה מדיצ'י לא יכלה לשאת את המגורים בארמון הלובר עמוס הזכרונות המשותפים שלה עם בעלה ועברה להתגורר בארמון לוקסמבורג.

בשנת 1624 הסתיימה בנייתו של ארמון לוקסמבורג עבור האלמנה, שהורתה לאדריכל סלומון דה ברוס להקים ארמון בסגנון ארמון פלאצו פיטי, כמו הארמון שהיא הותירה אחריה בפירנצה, עיר מולדתה. הגנים שסביבו תוכננו ועוצבו כך שיזכירו לה את נוף ילדותה.

האמת היא, שלמרות שבארמון זה תכננה המלכה לבלות את שארית חייה, רצה הגורל אחרת ובפועל האלמנה המלכותית רבת התככים לא התגוררה בארמון יותר מחמש שנים. בפקודת המלך החדש היא הוגלתה לקלן בשנת 1630. בזמן המהפכה הופקע הארמון ובמשך שנתיים שימש בית כלא; לאחר מכן הוא נקבע כמקום מושבה של אסיפת הנבחרים. המנזר שהיה בסמוך אליו נהרס.

אגב, עוד אנקדוטה היסטורית - על הסופר הנודע ארנסט המינגוויי, מספרים שבצעירותו היה רעב ללחם, ונהג להגיע אל הגנים כדי לצוד יונים למאכל.


#ארמון לוקסמבורג כפרלמנט
בלב הגנים הסימטריים והמרשימים נמצא ארמון לוקסמבורג. הארמון נבנה במקור על פי עיצוב של הארכיטקט הצרפתי סולומון דה ברוסי, על מנת לשמש כמקום המגורים המלכותי של מארי דה מדיצ'י, אימו של המלך לואי השלושה עשר.

לאחר המהפכה הצרפתית הוא עוצב מחדש על ידי ז'אן קלגרין והוסב לבית מחוקקים. גרם המדרגות המרכזי נהרס והוחלף באולם הסנאט בקומה הראשונה. קלגרין גם הרס את קפלת דה מדיצ'י. קלגרין סגר את הטרסות והפך אותן לספרייה. במקביל הוא בנה גרם מדרגות באגף המערבי, שהיה מוקף בעמודים יוניים (איוניים). הבניה הסתיימה בהריסת הגלריה.

בתחילת 1835, הוסיף הארכיטקט אלפונס דה ג'יזור אגף גינה חדש. אולם הסנאט החדש היה ממוקם במה שהיה באותו הזמן אזור החצר בין הגנים. האגף החדש כלל ספרייה ובה הוצגו ציורים של אז'ן דלקרואה. בשנת 1850 לבקשתו של נפוליאון השלישי, יצר ג'יזור אולם כנסים.

במהלך כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1944, הארמון הפך למפקדה של הלופטוואפה בצרפת, ובכלל הארמון היה מקום אסטרטגי עבור הכוחות הגרמניים אשר הגנו על העיר.

במהלך שנת 1946, שימש הארמון כמקום לשיחות ועידת השלום בפריז.


#אדריכלות גני לוקסמבורג
הפארק והגנים רחבי הידיים מצליחים לשבץ את הטבע בלב המרקם העירוני הפריזאי ולגרום למטיילים לנוח ולהרגיש מחובקים על ידי הטבע.

לא סתם מצליחים באי הגן לחוות את הטבע ואת המרחב. הגן משרה אווירה קסומה, הוא מטופח להפליא והערוגות המעוצבות בסגנון צרפתי מוקפד. הגיזום העצמי והערמונים מושכים את הפריזאים והתיירים בכל הגילאים.

במרכזם, בריכה מתומנת עם מזרקה, שבה ניתן לשכור ולשוט על דגמים של סירות מפרש עתיקות. חלק זה של הגן מעוצב בסגנון צרפתי קלאסי - שורות ישרות, סימטריות. בהמשך, מן המרכז אל השוליים, הסגנון הופך להיות של גן אנגלי, בסגנון פחות פורמלי של שבילים מתעקלים ומקבצים אקראיים של עצים.

העיצוב הנוכחי של הגנים ניתן להם במאה ה-19 על ידי הארכיטקט שאגראן.


#מזרקת גני לוקסמבורג
גני לוקסמבורג מושכים אל 57 הדונם עליהם הם פרושים המון תיירים ומקומיים, בשל מראה הגנים המטופחים, הפסלים הנהדרים והאווירה הרגועה והפריזאית.

