» «
סיורי קונקשן
סיור קונקשן בפריז
#סיור של כמה שעות בפריז

יש לכם כמה שעות בעיר פריז? - הנה כמה אתרים נהדרים מהמיטב של העיר, בהם תוכלו לבלות את שעות הקונקשן בעיר. הגיעו מנמל התעופה לתחנת St. Michel Notredam, שבה תצאו אל העיר ותוכלו להתחיל לטייל.

אתם בחוץ? - יופי. היכנסו לתגית "סיור קונקשן בפריז" והתחילו לנווט בעצמכם.
קתדרלת נוטרדאם
קתדרלת נוטרדאם
#על הקתדרלה

קָתֶדְרָלָת נוֹטֶרדַאם (Notre-Dame) המפורסמת, מפסגות האדריכלות הגותית, מושכת אליה אלפי תיירים מדי שנה. משמעות שמה היא "קתדרלת גבירתנו", על שם מריה, אמו של ישו. מלכים רבים הוכתרו ונישאו בקתדרלה הזו, ביניהם גם נפוליאון.

בניית הקתדרלה החלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345. תוכלו לראות בה מגוון פסלים ותבליטים, אבל במיוחד מעניין "פיסול השוליים". שימו לב לדמויות המפלצתיות והדמיוניות שהוצבו בקצות המַרְזְבִים, דמויות שמסמלות את הרוע והשאול ומאפשרות הצצה אל עולמם של אנשי התקופה, אנשי ימי הביניים.

אחרי המהפכה הצרפתית הוזנחה הקָתֶדְרָלָה היפהפייה, אבל בשנת 1831 היא שימשה רקע ליצירתו המפורסמת של וִיקְטוֹר הוּגוֹ - הגיבן מנוטרדאם. אחרי פרסום ספרו של הוּגוֹ החלו הצרפתים לשקם אותה. זו הייתה גם התקופה שבה נבנו הגרגוֹיְלִים המפורסמים, שעד היום כורעים על הקתדרלה ועושים פרצופים לועגים לעוברים ושבים.

גרגוֹיְלִים הם פסלים שהיו מאד נפוצים באדריכלות הגותית. הפסלים הללו שימשו בדרך כלל כמרזבי מים קישוטיים. הם מוקמו תמיד על סף הגג של המבנים הגותיים, בתור מַרְזְבִים. המעניין הוא שהם עוצבו כמפלצות דמויות שדים או דרקונים, מפלצות שפונות כלפי חוץ ומפחידות את העוברים והשבים שעומדים למרגלות המבנה.

הקתדרלה ממוקמת בכיכר נוטרדם, באִיל דֵה לַה סיטֶה, האי המהווה את נקודת ההתחלה ההיסטורית שממנה התפתחה העיר פריז. גאוגרפים מתייחסים אל הקתדרלה כאל נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים לכל רחבי צרפת. את לוח המתכת של "נקודת האפס" תוכלו לראות בכיכר שלפני הכנסייה.


משימת בילוש קטנה לילדים
====================
מצאו בכיכר שלפני הכנסייה את לוח המתכת של "נקודת האפס" והסבירו לשאר בני המשפחה את משמעותה.


#הגיבן מנוטרדאם

השילוב של אחד מהסופרים המכובדים בהיסטוריה האנושית, עם אחת הערים המרתקות והיפות בעולמנו, הוא שילוב מנצח. ויקטור הוגו, שחי בפריז, שילב אותה כתפאורה המרכזית בכל יצירותיו, ולפיכך העיר הקסומה הזו מלאה באתרים הקשורים אליו, לפועלו וליצירתו. את הספר "הגיבן מנוטרדאם", אחד הרומנים הגדולים של התקופה, הוא פרסם בשנת 1831. הספר הסעיר דורות רבים של קוראים בעלילה מרתקת ורבת עוצמה.

במרכז העלילה מככבת לא אחרת מאשר הקתדרלה המדהימה שבה אתם נמצאים ברגעים אלו ממש. עם זאת, בניגוד למציאות, בספר היא ממוקמת בשכונת העוני של פריז. הקתדרלה היא מקום מגוריו של כומר קתולי נוקשה וחמור סבר, קְלוֹד פְרוֹלוֹ (Claude Frollo), שמאמץ תינוק שננטש, אותו הוא מכנה קְוָוזִימוֹדוֹ. קווזימודו הוא גיבן מעוות וחירש שתפקידו יהיה לצלצל בפעמוני הכנסייה.

הסיפור הוא סיפור אהבתו של קווזימודו הגיבן לאזמרלה, הרקדנית הצוענייה. זהו סיפור אפי, רווי יופי ועצב, שמתאר את הסבל האנושי בעוצמה ובחמלה. לאחר שקווזימודו מואשם בניסיון חטיפתה של אזמרלדה, נגזרים עליו עינויים לעיני כל תושבי העיר. מי שתציל אותו תהיה לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. הכומר פרולו, שמאוהב גם הוא באזמרלדה הרקדנית, מנסה להתגבר על ייסורי אהבתו וקנאתו ורוקח מזימה מרושעת שתוביל להתפתחות טרגית של הרומן.

את הספר כתב הוגו לאחר שגילה במגדל הפעמונים כתובת ביוונית שפירושה "צורך/הכרחי" והיה סקרן לדעת מי חרט את הכתובת. מטרתו של הוגו בכתיבת הספר הייתה להציג את אוצרותיה של הקתדרלה לציבור הרחב, אחרי החורבן שנערך בה על ידי ההמון בימי המהפכה הצרפתית, אשר ראה בה את סמל השלטון.


#שינויים בקתדרלה

ההחלטה על בניית קתדרלת נוטרדאם התקבלה על ידי הבישוף המקומי שהחליט על הקמת משכן לכנסייה הקהילתית של מלכי אירופה, בדמות כנסייה גוֹתית קלאסית - משמע, כנסייה גבוהה, מפוארת, מוארת ומקושטת. התכנון האדריכלי השאפתני הוביל לכך שמספר רב של אדריכלים היו מעורבים בעבודת הבניה שהחלה בשנת 1163 והסתיימה כמאתיים שנה לאחר מכן, בסביבות שנת 1345.

לאורך השנים נפגע המבנה המקורי של הקתדרלה. בזמן המהפכה הצרפתית, נגרם נזק רב למקום - ראשיהם של הפסלים בחזית ושל אלו שמעל השערים "נערפו". כל הפעמונים הותכו לשימוש בתעשיית הנשק. המבנה עצמו שימש אז כמחסן מזון. גם המלכים, שניסו להטביע את חותמם במקום עם השנים, הוסיפו חדרים ושיפצו פינות. נזקים קטנים נוספים נגרמו למבנה במלחמות העולם השונות שהכו בו קשות, אבל המבנה שמר פחות או יותר על צורתו המקורית והוא דומה מאוד למבנה שעמד פה בימי הביניים.


#סן דני

כל פריז מכירה את דמותו של סן דֵנִי הנושא את ראשו הערוף מעל הכניסה לקתדרלת נוטרדאם. מסופר שהרומאים ערפו את ראשו. הוא לא התרגש ונשא את ראשו הערוף בידיו... פסל נוסף שלו נמצא גם במוזיאון ימי הביניים הממוקם גם הוא בפריז. אבל מי הוא היה?

סן דני, בשמו המלא דיוניסיוס (Dionysius), היה קדוש נוצרי בן המאה ה-3 לספירה, שהיה לבישוף הראשון של פריז. דיוניסיוס נשלח על ידי האפיפיור פביאנוס כדי לשקם את הקהילה הנוצרית בפריז. הוא בנה בה כנסייה, באי על נהר הסן, והמיר לנצרות תושבים רבים. אבל חמתו של מושל העיר הרומאי בערה בו והוא ציווה לכלוא אותו ואת שני מלוויו, לענותם ולערוף את ראשם מיידית.

האגדה מספרת, כי לאחר שראשו נכרת, הרים אותו סן דני מן הקרקע והחל ללכת, כשהוא נושא אתו בידיו ומטיף לסובבים. כמה קילומטרים צפונה מגבעת מונמרטר (שם בוצעה העריפה), הוא פוגש באצילה הרומית קטולה, מפקיד בידיה את ראשו ומתמוטט. במקום נפילתו נבנתה בזיליקת סן דני, מה שיהיה למקום קבורתם של מלכי צרפת.


#העוגב של כנסיית נוטרדאם

עוגב הוא כלי מקלדת גדול (למעשה הוא כלי הנגינה הגדול בעולם), המפיק צליל מהרעדה של אוויר, בניגוד לכלי מקלדת אחרים המפיקים צליל מהרעדת מיתרים. הצליל בעוגב מופק באמצעות מפוח הנושף אוויר דרך צינורות.

בקתדרלת נוטרדאם הותקנו עוגבים מאז שהיא נבנתה והיום יש בה שלושה עוגבים - העוגב הגדול, העתיק שבעוגבי הקתדרלה המותקן מתחת לחלון הרוֹזֶטָה המערבי, עוגב המקהלה (עוגב בן 30 שנה שהותקן במאה ה-19) הממוקם בבית המקהלה ועוגב נייד, שתפקידו ללוות את המקהלה והזמרים.

העוגב הראשון הותקן במאה ה-18 בידי קליקו (Cliquot). חלק מהצינורות המקוריים של קליקו ממשיכים להישמע בעוגב גם היום, למעלה מ-270 שנה לאחר שהותקנו. העוגב שופץ ונבנה מחדש כמעט לחלוטין במאה ה-19. בתחילת 1989 נעשה שחזור נוסף של העוגב שהסתיים ב-1992.

לעוגב הגדול של הקתדרלה יש 7,800 צינורות, 900 מהם מסווגים כהיסטוריים.
העוגב בעל 109 מְשַׁלְּבִים, חמש מקלדות בנות 56 קלידים כל אחת ומקלדת דוושות בת 32 קלידים.

משרת נגן העוגב של קתדרלת נוטרדאם נחשב לאחת המשרות הנחשקות ביותר בתחום זה בצרפת.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב הקתדרלה:

https://www.youtube.com/watch?v=PGqyo5rn1Tk
מוזיאון הלובר
מוזיאון הלובר
#על המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. הוא ממוקם בגדה הימנית שברובע הראשון של פריז, במה שהיה פעם ארמון.

הלובר הוקם על ידי המלך פיליפ אוגוסט בשנת 1190 כארמון מבוצר בגבולה המערבי של פריז, במסגרת הגנה כוללת על העיר מפני מתקפות ויקינגים. בשנים שלאחר בניית המבצר, בעת התרחבותה של פריז מעבר לגבולות המערביים שהציב המלך, חל שינוי בייעודו הראשוני של הארמון לקו הגנה על מקום משכנו של האוצר המלכותי. לכן, בשנת 1546, תחת שלטון פרנסואה הראשון, החל האדריכל פייר לֶסְקוֹ להפוך את המבצר לארמון מלכותי מפואר.

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופת לואי ה-15. לאחר המהפכה הצרפתית, הוחלט כי על המקום להיפתח להמון על מנת שיוכל ליהנות מיצירות המופת הלאומיות, והמוזיאון נפתח בשנת 1793 עם תערוכה של 537 ציורים.

בשנים שלאחר מכן, המוזיאון נקרא "מוזיאון נפוליאון" ולא במקרה. אוסף היצירות התרחב מאוד בזמן שלטונו של נפוליאון בעיקר בגלל הביזה הרבה שבזז במלחמותיו. צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפים את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.


#יצירות בלובר
בלובר מוצגות כיום כרבע מיליון יצירות אמנות. לצד יצירות מפורסמות, כמו המונה ליזה, או המדונה והילד של ליאונרדו דה וינצ'י, תוכלו למצוא כאן גם אמנות פחות מוכרת. בכל מקרה מדובר בחוויה לכל חובב אמנות.

קחו לדוגמא את ונוס ממילו, אולי הפסל היווני המפורסם ביותר בעולם. מצא אותו דייג מקומי באי היווני מילוס, בשנת 1820, כשהוא מפורק לשני חלקים נפרדים. הטורקים ששלטו אז באי החרימו את הממצא, אבל שגריר צרפת שישב באיסטנבול גרם לכך שצרפת תרכוש אותו מהם ומאז הוא נמצא במוזיאון הלובר.