אך אחת מפנינות החן האמיתיות של הגן, שלא זוכה יותר מדי לביקורים של תיירים, היא מזרקת מדיצ'י המרהיבה.

המזרקה נבנתה בשנת 1630 ויש לה שורשים עמוקים בהיסטוריה העשירה של צרפת. בשל מיקומה הצדדי, בפינה מבודדת בגן ובגלל ששדרת העצים הגבוהים מסתירה אותה במעט, רבים מהמבקרים פוסחים מעליה ולא מודעים כלל לקיומה. המזרקה הוזמנה אף היא בידי מארי דה מדיצ'י, בשנת 1624. היא ביקשה לשוות לה מאפיינים טיפוסיים של המנייריזם האיטלקי: מזרקה מורכבת, מערה מלאכותית המעוטרת בפסלים, ממש כמו זו שהכירה במערת בואונטלנטי שבגני בובולי.

בעבור מלאכת הבנייה והתכנון נבחר האדריכל תומסו פרנסיני, שהיה גם מי שהופקד על המזרקות והמים בגני וילות מדיצ'י שבפרינצה ורומא.

הוא יצר אגן מים גדול, המוביל למזרקה ענקית ומפוסלת, בראשה ניצבו פסליהן של שתי נימפות השופכות מים מכדיהן וגמלון הנושא את סמל משפחת מדיצ'י.

המזרקה מוקמה בגדה השמאלית של פריז, שם לא זרמו מים חופשיים ומי התהום היו די עמוקים ולכן היא נחשבה לאחת מפלאי אותה תקופה.

אחרי מותה של מדיצ'י, באמצע המאה ה-18, המזרקה נזקקה לתיקון רציני עקב מצב תחזוקה ירוד. ההזנחה הייתה כה חמורה, עד שפסלי המזרקה נעלמו (עד היום לא יודעים מתי בדיוק הם נגנבו) והקיר התומך קרס. בשנת 1811 מינה נפוליאון את האדריכל ז'אן שאגראן לשיפוץ המזרקה, זה היה אותו אדריכל שיצר את שער הניצחון).

בזמן שלטונו של נפוליאון השלישי היא עברה גלגול נוסף (על ידי האדריכל אלפונז דה ג'יזור), שהזיז את מיקומה ב-28 מטר כדי לפנות מקום לבניית הרחוב שמאחוריה. בחלל הריק שנותר מאחורה הועברה מזרקה נוספת "לדה והברבור" שניצבה באחד מהרחובות הסמוכים והשתיים התאימו אחת לשניה כמו כפפה. לצערה של מזרקת מדיצ'י המקורית, רוב המבקרים מתמקדים באחותה החדשה.

עוד מהשינויים שערך ג'יזור היו הוספת שני פסלים חדשים המייצגים את נהרות הסיין והרון בחלקה העליון של המזרקה, במיקום בו ניצבו בעבר הנימפות. הוא שיחזר את סמל משפחת מדיצ'י שנחבל במהפכה הצרפתית והציב מערכת פסלים של הפסל אוגוסט אוטן.


מבט מקרוב על הגנים:

https://www.youtube.com/watch?v=lsZ1O6tJKbc


קתדרלת נוטרדאם
#על הקתדרלה

קָתֶדְרָלָת נוֹטֶרדַאם (Notre-Dame) המפורסמת, מפסגות האדריכלות הגותית, מושכת אליה אלפי תיירים מדי שנה. משמעות שמה היא "קתדרלת גבירתנו", על שם מריה, אמו של ישו. מלכים רבים הוכתרו ונישאו בקתדרלה הזו, ביניהם גם נפוליאון.

בניית הקתדרלה החלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345. תוכלו לראות בה מגוון פסלים ותבליטים, אבל במיוחד מעניין "פיסול השוליים". שימו לב לדמויות המפלצתיות והדמיוניות שהוצבו בקצות המַרְזְבִים, דמויות שמסמלות את הרוע והשאול ומאפשרות הצצה אל עולמם של אנשי התקופה, אנשי ימי הביניים.

אחרי המהפכה הצרפתית הוזנחה הקָתֶדְרָלָה היפהפייה, אבל בשנת 1831 היא שימשה רקע ליצירתו המפורסמת של וִיקְטוֹר הוּגוֹ - הגיבן מנוטרדאם. אחרי פרסום ספרו של הוּגוֹ החלו הצרפתים לשקם אותה. זו הייתה גם התקופה שבה נבנו הגרגוֹיְלִים המפורסמים, שעד היום כורעים על הקתדרלה ועושים פרצופים לועגים לעוברים ושבים.

גרגוֹיְלִים הם פסלים שהיו מאד נפוצים באדריכלות הגותית. הפסלים הללו שימשו בדרך כלל כמרזבי מים קישוטיים. הם מוקמו תמיד על סף הגג של המבנים הגותיים, בתור מַרְזְבִים. המעניין הוא שהם עוצבו כמפלצות דמויות שדים או דרקונים, מפלצות שפונות כלפי חוץ ומפחידות את העוברים והשבים שעומדים למרגלות המבנה.

הקתדרלה ממוקמת בכיכר נוטרדם, באִיל דֵה לַה סיטֶה, האי המהווה את נקודת ההתחלה ההיסטורית שממנה התפתחה העיר פריז. גאוגרפים מתייחסים אל הקתדרלה כאל נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים לכל רחבי צרפת. את לוח המתכת של "נקודת האפס" תוכלו לראות בכיכר שלפני הכנסייה.


משימת בילוש קטנה לילדים
====================
מצאו בכיכר שלפני הכנסייה את לוח המתכת של "נקודת האפס" והסבירו לשאר בני המשפחה את משמעותה.


#הגיבן מנוטרדאם

השילוב של אחד מהסופרים המכובדים בהיסטוריה האנושית, עם אחת הערים המרתקות והיפות בעולמנו, הוא שילוב מנצח. ויקטור הוגו, שחי בפריז, שילב אותה כתפאורה המרכזית בכל יצירותיו, ולפיכך העיר הקסומה הזו מלאה באתרים הקשורים אליו, לפועלו וליצירתו. את הספר "הגיבן מנוטרדאם", אחד הרומנים הגדולים של התקופה, הוא פרסם בשנת 1831. הספר הסעיר דורות רבים של קוראים בעלילה מרתקת ורבת עוצמה.

במרכז העלילה מככבת לא אחרת מאשר הקתדרלה המדהימה שבה אתם נמצאים ברגעים אלו ממש. עם זאת, בניגוד למציאות, בספר היא ממוקמת בשכונת העוני של פריז. הקתדרלה היא מקום מגוריו של כומר קתולי נוקשה וחמור סבר, קְלוֹד פְרוֹלוֹ (Claude Frollo), שמאמץ תינוק שננטש, אותו הוא מכנה קְוָוזִימוֹדוֹ. קווזימודו הוא גיבן מעוות וחירש שתפקידו יהיה לצלצל בפעמוני הכנסייה.

הסיפור הוא סיפור אהבתו של קווזימודו הגיבן לאזמרלה, הרקדנית הצוענייה. זהו סיפור אפי, רווי יופי ועצב, שמתאר את הסבל האנושי בעוצמה ובחמלה. לאחר שקווזימודו מואשם בניסיון חטיפתה של אזמרלדה, נגזרים עליו עינויים לעיני כל תושבי העיר. מי שתציל אותו תהיה לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. הכומר פרולו, שמאוהב גם הוא באזמרלדה הרקדנית, מנסה להתגבר על ייסורי אהבתו וקנאתו ורוקח מזימה מרושעת שתוביל להתפתחות טרגית של הרומן.

את הספר כתב הוגו לאחר שגילה במגדל הפעמונים כתובת ביוונית שפירושה "צורך/הכרחי" והיה סקרן לדעת מי חרט את הכתובת. מטרתו של הוגו בכתיבת הספר הייתה להציג את אוצרותיה של הקתדרלה לציבור הרחב, אחרי החורבן שנערך בה על ידי ההמון בימי המהפכה הצרפתית, אשר ראה בה את סמל השלטון.


#שינויים בקתדרלה

ההחלטה על בניית קתדרלת נוטרדאם התקבלה על ידי הבישוף המקומי שהחליט על הקמת משכן לכנסייה הקהילתית של מלכי אירופה, בדמות כנסייה גוֹתית קלאסית - משמע, כנסייה גבוהה, מפוארת, מוארת ומקושטת. התכנון האדריכלי השאפתני הוביל לכך שמספר רב של אדריכלים היו מעורבים בעבודת הבניה שהחלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345.