זהו גם סיפורו של עוד פסל אגדי מיוון העתיקה - פסל ניקה הפונה נגד הרוח. הפסל מציג את אלת הניצחון ניקה הניצבת אל מול הרוח, עם הכנף. אין לה ידיים וראש, אבל היא יפהפיה ורבים מגיעים למוזיאון הלובר כדי לראותה.

עוד פסל מפורסם שנמצא כאן הוא פסל הלבלר היושב, פסל מצרי עתיק שמנציח המקצוע העתיק-חדש שנולד עם המצאת הכתב - מקצוע הלבלר, הפקיד, היושב ושוקד על עבודתו בכתיבה.

ויש גם את פסלי הענק של הלמסו, ששמרו על חדר הכס בארמונו של המלך האשורי סרגון השני. על האבן העתיקה שעליה כתובים חוקי חַמוּרָבִּי, אוסף החוקים המקיף ביותר שפורסם בעת העתיקה.


#על גניבת המונה ליזה
באוגוסט 1911, ממוזיאון הלובר שבפאריז נגנבה ה"מונה ליזה". הגנב, עובד המוזיאון ששמו וינצֶ'נְזוֹ פֶרוּגַ'ה, החביא את הציור הקטן מתחת למעילו ויצא מהמוזיאון באדישות רבה. לשווא חיפשו שוטרי פאריס אחר הגנב, הציעו פרס כספי למוסר המידע וחקרו כל מי שיכול היה לדעת משהו, אך לא מצאו דבר. במשך שנתיים החביא הגנב את הציור שיהפוך מעתה ליצירה הכי מפורסמת בהיסטוריה, בארגז מתחת למיטתו.

כשהוא שב לאיטליה, אחרי שנתיים, הציע פרוג'ה הנֶבֶעך למכור את התמונה למוזיאון אוֹפִיצִי שבעיר פירנצה. דקות אחר-כך כבר קיבלה המשטרה המקומית את הטלפון שהפך אותה לגיבורת הפענוחים של אותם הזמנים. המונה ליזה נמצאה!

אחר-כך יספר הגנב "פעלתי בשל דחף רגעי". בהמשך הוא ישנה את גרסתו ויספר שרצה להשיבה לאיטליה, שממנה שדד אותה נפוליאון. במשפט יאמר זאת שוב והשופטים יקלו את דינו, על אף הידע ההיסטורי הלא מרשים שגילה.. צחוק הגורל, שאחרי מאסר לא ארוך ישוב פֶרוּגַ'ה "הפטריוט" לצרפת וימות בה כמה שנים מאוחר יותר.


#על ציור המונה ליזה
הציור הכי מפורסם בעולם הוא למרבה הפלא דווקא אחד הציורים הצנועים והקטנים בממדיו שיש.
קוראים לציור "מונה ליזה" או "לה ג'וקונדה" (La Gioconda) והוא נמצא במוזיאון הלובר בפאריז. הצייר הוא איש הרנסאנס ליאונרדו דה וינצ'י והוא עבד על הציור במשך זמן רב מאד, במאה ה-16.

הדיוקן הזה הוא במידה רבה מהפכני, כיוון ששינה את צורת הציור של פורטרטים, דיוקנאות לחלוטין. אם עד אז נהגו לצייר בעיקר בפרופיל, הוא היה ציור חזיתי ששינה לגמרי את התמונה, תרתי משמע. כל הדיוקנאות אחריו המשיכו בדרכו והיו חזיתיים.

משיחות המכחול העדינות שלו וטשטוש זוויות הפה של הגברת מקנים למונה ליזה חיוך מסתורי ומסקרן, שריתק דורות של חובבי אמנות והפך את הציור הזה לידוע בכל העולם.

בנוסף, השתמש לאונרדו בטכניקות שונות כמו משחקים עדינים של אור וצל שיש במונה ליזה. גם ההבדל שיצר בין הדיוקן לרקע והפרספקטיבה המיוחדת, שהגדילה את הראליזם בציור. אבל הגאונות בציור היא שימוש בשיטה שפיתח ונקראת סְפוּמָאטוֹ. בשיטת הספומאטו האמן יוצר מעבר הדרגתי וזהיר מצבע לצבע או מגוון לגוון, כך שלא ניתן להבחין בתת-הגוונים. כיום בעידן הדיגיטלי זה מובן מאליו, אבל בתקופת הרנסאנס זו הייתה המצאה חדשנית והיא יושמה במונה ליזה והוסיפה עומק רב לציור.

המונה ליזה היא ללא ספק הציור המפורסם בעולם. מאות עותקים וזיופים שלה שרדו במהלך השנים. המומחים אומרים שהיא הציור הכי מועתק בעולם.

אבל בניגוד לכל העותקים והזיופים, מתבלט לאחרונה ציור עם סיפור מסעיר באמת. מדובר באותה גברת המכונה "מונה ליזה" שצויירה על ידי לאונרדו כעשור לפני הציור המפורסם. הגברת צעירה יותר, הנוף שונה, הגוונים בהירים יותר, אך תנוחות הידיים והבעת הפנים דומות. מצוירים בו אפילו עמודי השיש שנחתכו מהמונה ליזה המוכרת.


#אדריכלות המוזיאון
מוזיאון הלובר הגדול והמפואר של פריז הוא גם אחד הגדולים בעולם. המקום שנולד במאה ה-12 כארמון מבוצר בגבול המערבי של פאריז התאים בתחילה למטרת ההגנה על העיר מהתקפות הוויקינגים. אותם ויקינגים הרבו לתקוף בימי הביניים ולכבוש ערים ברחבי אירופה.
צורתו הנוכחית של הלובר כמבנה עצום בעל שתי זרועות - אגף רִישֶלְייֶה הצפוני ואגף דֶנוֹן הדרומי המקיפות את חצר נפוליאון במרכז, קיימת מאז 1874.
ב-1983 הציע פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, הציע את תכנית "הלובר הגדול" לחידוש ושיפוץ המוזיאון. האדריכל הסיני-אמריקאי אִיוֹ מִינְג פֵיי (Ieoh Ming Pei) שזכה בפרויקט והציע את פירמידת הזכוכית ככניסה המרכזית הניצבת במרכז חצר נפוליאון ועוד 3 פירמידות קטנות לידה.
פירמידת מוזיאון הלובר עשויה ממסגרת מתכת ומלוחות זכוכית. היא משמשת ככניסה הראשית למוזיאון. הפירמידה והלובי התת-קרקעי היו פתרו את הקושי להכיל את המספר הגדול של המבקרים במוזיאון מדי יום. המיוחד במבנה הזה הוא שהמבקרים נכנסים דרך הפירמידה, ממנה הם יורדים ללובי המרווח ובהמשך עולים למבנים העיקריים של המוזיאון.


#טיפים
הכניסה חינם עד גיל 26.


מבט מקרוב:

https://youtu.be/xJxH-QuJeXo


תמונות בתערוכה:

https://www.youtube.com/watch?v=vmKeRxv-xwM


ביקור במקום:

https://youtu.be/NFbbZfxELAU


קליפ:

https://youtu.be/kbMqWXnpXcA
מרכז ז'ורז' פומפידו
מרכז פומפידו
#מרכז פומפידו - המרכז לאמנות עכשווית בפריז
מרכז האמנות העכשווית על שם ז'ורז' פומפידו, מנשיאי צרפת בשנות ה־70 של המאה ה־20, הוא מגולות הכותרת של פריז המודרנית, המתחדשת והחדשנית. הוא ממוקם ברובע הרביעי באזור הבובור ובסמוך לאזור המארה היפהפה.

פתיחתו של המרכז בשנת 1977 הולידה ויכוח ציבורי סוער, בשל החזות המיוחדת והלא שגרתית שלו. בגלל האדריכלות המודרניסטית שלו, שהייתה מהפכנית ולא שכיחה באותה תקופה, כינו המקומיים את המרכז בשמות כמו מזקקת נפט או מפעל טקסטיל.

כמשכנו של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית מכיל מרכז פומפידו כמה מהאוספים המעניינים ביותר של אמנות בת זמננו. מוצגים כאן החל מיצירותיו של הצייר פאבלו פיקאסו ועד עבודות הפופ-ארט של אנדי וורהול.

בכיכר שלמרגלות המרכז נאספים כמעט מדי יום קוסמים, נגנים, יורקי אש ואמנים שונים, המקיימים בו מופעי רחוב.

המתחם כולל גם את מזרקת סְטְרָוִינְסְקִי המפורסמת והמשעשעת, שבה מייצגים 16 הפסלים את יצירותיו של המלחין איגור סטרווינסקי. כמו כן תמצאו בו ספרייה מגוונת ופתוחה לציבור הרחב ואת IRCAM, המרכז למחקר מוזיקלי ולאקוסטיקה. אחד האלבומים שנוצרו בו הוא האלבום Perfect Stranger של פְרַנְק זָאפָּה. כיום עוסק המרכז בעיקר במוזיקה ממוחשבת.


#אדריכלות מרכז פומפידו
בשנת 2013 חגג ריצ'רד רוג'רס את יום הולדתו ה-80.

מרכז פומפידו הוא המוכר במכלול יצירתו של רוג'רס, אותו הוא בנה יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במרכז ההצעה שהגישו האדריכלים עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגה של אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד. מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה לספק אפקט של צינורות פלדה חשופים עם מוטות מתיחה מוצלבים. מעבר לזה, הבניין צויד במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות.

למרות המימדים העצומים של המבנה הוא הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, דווקא בגלל שהיה שונה מהנראה מסביב. זהו בניין חריג בהרבה מובנים: אין בו אדריכלות פיסולית בחוץ או התפתחות חללית בפנים. אפילו המדרגות הראשיות כמו שאנחנו מכירים מהעולם האדריכלי נעלמו כאן ובמקומה בנו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית, אך הן מוקמו מחוץ למבנה ומאפשרות "טיול אדריכלי" בחלל העירוני של פריז.

למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן:
החזית הציבורית ובה מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף והחזית האחורית האטומה, הכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות. כל צבעי הזהות הבולטים של המבנה לקוחים מעולם בתי הזיקוק ומבני מעבדות.

הבניין הפך את פיאנו ורוג'רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.


#מה בתוך מרכז פומפידו?
המרכז מכיל את הספריה הציבורית הענקית של פריז ואת המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.

במוזיאון למעלה מ-50,000 יצירות אמנות מסוגים שונים, כולל ציור, פיסול, רישום וצילום. מתוכן רק כ-2000 מוצגות לקהל הרחב. הסגנונות המאפיינים את היצירות הם הפוביזם, הקוביזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט.

בקומה הראשונה של הבניין תערוכה משתנה של עיצוב תעשייתי, בקומות השניה והשלישית ספרייה בת חצי מליון עותקים. בקומות השלישית והרביעית מוזיאון לאמנות מודרנית, הגדול מסוגו באירופה. בו תוכלו למצוא אוסף מרשים של ציורי דאלי, מגריט, ארנסט, רואו, קנדינסקי, מאטיס, בראק, פיקאסו, ציורים של ג'קסון פולוק ושל אנדי וורהול.

ברחבה שלפני המרכז, מתנהלת פעילות ערה של אמני רחוב בדמות פסלים אנושיים דוממים, חקיינים ופנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, יורקי אש ועוד.
תמיד ישנה התקהלות גדולה ברחבת הכניסה, לשמחתם של התיירים מחפשי האטרקציות ושל אמנים אוספי פרוטות.

בראש המבנה תוכלו למצוא מסעדה יוקרתית ומרפסת תצפית.


#תיירות במרכז פומפידו
מרכז פומפידו הוא מרכז תרבות שגדל עם הזמן לאחד מהחשובים בצרפת. הבניין עטוף קונסטרוקציית הברזל משמש כמשכן למוזיאון לאמנות מודרנית ולספריה העירונית. למרות הויכוחים הרבים שהתלהטו בפריז עד שאושר להקים את הבניין ה"מכוער" הזה, הצלחתו הייתה מעל ומעבר למה שציפו כולם. הכיעור הוא דווקא סוד הקסם של מוזיאון פומפידו, שהוא המוזיאון המתויר ביותר בעולם והפך לקורבן של הצלחתו. המוזיאון קולט 25,000 מבקרים ביום, שזו פי 5 ממה שציפו ממנו בהתחלה. ב-20 השנים הראשונות שלו ביקרו במרכז 160 מיליון בני אדם.