לאורך השנים נפגע המבנה המקורי של הקתדרלה. בזמן המהפכה הצרפתית, נגרם נזק רב למקום - ראשיהם של הפסלים בחזית ושל אלו שמעל השערים "נערפו". כל הפעמונים הותכו לשימוש בתעשיית הנשק. המבנה עצמו שימש אז כמחסן מזון. גם המלכים, שניסו להטביע את חותמם במקום עם השנים, הוסיפו חדרים ושיפצו פינות. נזקים קטנים נוספים נגרמו למבנה במלחמות העולם השונות שהכו בו קשות, אבל המבנה שמר פחות או יותר על צורתו המקורית והוא דומה מאוד למבנה שעמד פה בימי הביניים.


#סן דני

כל פריז מכירה את דמותו של סן דֵנִי הנושא את ראשו הערוף מעל הכניסה לקתדרלת נוטרדאם. מסופר שהרומאים ערפו את ראשו. הוא לא התרגש ונשא את ראשו הערוף בידיו... פסל נוסף שלו נמצא גם במוזיאון ימי הביניים הממוקם גם הוא בפריז. אבל מי הוא היה?

סן דני, בשמו המלא דיוניסיוס (Dionysius), היה קדוש נוצרי בן המאה ה-3 לספירה, שהיה לבישוף הראשון של פריז. דיוניסיוס נשלח על ידי האפיפיור פביאנוס כדי לשקם את הקהילה הנוצרית בפריז. הוא בנה בה כנסייה, באי על נהר הסן, והמיר לנצרות תושבים רבים. אבל חמתו של מושל העיר הרומאי בערה בו והוא ציווה לכלוא אותו ואת שני מלוויו, לענותם ולערוף את ראשם מיידית.

האגדה מספרת, כי לאחר שראשו נכרת, הרים אותו סן דני מן הקרקע והחל ללכת, כשהוא נושא אתו בידיו ומטיף לסובבים. כמה קילומטרים צפונה מגבעת מונמרטר (שם בוצעה העריפה), הוא פוגש באצילה הרומית קטולה, מפקיד בידיה את ראשו ומתמוטט. במקום נפילתו נבנתה בזיליקת סן דני, מה שיהיה למקום קבורתם של מלכי צרפת.


#העוגב של כנסיית נוטרדאם

עוגב הוא כלי מקלדת גדול (למעשה הוא כלי הנגינה הגדול בעולם), המפיק צליל מהרעדה של אוויר, בניגוד לכלי מקלדת אחרים המפיקים צליל מהרעדת מיתרים. הצליל בעוגב מופק באמצעות מפוח הנושף אוויר דרך צינורות.

בקתדרלת נוטרדאם הותקנו עוגבים מאז שהיא נבנתה והיום יש בה שלושה עוגבים - העוגב הגדול, העתיק שבעוגבי הקתדרלה המותקן מתחת לחלון הרוֹזֶטָה המערבי, עוגב המקהלה (עוגב בן 30 שנה שהותקן במאה ה-19) הממוקם בבית המקהלה ועוגב נייד, שתפקידו ללוות את המקהלה והזמרים.

העוגב הראשון הותקן במאה ה-18 בידי קליקו (Cliquot). חלק מהצינורות המקוריים של קליקו ממשיכים להישמע בעוגב גם היום, למעלה מ-270 שנה לאחר שהותקנו. העוגב שופץ ונבנה מחדש כמעט לחלוטין במאה ה-19. בתחילת 1989 נעשה שחזור נוסף של העוגב שהסתיים ב-1992.

לעוגב הגדול של הקתדרלה יש 7,800 צינורות, 900 מהם מסווגים כהיסטוריים.
העוגב בעל 109 מְשַׁלְּבִים, חמש מקלדות בנות 56 קלידים כל אחת ומקלדת דוושות בת 32 קלידים.

משרת נגן העוגב של קתדרלת נוטרדאם נחשב לאחת המשרות הנחשקות ביותר בתחום זה בצרפת.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב הקתדרלה:

https://www.youtube.com/watch?v=PGqyo5rn1Tk
גני טווילרי
#קצת מידע

גני טווילרי, או גני טילרי היפהפיים, הם גן ציבורי גדול, הממוקם בין כיכר קונקורד במערב לבין מוזיאון הלובר במזרח. הגנים ניטעו על ידי קטרינה דה מדיצ'י (אשתו של אנרי השני מלך צרפת) החל משנת 1564. מטרתם העיקרית הייתה לעטר את ארמון טילרי שבנייתו החלה במקביל באותה השנה. האזור כולו קרוי על שמם - אזור טילרי. בגן תוכלו למצוא גם מזרקה, גן חיות ומערה, אליהם נוסף מוזיאון האורנז'רי בתחילת המאה ה-17.