מבנה המרכז מעוצב ובנוי בסגנון היי-טקי מעניין ומחוצה לו תלויים צינורות של מערכותיו השונות, כאשר לכל מערכת צבע אחר בהתאם לתפקודה:
כחול - אוויר, ירוק - מים, צהוב - חשמל, אדום - תנועה (כמו מעליות למשל).

כמעט את כל העיר ניתן לראות מכאן: מגבעת המונמארטר הגבוהה עם כנסייתה הלבנה "סאקרה קר" ועד לאינוואליד שבו קבור נפוליאון בונפרטה.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש.

אם אתם מתכננים להיכנס בשעת הפתיחה, הקדימו להגיע לתור לרכישת כרטיסים לפחות בחצי שעה לפני כן. התורים ארוכים מאד ולכן כדאי לתפוס מקום.

בקומה השישית יש מסעדה עם נוף פנורמי מרהיב שממש שווה ללכת לראות.

בתוך מרכז פומפידו יש חיבור אלחוטי לאינטרנט בחינם. אם צריך - שווה לנצל את זה.

בכיכר שליד המרכז תוכלו למצוא מופעי רחוב ולספוג אווירה תיירותית פריזאית.

מומלץ גם לעלות לקומה העליונה במוזיאון, קומת הגג, לשבת ליד חלון ולשתות קפה ב"קפה בובור".


מבט מקרוב על המרכז:

https://www.youtube.com/watch?v=Op-3dStGqu0

סיור קונקשן בפריז

שאנז אליזה
שאנז אליזה
#נבילתה ופריחה המחודשת של השדרה המפורסמת בעולם

שדרת השאנז אליזה, הנקראת גם "שדרת השדות האליזיים", היא אחת השדרות המרכזיות של פריז ומהוות את אחד הרחובות המפורסמים ביותר בעולם.

השדרה הזו היא מסמליה הבולטים של פריז. אורכה הוא 2 קילומטרים ותוכלו למצוא בה יוקרה וזוהר רבים. זאת בשל הארמונות והמבנים היוקרתיים הנמצאים בה. השדרה מתחילה בשער הניצחון ומסתיימת בכיכר הקונקורד והיא מהווה חלק מ"הציר ההיסטורי".

למרות שהשדרה יקרה להחריד, היא תוססת ומלאה בתיירים, המטיילים בה לאורך כל היום. לשדרה מונה ועד שתפקידו לשמור על יוקרתה. בין השוכנים בשדרה, הדייר המפורסם ביותר הוא נשיא צרפת, המתגורר בארמון האליזה.

אבל ימיה של השאנז אליזה לא תמיד היו נוצצים כמו היום. במהלך שנות ה-80 השדרה הוזנחה וננטשה גם על ידי בעלי העסקים וגם על ידי תיירים. ז'אק שיראק, שהיה ראש עיריית פריז בתחילת שנות ה-90, החליט לעשות מעשה ולהשקיע 36 מיליון יורו בשדרה הנובלת. אל המקום הובאו הארכיטקט ברנאר הואט והמעצב ז'אן מישל וילמוט. הם התבקשו לשקם את מה שנהרס.

אז מה בוצע בפועל? המדרכות המשתרעות משער הניצחון ועד לכיכר שבאמצע השדרה רוצפו מחדש באבן גרניט אלגנטית. 55 ספסלים שנבנו במיוחד בעבור השדרה מוקמו במורד הרחוב לצד מנורות מעוצבות תואמת. הסדרי החניה החדשים שהקלו על התיירים להגיע לאזור ושיפוץ המטרו גם הם תרמו לאווירה המתחדשת.

בימיה הקשים של השדרה, עבריינות ואלימות הורגשה מכל עבר. בשנות השיקום, הופקדה יחידת משטרה מתוגברת על משמר השדרות. הכייסים וחוטפי התיקים טופלו ביד קשה והתוצאות לא איחרו להגיע - החל משנת 2000 עזבו העבריינים את האזור ופינו מקום לתיירים.

המדד הגדול ביותר לשיקומה של השדרה הוא יוקר שכר הדירה למטר רבוע שטיפסו למקום השני בעולם - 7,219 יורו למטר רבוע.


#יוקרתה של השדרה

הנכסים ברחבי השדרה המפורסמת הלכו והתייקרו עם השנים. המדד האמיתי והבלתי נתפס לכך הוא יוקר שכר הדירה למטר רבוע שטיפס למקום השני בעולם - 7,219 יורו למטר רבוע. התעריף העצום הזה גורם לעסקים שלא מצליחים לשרוד במחירים אלו לוותר על שהותם במיקום היוקרתי. בעשורים האחרונים נסגרו 10 בתי קולנוע, סוכנות הנסיעות הותיקה של "אייר פראנס" אף היא פינתה את מקומה. במקומם נפתחו חנות ענק של "לואי ויטון", זארה, בנטון וחנות תכשיטים של קארטיה השוכרים נכס של 650 מטרים רבועים למרגלות שער הניצחון.

חנות הדראגסטור המיתולוגית של "פובליסיס" עברה שיפוץ מסיבי ומלון יוקרה חדש נכנס לתמונה. מסעדת פוקט'ס הותיקה (1901) רכשה את ארבעת הבניינים שמסביבה כדי לבנות של המלון-ארמון החדש של פריז, ממש במרכז השדרה.


#קניות בשאנז אליזה

שדרת שאנז אליזה המפורסמת היא אחד מאזורי הקנייה הגדולים של פריז, היא מציעה עשרות חנויות יוקרה יפות, חנויות מותגים ואופנה עילית לצד רשתות עממיות יותר, חנויות מזכרות ועוד. זוהי אחת מהשדרות בהן חובה לבקר בעת ביקור בפריז, לאורכה פרושות גם עשרות מסעדות ובתי קפה שיחזקו את תחושת הפריזאיות שלכם.