בשנת 1664 הורה ז'אן-בטיסט קולבר על עיצובו מחדש של הגן בידי אנדרה לה נוטרה (André Le Nôtre), אדריכל נוף צרפתי והגנן של לואי הארבעה עשר. לה נוטרה העניק לגן את צורתו הסימטרית להפליא, בעלת הקווים הברורים, אותם ניתן לראות עד היום.

לה נוטרה בנה על ציר הארמון שדרה מרכזית תחומה במזרח בבריכת מים מעוגלת, במערב בבריכה מתומנת; הוא בנה 2 טרסות - אחת על שפת המים, לאורך המזח, והשניה לאורך רחוב ריבולי; בנוסף, הוא בנה שתי טרסות לאורך גבולה הנוכחי של כיכר הקונקורד.

בשנת 1871, ארמון טילרי הוצת על ידי הקומונה הפריסאית. לאחר ההצתה נותרו קצת משרידי המבנה ורק לאחר יותר מ-10 שנים הוחלט להרוס אותו לגמרי והארמון לא שוחזר מאז מעולם.

בגנים פזורים פסלים של פסלים שונים, ביניהם רודן, ג'קומטי (Alberto Giacometti), מאיול (Maillol) ועוד. מהמאה ה-19 הפכו הגנים למקום הבילוי והפנאי של הפריזאים, וקיבלו אזכורים ביצירות אומנות רבות.


#על הגנים

גני טילרי שימשו בעבר כגני ארמון המלוכה של ארמון טילרי. פעם נהגו מלכי ומלכות צרפת לטייל בגנים אלו ולהסתובב בנחת. הם הפכו לפארק ציבורי בשנת 1667, לאחר המהפכה הצרפתית. מהמאה ה-19 הפכו הגנים למקום הבילוי והפנאי של הפריזאים, וקיבלו אזכורים ביצירות אומנות רבות.

אם תהיתם לגבי מקור שמם, הוא במפעל הרעפים ששכן במקום קודם לכן (רעפים בצרפתית מבטאים tuiles).

בגנים יש פינות חמודות בהן תוכלו לקרוא ולנוח וכן אטרקציות ומתקני שעשועים לילדים. ברחבי הגן פזורים פסלים של פסלים שונים, ביניהם רודן, ג'קומטי (Alberto Giacometti), מאיול (Maillol) ועוד. בשנים האחרונות הוצבו בגנים גם פסלים מודרניים, כדי לתת מקום של אווירה והתחדשות. בשנת 1988 הוצב גם פסל של אלפרד דרייפוס. תוכלו להסתובב ליד שתי המזרקות הגדולות, לשבת על אחד מהכיסאות הפזורים מסביבם ולצפות בסירות המיניאטוריות שמשיטים בהן. משני הצדדים של השדרה המרכזית, תוכלו לשבת לנשום אוויר על הספסלים המוצבים בצל העצים ולצפות בפריזאים משחקים על משטחי הדשא במשחקי כדור. ילדים יוכלו למצוא עניין במתקני השעשועים, רכיבה על סוסים, צפייה בתאטרון הבובות, או השטת סירות מפרש קטנות בברכות המים. בגנים יש בתי קפה ודוכני גלידה ומשקאות.


#הגנים בהיסטוריה

סיפור הגנים מתחיל בשנת 1564, כאשר החליטה קטרינה דה מדיצ'י לבנות לעצמה ארמון וגן שיתלווה אליו ויהיה בסגנון האיטלקי האהוב עליה. אך מי שאחראית לשינוי הגדול שעברו הגנים היא דווקא בת משפחתה של דה מדיצ'י, מארי, אמו של לואי ה-13. היא החליטה לנטוע שורה של עצי בוקיצה שיצרו טיילת, בין גבולם הדרומי של גני הטילרי לבין נהר הסן. מטרתה הסופית הייתה לאפשר לבני האצולה של העיר (בהתחלה היא אף חסמה את הכניסה לפשוטי העם) לנסוע במרכבות החדישות ולהראות לכולם את עושרם.