תוכלו למצוא בה חנויות בלעדיות של מעצבי אופנה חשובים, שמות ידועים כמו קרטייה, הוגו בוס או לואי ויטון. המחירים של חנויות יוקרה אלה אמנם גבוהים במיוחד, אך עומדות בפניכם גם אופציות נגישות וזולות יותר ברשתות הביגוד המוכרות מרחבי העולם, כמו H&M המפורסמת. בשדרה תוכלו למצוא גם את חנות הדגל של פריז, המכונה Sephora.

על השדרה תוכלו למצוא גם את חנות הצעצועים המפורסמת של דיסני (Disney Store) ותוכלו לקפוץ לחנות המתוקים האגדית "Laduree". אמליץ לכם לטעום את המקרונים המופלאים שמכינים שם ואפילו לארוז כמה הביתה ולתת אותם במתנה.


מבט מקרוב על השדרה:

https://www.youtube.com/watch?v=4idGwtdhIgI
שער הניצחון
שער הניצחון
#על שער הניצחון

שער הניצחון של פריז הוא מבנה אבן ענקי שניצב במרכזה של כיכר שארל דה גול, בקצה השדרות המפורסמות של שַאנְז אֵלִיזֶה. השער נראה למרחקים - גובהו כ-50 מטר, רוחבו כ-45 מטר ועומקו 22 מטר. המבנה כל כך גדול שב-1919 במצעד הניצחון של מלחמת העולם הראשונה טס מטוס דרך הקשת ועבר אותה בהצלחה!

המצביא נָפּוֹלֵאוֹן הורה על הקמת שער הניצחון ב-1806, על מנת לפאר את שמם של אלה אשר לחמו למען צרפת במהלך המהפכה הצרפתית ובמהלך המלחמות בתקופתו. עם זאת, בנייתו של שער הניצחון הסתיימה רק שלושים שנה מאוחר יותר, ב-1836, שנים לאחר מותו של נפוליאון.

תמונות רבות ודמויות רבות מההיסטוריה של פריז שזורות בשער זה. השער הפך לנקודה קבועה שממנה יוצאים מצעדי הניצחון לאחר הצלחות צבאיות ובמצעד הצבאי השנתי ביום הבסטיליה. גם לאחר ניצחון הצרפתים במלחמת העולם הראשונה הם ערכו מצעד בשאנז-אליזה לחגיגת ניצחונם על הגרמנים.


#אדריכלות שער הניצחון

מבנה השער הושפע משער טיטוּס, שנבנה על ידי הרומאים, אך העיטורים שבו מאפיינים דווקא את הסגנון הניאו-קלאסי של המאה ה-19. השער מלא בעיטורים ופסלים המתארים רגעים היסטוריים הקשורים בניצחון. בבסיסה של כל רגל בשער ישנה קבוצת פסלים מרכזית, אשר כל אחת מהן נבנתה על ידי פסל צרפתי מפורסם אחר. על קירות המבנה חרוטים שמות הגנרלים, שנהרגו במהלך אותן מלחמות, לצד שמותיהם של 128 קרבות. מתחת לשער הניצחון נמצא קברו של החייל האלמוני, אתר שהתווסף למתחם בשנת 1921 ומדי ערב בשעה 18:30 נדלקת בו אש התמיד לזכרו.

בבסיסו של שער הניצחון פועל מוזיאון קטן, הסוקר את ההיסטוריה של בניית השער, כמו גם את מעללי הגבורה של המצביא נפוליאון.

ממרפסת המבנה, שנמצאת בגובה של חמישים מטרים, ניתן להשקיף על 12 השדרות המתפצלות ממנה. זוהי נקודת תצפית מצוינת על פריז. אמנם העלייה כרוכה בטיפוס של כמאתיים מדרגות, אך הנוף הנשקף מהקצה הוא תגמול ראוי למאמץ.


#הציר ההיסטורי
שער הניצחון מהווה חלק מ"הציר ההיסטורי". מהו הציר ההיסטורי, אתם שואלים?
הציר ההיסטורי הוא ציר של פסלים, מבנים ודרכים שעוברים דרך מרכז פריז לכיוון מערב. הנתיב קרוי גם "דרך הניצחון", וגם "הדרך המלכותית". נקודת המוצא של הציר היא פסל הפרש של לואי הארבעה עשר הממוקם בכיכר נפוליאון שבלובר. הציר מתחיל ברובע הראשון ומסתיים ברובע השמיני של העיר.

בנייתו של הציר החלה עם סלילת שדרות שאנז אליזה במאה ה-17, שתוכננה על ידי מעצב הגנים של לואי הארבעה עשר, אנדרה לה-נוטרה (André Le Nôtre). גישת הבנייה הייתה דומה לתכנון גנים צרפתיים שנבנו בארמון ורסאי. לאחר שינויים במהלך השנים, רק במאה ה-20 קיבל הציר את צורתו המוכרת כיום. משם ממשיך הציר ההיסטורי של פריז בשער הניצחון הקטן, כיכר הקוֹנקוֹרד, שדרות שאנז אליזה, שער הניצחון הגדול ומתחם פאריס 2000 (לה-דיפונס).


#קבר החייל האלמוני
"קבר החייל האלמוני" הוא כינוי לאנדרטאות רבות ברחבי העולם שנבנו על מנת לציין את זכרם של חיילים שנפלו במלחמות מבלי שניתן היה לזהות את גופותיהם. קברים אלה מהווים מוקד לעריכת טקסי זיכרון ממלכתיים.

גם מתחת לשער הניצחון שוכן קבר כזה. עצמות החייל הקבורות שם, שנפל בעת מלחמת העולם הראשונה, הועברו למקום ביום שביתת הנשק (הוא היום בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה) בשנת 1920. לזכרו של אותו חייל אלמוני, דלוקה "אש התמיד" - כינוי ללהבה, מנורה או לפיד הבוערים לתקופה בלתי מוגבלת. אש התמיד הודלקה לראשונה בטקס רשמי עוד בשנת 1920 ומדי שנה נערך באתר טקס ב-11 בנובמבר, יום סיום המלחמה.