המקום הפך לסיפור הצלחה ואלפים הגיעו לצפות במרכבות האצילים. תוך זמן קצר, ניתן היה לראות רוכלים שהסתובב והציעו למכירה פירות וממתקים בין הכרכרות. לאחר מכן, הגיעו שדכני פריז לסביבה והחלו לספק לשושלות האצולה שירותי שידוכים ולהעביר פתקי אהבה בין חתנים וכלות לעתיד.

ההצלחה של המקום הביאה את לואי ה-14 לשנות את גני הטילרי לגן מרשים וגדול, כיאה לגן מלכותי. האדריכל אנדרה לה נוטרה (André Le Nôtre) עיצב את הגנים והעניק להם את מראם הנוכחי - סגנון הגנים הצרפתיים המסורתי, גנים מטופחים, שיחים גזומים בצורות גאומטריות ומקבצי פרחים מאורגנים. כל אילו מסודרים בתוך שטחים סימטריים ומדויקים.

כמה מאורעות מעניינים התרחשו בגנים אלו. בשנת 1783 בחרו בגנים האחים מונגולפייה, במקום ראוי לביצוע הטיסה הראשונה שלהם בכדור פורח. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1792, בעת מלכותו של לואי ה-16, פרץ המון מהפכני אל ארמון הטילרי ושחט את שומרי ראשו. שנתיים מאוחר יותר חגג מקסימיליאן רובספייר את "חג התבונה", באמצעות טקס מפואר שהתקיים ליד הבריכה.


#הגנים בהיסטוריה

נושא הטיולים ברגל, במיוחד כשמדובר בגנים נעימים ופסטורליים כאלה, הוא כמעט מובן מאליו עבורנו. אמנם השדרה המרכזית של גני הטילרי הייתה רחבה והותאמה לכרכרות שהיו עתידות לנסוע בה, אך האצילים החליטו לעשות מעשה שלא עשו לפני כן - לטייל ברגל. בפריז של המאה ה-17 היה זה חידוש אדיר, כיוון שבעיר לא היו מדרכות שאפשרו הליכה נעימה מבלי ללכלך את הרגליים בבוץ או להסתכן בדריסה על ידי כרכרות חולפות. כשהחלו תושבי פריז לצעוד ברגל, גני הטילרי הפכו לגן הציבורי הראשון באירופה. בלתי נמנע, אם כך, שבשנת 1678 יומצאו הספסלים הציבוריים הראשונים, שהיו עשויים מעץ ועליהם יכלו לשבת האוהבים הצעירים והמטיילים הנינוחים.

לגנים היו שימושים שונים בתקופה ההיא. זוגות נאהבים יכלו להגיע בסביבות אחרי הצהריים ולהיפגש באחת מהסמטאות הצדדיות של הגן. טיול בשדרה המרכזית מהווה עד היום נקודת מפגש עבור כל התושבים הפריזאים, בה הם יכולים לקשקש ולשתות לימונדה קרירה ביחד.

במהלך המאה ה-19 הגן עבר שינויים כתוצאה מסלילת רחוב ריבולי בסמוך אליו על ידי נפוליאון הראשון. נפוליאון השלישי, שהיה אחיינו, הוסיף את מבנה האורנז'רי שהפך למוזיאון מצליח מאד במאה ה-20. זמן קצר אחר כך הוצתה שריפה בארמון טילרי על ידי אנשי הקומונה בפריז.

בתום מלחמת העולם השניה גני הטילרי הפכו ליפים ומזמינים מתמיד, במיוחד בשל הפסלים המרשימים והכיסאות הירוקים שמזמינים את המבקרים לשבת וליהנות מכל היופי הזה.


#אופנה בטילרי
מהרגע שהחלו התושבים הפריזאים לטייל בגנים הציבוריים ברגל, הם גילו שבגדים שנתפרו עבורם הם מקור נוסף למשיכת תשומת לב. ברגע אחד הפכו גני הטילרי למסלול דוגמנות בו מציגים תושבי האצולה את הבגדים המעניינים ביותר ויוצרים טרנדים אופנתיים. השמועה פרשה כנפיים ואלפי זרים היו מגיעים לגנים להתעדכן באופנה החולפת כדי לנסות לחקות אותה בארצם. כתוצאה מכך, באותה התקופה נוצרו מגזיני האופנה הראשונים.