ארון החייל הוצב בקפלה שבראש הקשת ב-10 בנובמבר 1920, ונקברה כחצי שנה מאוחר יותר. על הקבר כתוב בצרפתית "כאן קבור חייל צרפתי אשר נפל למען מולדתו 1914-1918". האמת היא, שממשלת צרפת התכוונה לקבור את החייל האלמוני בפנתאון, אך בעקבות מחאות הציבור הוחלט לקבור אותו מתחת לשער הניצחון.
בשנת 1961 הניחו נשיא ארה"ב ג'ון קנדי ורעייתו זר על הקבר, יחד עם נשיא צרפת דאז שארל דה גול. לאחר רצח קנדי, בשנת 1963, ביקשה רעייתו ג'קלין קנדי, כי בקברו של בעלה תוקם אש התמיד, בדומה לזו שראתה בקבר החייל האלמוני בפריז. ואכן, בקשתה מולאה.


#אפריז
מעל הקשת של שער הניצחון נמצא אַפְרִיז שמעליו 30 שלטי אבירים עם שמות הניצחונות העיקריים במלחמות צרפת.

אַפְרִיז הוא אלמנט אדריכלי שמקורו באדריכלות יון העתיקה. האפריז הוא השכבה האמצעית והעבה ביותר באֶנְטַבְלַטוּרַה, החלק העליון של המבנה הנמצא מעל העמודים. הוא נמצא מעל הארִכִיטְרַב ומתחת לקַרְנִיז והגַמְלוֹן. האפריז הוא אחת מהשכבות האופקיות המופיעות בחזית טיפוסית של מבנים קלאסיים וניאו קלאסיים. בחלק מהמקרים אַפְרִיזים אלו יקושטו ויתווספו אליהם תבליטי אבן שמטרתם להעביר מסר, כמו סיפור היסטורי או דתי.

מידות האפריז בבנייה הקלאסית משתנות אך הן פרופורציונליות לשאר הרכיבים.


#טיפים
הכניסה חינם ביום א' הראשון בכל חודש, מנובמבר עד סוף מרץ.

הכניסה חינם עד גיל 18 ולבעלי אזרחות EU עד גיל 26.


מבט מקרוב על שער הניצחון:

https://www.youtube.com/watch?v=RQ9DDFX_OTw
גני טווילרי
גני טווילרי
#קצת מידע

גני טווילרי, או גני טילרי היפהפיים, הם גן ציבורי גדול, הממוקם בין כיכר קונקורד במערב לבין מוזיאון הלובר במזרח. הגנים ניטעו על ידי קטרינה דה מדיצ'י (אשתו של אנרי השני מלך צרפת) החל משנת 1564. מטרתם העיקרית הייתה לעטר את ארמון טילרי שבנייתו החלה במקביל באותה השנה. האזור כולו קרוי על שמם - אזור טילרי. בגן תוכלו למצוא גם מזרקה, גן חיות ומערה, אליהם נוסף מוזיאון האורנז'רי בתחילת המאה ה-17.

בשנת 1664 הורה ז'אן-בטיסט קולבר על עיצובו מחדש של הגן בידי אנדרה לה נוטרה (André Le Nôtre), אדריכל נוף צרפתי והגנן של לואי הארבעה עשר. לה נוטרה העניק לגן את צורתו הסימטרית להפליא, בעלת הקווים הברורים, אותם ניתן לראות עד היום.

לה נוטרה בנה על ציר הארמון שדרה מרכזית תחומה במזרח בבריכת מים מעוגלת, במערב בבריכה מתומנת; הוא בנה 2 טרסות - אחת על שפת המים, לאורך המזח, והשניה לאורך רחוב ריבולי; בנוסף, הוא בנה שתי טרסות לאורך גבולה הנוכחי של כיכר הקונקורד.

בשנת 1871, ארמון טילרי הוצת על ידי הקומונה הפריסאית. לאחר ההצתה נותרו קצת משרידי המבנה ורק לאחר יותר מ-10 שנים הוחלט להרוס אותו לגמרי והארמון לא שוחזר מאז מעולם.

בגנים פזורים פסלים של פסלים שונים, ביניהם רודן, ג'קומטי (Alberto Giacometti), מאיול (Maillol) ועוד. מהמאה ה-19 הפכו הגנים למקום הבילוי והפנאי של הפריזאים, וקיבלו אזכורים ביצירות אומנות רבות.


#על הגנים

גני טילרי שימשו בעבר כגני ארמון המלוכה של ארמון טילרי. פעם נהגו מלכי ומלכות צרפת לטייל בגנים אלו ולהסתובב בנחת. הם הפכו לפארק ציבורי בשנת 1667, לאחר המהפכה הצרפתית. מהמאה ה-19 הפכו הגנים למקום הבילוי והפנאי של הפריזאים, וקיבלו אזכורים ביצירות אומנות רבות.

אם תהיתם לגבי מקור שמם, הוא במפעל הרעפים ששכן במקום קודם לכן (רעפים בצרפתית מבטאים tuiles).

בגנים יש פינות חמודות בהן תוכלו לקרוא ולנוח וכן אטרקציות ומתקני שעשועים לילדים. ברחבי הגן פזורים פסלים של פסלים שונים, ביניהם רודן, ג'קומטי (Alberto Giacometti), מאיול (Maillol) ועוד. בשנים האחרונות הוצבו בגנים גם פסלים מודרניים, כדי לתת מקום של אווירה והתחדשות. בשנת 1988 הוצב גם פסל של אלפרד דרייפוס. תוכלו להסתובב ליד שתי המזרקות הגדולות, לשבת על אחד מהכיסאות הפזורים מסביבם ולצפות בסירות המיניאטוריות שמשיטים בהן. משני הצדדים של השדרה המרכזית, תוכלו לשבת לנשום אוויר על הספסלים המוצבים בצל העצים ולצפות בפריזאים משחקים על משטחי הדשא במשחקי כדור. ילדים יוכלו למצוא עניין במתקני השעשועים, רכיבה על סוסים, צפייה בתאטרון הבובות, או השטת סירות מפרש קטנות בברכות המים. בגנים יש בתי קפה ודוכני גלידה ומשקאות.