למרות שגשוגה של תעשיית האופנה בימים אלו, היו גם מקרים פחות נעימים. נשות פריז, שראו את הלבוש של הדוכסיות ברחבי הגן, רצו לחייט שלהם וביקשו שיתפור להן את אותם הבגדים בדיוק. בכך הן ניסו לדמות עצמן קצת יותר לנשות האצולה ולטשטש את הגבולות ביניהן. בתקופה זו הופיעו אנשי מקצוע שלימדו את הצרפתים איך להתנהג בנימוס בחברה (כללים בסיסיים, כמו שבארוחה צרפתית יורקים רק לצד ימין). עובדה זו גרמה לכך שבאופן די מהיר הצליחו הנשים במשימה וכמעט בלתי אפשרי היה להבחין בין המעמדות.

למרבה הפלא, נשמעו גם לא פחות סיפורים הפוכים על נשים אצילות, אשר רצו להתחזות לפשוטות עם. כך לדוגמא מוכר הסיפור שהתרחש בשנת 1698, בו החליטה מרקיזה (בעלת תואר אצולה אירופי) להתחפש למישהי שזה עתה הגיעה לפריז והחלה לדבר עם רוזן שפגשה בגני הטילרי. אחרי שיחה של יותר משעה היא הדהימה אותו כשאמרה לו "שלום" והלכה למרכבתה המפוארת שלקחה אותה לארמון הפריזאי שלה.

מבט מקרוב (360) על הגנים:
https://www.youtube.com/watch?v=8NSlrxxL3xI
הגן הבוטאני בפריז
#על הגן הבוטני הצרפתי

הגן הבוטני המרכזי של צרפת יעניק לכם אווירה רגועה וחוויה לימודית חשובה. זאת כיוון שהוא חלק ממוזיאון הטבע הלאומי של המדינה. הגנים נשתלו בשנת 1626, על ידי גי דה לה ברוס, שהיה הרופא של המלך לואי ה-13. מטרתם הראשונית של הגנים הייתה לספק צמחי מרפא. הם נקראו באותה התקופה "גני המלך". הם נפתחו לציבור הרחב בשנת 1640.

הגן המדהים מעוצב בסגנון צרפתי קלאסי. יש בו אלמנטים של קווים ישרים, גינון מדויק וסדר מופתי.

שטח הגן הבוטני - 280,000 מטרים רבועים ומוצגים בו כ-4500 צמחים המסודרים לפי משפחות, על פני שטח של 10,000 מטרים רבועים. 30,000 מטרים רבועים מהגנים מוקדשים לגנים פורמליים צרפתיים.

הכניסה אל הגנים בחינם, אך אם תרצו לבקר במוזיאון תצטרכו לשלם.


#מה בגן והמוזיאון להיסטוריה של הטבע?

הגן הבוטני מחולק לערוגות צמחים ובהן אלפי מינים, זנים טרופיים, ורדים, אירוסים וגן בוטני גדול. תוכלו למצוא בו גם צמחים הגדלים במישורים גבוהים, צמחים טרופיים וצמחי מרפא. חוויה מהנה במיוחד היא סיבוב בתוך מבוך מפותל, שבמרכזו עומד מבנה. אם תעלו על המבנה הזה, תוכלו להתרשם בו ממראה הגן הסובב את המבוך.

בקצה הפארק תמצאו את המוזיאון להיסטוריה של הטבע ובו תוכלו לראות מודלים ריאליסטיים של זני בעלי חיים. בצד המזרחי של הפארק גן חיות קטן, העתיק ביותר בעולם. תוכלו למצוא בו חיות נדירות.

עוד בגן - חממה לצמחים ממקסיקו וחממה נוספת לצמחים מאוסטרליה וגן ורדים. יש כאן גם בית ספר לבוטניקה, המפעיל תכניות לשימור והחלפת זרעים עם גנים בוטניים אחרים בעולם.

בגנים ממוקמים ארבעה אגפים השייכים למוזיאון ההיסטוריה של הטבע וביניהם: "הגלריה הגדולה של האבולוציה", מוזיאון המינרולוגיה, מוזיאון הפלאונטולוגיה ומוזיאון האנטומולוגיה.

מבט מקרוב על הגן הבוטאני:
https://www.youtube.com/watch?v=nKkw0O8CAUo
מוזיאון פיקאסו
#על המוזיאון

מוזיאון פיקאסו יחסית חדש בנוף הפריזאי והפך לאחד ממוזיאוני הדגל של פריז. המוזיאון שמוקדש ליצירותיו של אמן הידוע פאבלו פיקאסו, כנראה האמן המפורסם ביותר במאה ה-20, כולל יותר מ-3000 יצירות אמנות: ציורים, רישומים, איורים, פסלים ותמונות מחיי האמן עצמו. היצירות נוצרו בין השנים 1894-1973.