#הגנים בהיסטוריה

סיפור הגנים מתחיל בשנת 1564, כאשר החליטה קטרינה דה מדיצ'י לבנות לעצמה ארמון וגן שיתלווה אליו ויהיה בסגנון האיטלקי האהוב עליה. אך מי שאחראית לשינוי הגדול שעברו הגנים היא דווקא בת משפחתה של דה מדיצ'י, מארי, אמו של לואי ה-13. היא החליטה לנטוע שורה של עצי בוקיצה שיצרו טיילת, בין גבולם הדרומי של גני הטילרי לבין נהר הסן. מטרתה הסופית הייתה לאפשר לבני האצולה של העיר (בהתחלה היא אף חסמה את הכניסה לפשוטי העם) לנסוע במרכבות החדישות ולהראות לכולם את עושרם.

המקום הפך לסיפור הצלחה ואלפים הגיעו לצפות במרכבות האצילים. תוך זמן קצר, ניתן היה לראות רוכלים שהסתובב והציעו למכירה פירות וממתקים בין הכרכרות. לאחר מכן, הגיעו שדכני פריז לסביבה והחלו לספק לשושלות האצולה שירותי שידוכים ולהעביר פתקי אהבה בין חתנים וכלות לעתיד.

ההצלחה של המקום הביאה את לואי ה-14 לשנות את גני הטילרי לגן מרשים וגדול, כיאה לגן מלכותי. האדריכל אנדרה לה נוטרה (André Le Nôtre) עיצב את הגנים והעניק להם את מראם הנוכחי - סגנון הגנים הצרפתיים המסורתי, גנים מטופחים, שיחים גזומים בצורות גאומטריות ומקבצי פרחים מאורגנים. כל אילו מסודרים בתוך שטחים סימטריים ומדויקים.

כמה מאורעות מעניינים התרחשו בגנים אלו. בשנת 1783 בחרו בגנים האחים מונגולפייה, במקום ראוי לביצוע הטיסה הראשונה שלהם בכדור פורח. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1792, בעת מלכותו של לואי ה-16, פרץ המון מהפכני אל ארמון הטילרי ושחט את שומרי ראשו. שנתיים מאוחר יותר חגג מקסימיליאן רובספייר את "חג התבונה", באמצעות טקס מפואר שהתקיים ליד הבריכה.


#הגנים בהיסטוריה

נושא הטיולים ברגל, במיוחד כשמדובר בגנים נעימים ופסטורליים כאלה, הוא כמעט מובן מאליו עבורנו. אמנם השדרה המרכזית של גני הטילרי הייתה רחבה והותאמה לכרכרות שהיו עתידות לנסוע בה, אך האצילים החליטו לעשות מעשה שלא עשו לפני כן - לטייל ברגל. בפריז של המאה ה-17 היה זה חידוש אדיר, כיוון שבעיר לא היו מדרכות שאפשרו הליכה נעימה מבלי ללכלך את הרגליים בבוץ או להסתכן בדריסה על ידי כרכרות חולפות. כשהחלו תושבי פריז לצעוד ברגל, גני הטילרי הפכו לגן הציבורי הראשון באירופה. בלתי נמנע, אם כך, שבשנת 1678 יומצאו הספסלים הציבוריים הראשונים, שהיו עשויים מעץ ועליהם יכלו לשבת האוהבים הצעירים והמטיילים הנינוחים.

לגנים היו שימושים שונים בתקופה ההיא. זוגות נאהבים יכלו להגיע בסביבות אחרי הצהריים ולהיפגש באחת מהסמטאות הצדדיות של הגן. טיול בשדרה המרכזית מהווה עד היום נקודת מפגש עבור כל התושבים הפריזאים, בה הם יכולים לקשקש ולשתות לימונדה קרירה ביחד.

במהלך המאה ה-19 הגן עבר שינויים כתוצאה מסלילת רחוב ריבולי בסמוך אליו על ידי נפוליאון הראשון. נפוליאון השלישי, שהיה אחיינו, הוסיף את מבנה האורנז'רי שהפך למוזיאון מצליח מאד במאה ה-20. זמן קצר אחר כך הוצתה שריפה בארמון טילרי על ידי אנשי הקומונה בפריז.

בתום מלחמת העולם השניה גני הטילרי הפכו ליפים ומזמינים מתמיד, במיוחד בשל הפסלים המרשימים והכיסאות הירוקים שמזמינים את המבקרים לשבת וליהנות מכל היופי הזה.


#אופנה בטילרי
מהרגע שהחלו התושבים הפריזאים לטייל בגנים הציבוריים ברגל, הם גילו שבגדים שנתפרו עבורם הם מקור נוסף למשיכת תשומת לב. ברגע אחד הפכו גני הטילרי למסלול דוגמנות בו מציגים תושבי האצולה את הבגדים המעניינים ביותר ויוצרים טרנדים אופנתיים. השמועה פרשה כנפיים ואלפי זרים היו מגיעים לגנים להתעדכן באופנה החולפת כדי לנסות לחקות אותה בארצם. כתוצאה מכך, באותה התקופה נוצרו מגזיני האופנה הראשונים.

למרות שגשוגה של תעשיית האופנה בימים אלו, היו גם מקרים פחות נעימים. נשות פריז, שראו את הלבוש של הדוכסיות ברחבי הגן, רצו לחייט שלהם וביקשו שיתפור להן את אותם הבגדים בדיוק. בכך הן ניסו לדמות עצמן קצת יותר לנשות האצולה ולטשטש את הגבולות ביניהן. בתקופה זו הופיעו אנשי מקצוע שלימדו את הצרפתים איך להתנהג בנימוס בחברה (כללים בסיסיים, כמו שבארוחה צרפתית יורקים רק לצד ימין). עובדה זו גרמה לכך שבאופן די מהיר הצליחו הנשים במשימה וכמעט בלתי אפשרי היה להבחין בין המעמדות.

למרבה הפלא, נשמעו גם לא פחות סיפורים הפוכים על נשים אצילות, אשר רצו להתחזות לפשוטות עם. כך לדוגמא מוכר הסיפור שהתרחש בשנת 1698, בו החליטה מרקיזה (בעלת תואר אצולה אירופי) להתחפש למישהי שזה עתה הגיעה לפריז והחלה לדבר עם רוזן שפגשה בגני הטילרי. אחרי שיחה של יותר משעה היא הדהימה אותו כשאמרה לו "שלום" והלכה למרכבתה המפוארת שלקחה אותה לארמון הפריזאי שלה.

מבט מקרוב (360) על הגנים:
https://www.youtube.com/watch?v=8NSlrxxL3xI


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.