המוזיאון בנוי בצורה כזו שבזמן שאתם משוטטים בו, אתם עוברים במסלול היצירה המקורי והכרונולוגי של פיקאסו עצמו ונחשפים לפריטי המידע ולאירועים רלוונטיים מתקופתו, שנה אחר שנה. בזכות צורת ההצגה הזו, תוכלו להבין את תהליך ההתפתחות האמנותי המורכב של פיקאסו האמן ואת נקודות הציון בשרטוט ההיסטוריה האמנותית שלו והאירועים ההיסטוריים שבמהלך תהליך היצירה - התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביסטית והסוריאליסטית. כך למשל תוכלו לראות, לצד תמונות של פיקאסו משנות ה-50, קריקטורות המציגות את יחס אנשי התקופה ליצירותיו. המוזיאון גם מנסה להראות את השפעת לידת נכדתו של פיקאסו על יצירותיו, שהפכו להרבה פחות אבסטרקטיות מאז שנולדה.

המוזיאון ממוקם באזור המארה שברובע השלישי של פריז.

במוזיאון תוכלו למצוא גם יצירות של אמנים מפורסמים אחרים בני תקופתו - מאטיס, סזאן, דגה ואחרים וניתן לשים לב להשפעות ההדדיות של האמנים על היצירות אחד של השני. בקומה השנייה של המוזיאון שטח שבו תצוגות זמניות ובקומה השלישית משרדי המוזיאון והספרייה.


#מבנה המוזיאון
המבנה שבו נמצא המוזיאון נבנה במקור עבור פייר אובר (Pierre Aubert), הלורד של פונטניי (Fontenay). העושר הרב של אובר הגיע בעקבות תפקידו כגובה "מס המלח", על שם זה נקרא גם המבנה "בית המלח".

אדריכל הבניין היה ז'אן בולייה (Jean Boullier) והוא נחשב לאחד מהבניינים ההיסטוריים היפים ביותר ברובע מארה.

במהלך השנים הוחלפה הבעלות של המבנה ואף שימושיו. בשנת 1671 המבנה היה תחת חסות שגרירות הרפובליקה של ונציה. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרם המבנה והפך לרכוש השלטונות ובשנת 1815 הפך לבית ספר עירוני לאמנות. המבנה נרכש על ידי פריז בשנת 1964 וקיבל מעמד של מבנה לשימור.

לאחר תחרות שבה ניסו להחליט מה יהיה ייעודו, המקום נבחר לשמש כמוזיאון המציג את יצירותיו של האמן פאבלו פיקאסו.


#הפריטים במוזיאון
בשנת 1968 חוקק חוק המתיר ליורשים לשלם את מס הירושה באמצעות חפצי אמנות הנחשבים חלק מהמורשת התרבותית של צרפת. פיקאסו, שנהג לומר "אני הוא האספן הגדול ביותר של פיקאסו בעולם" - צבר אלפי חפצי אמנות של יצירותיו שלו, מספר יצירות של אמנים נוספים ומספר רב של פסלים פרימיטיביים מרחבי העולם. וכך, לאחר מותו של פיקאסו, בשנת 1973, שוכנעו היורשים שלו לתרום את יצירותיו, על מנת להימנע ממס עיזבון עצום שלא היה באפשרותם לשלם. אוסף זה, שכלל כ-5000 פריטים, הפך למוזיאון. עם הזמן נוספו אליהם עוד 1000 פריטים שנקנו בידי המוזיאון.

במוזיאון ארבע יצירות הראויות לתשומת לב מיוחדת:

"הדיוקן העצמי" - תמונה שצוירה בזמן חורף קשה ובודד בשנת 1901 באחת מתקופותיו הקשות בחייו של פיקאסו.

"שני אחים" - תמונה שצוירה בשנת 1906 בספרד.

"שתי נשים רצות על החוף" - ציור ששימש כווילון תפאורה בעבור הבלט "הרכבת הכחולה".

ו"הנשיקה" - תמונה שצוירה בשנת 1969. תמונה זו צוירה כמה שנים אחרי שנשא את אישתו ז'קלין לאישה והחל לצייר גם נושאים מוכרים כמו חיי אהבה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=1x1ej90l_IE
בזיליקת הלב הקדוש
מוזיאון ד'אורסה
גאלרי לפאייט, כל בו
שער הניצחון
מרכז פומפידו


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.