» «
פריז
העיר פריז
#על העיר פריז

היופי של פריז הוא מרגש מהשניה הראשונה. אין כאן את הציוריות של אמסטרדם או האיפוק של לונדון. אם אלו ערי בירה שקטות ומאופקות, פריז היא החתיכה עוצרת הנשימה שמחסירה לך פעימה כבר ממבט ראשון. מעריצי פריז אמרו כבר שאפילו 77 שנים לא יספיקו על מנת לשבוע מיופיה.

הקתדרלות עצומות הממדים, הכיכרות הנהדרות, הרחובות המרהיבים והגנים המקסימים, הארמונות המפוארים, הבתים הנאים, חלונות הראווה האלגנטיים ובתי הקפה החמימים - הכל כאן אומר שהגעת לפריז, היפה שבערי העולם והפתיינית שבכולן.


#אתרי חובה
רוצים לראות את המקומות הכי פופולריים בעיר? - היכנסו לתגית "אתרי חובה בפריז".

https://www.youtube.com/watch?v=uvd-zcrnjTI

#עם ילדים
טיול לכל המשפחה? - היכנסו לתגית "אטרקציות לילדים בפריז".


# אוכל
ארוחה בלתי נשכחת? - היכנסו לתגית "מקדשי אוכל בפריז".


#תשר
ברוב מדינות אירופה, משום שלרוב דמי השירות כבר נכללים בתוכו, נהוג לתת כטיפ 2 יורו, בלי קשר לגובה החשבון עצמו.


# תחומי עניין
מעניינים אתכם דברים מסוימים? - היכנסו לתגית "תחומי עניין".


#קידומת צרפת
+33


#חסכון
לתחבורה ציבורית - קנו כרטיס חופשי לתקופת הטיול בעיר. כרטיס שבועי navigo הוא מעולה לשבוע בעיר ויש גם יותר. פחות ימים? - בדקו את כרטיס RATP.
סופרמרקט - רשת Monoprix זולה וזמינה מאד. היא חסכונית והצרפתים קונים בה ברובם.
המוזיאונים - לרבים מהם הכניסה בחינם ביום א' הראשון של החודש. תעודת סטודנט או פנסיונר מקנה הנחה משמעותית.
פיקניק - הוא דרך חסכונית ונפלאה לאכול. קונים טרי בשווקים ואוכלים בפארק שבסביבה.
שכרו דירה - בפריז זה יוצא משמעותית יותר זול ממלון.
וויי פיי חופשי - לא כמו בארץ, אבל יש המון נקודות. מפה: www.paris.fr/wifi


#שופינג
מציאות בגדים ברשת Primark. אם אתם רוצים ממש בזול, אז רשת החנויות TATI זולה במיוחד ומציעה מבחר עצום של פריטים מיובאים מהמזרח הרחוק ומהעולם השלישי. צריך סבלנות כדי למצוא מציאות ולתור הארוך וכדי להיות כמו הצרפתים, הביאו שקיות אחרות מהבית, כדי שלא יידעו שקניתם ב-TATI...
ראו למטה גם קישור להמלצות שופינג בפריז.


#מועדונים ובילויים
מועדון מצוין הוא Point Ephemere. גם מועדון הטכנו Rex Club חזק, ה-Social club התת-קרקעי ומועדון האלקטרוניקה Le Nouveau Casina.
כרטיסי מופעים וספורט באתר www.fnac.fr


#חיבורי חשמל (Power plugs)
התקעים האפשריים הם Type C, E. תקע מסוג F יעבוד רק אם יש לו חור נוסף.


טעימה מהנסיעה המתקרבת? - הנה סרטון שיציג לכם את העיר במלוא יופיה:

https://youtu.be/EJ3CdqDx8fQ
קרן קרטייה לאמנות עכשווית
קרן קרטייה לאמנות עכשווית
#על גלריית הקרן

קרן קרטייה ממוקמת בבניין ייחודי שעיצב הארכיטקט הצרפתי ג'ין נובל. הארכיטקטורה של הבניין מתאפיינת בעיקר בשקיפויות. את חזית המבנה השקוף, המוקפת בארזי הלבנון, מקיפה גדר זכוכית עצומה בגודלה. הקרן מציגה בגלריה שלה אמנים עכשוויים מוכרים יותר ופחות, מכל תחומי האמנות והעיצוב.

הבניין כולל 6 קומות של משרדים, כאשר שתי הקומות הראשונות מהוות חלל אחד המשתרע על פני 1,200 מטרים רבועים ומוקדש לתצוגה.

מומלץ לצאת ולהביט אל כיוון הגן הבוטני ולהתיישב על הדשא שמאחורי הבניין. מכאן רואים את הגלריה כאילו הייתה תיבת תצוגה מרהיבה מזכוכית.

כדי לדעת איזו תערוכה מוצגת בימים בהם אתם מבקרים בגלריה, מומלץ להיכנס לאתר של הקרן.
גשר האמנויות
גשר האמנויות (פון דז אר)
#על גשר מנעולי האהבה

כמה אנחנו אוהבים רומנטיקה, במיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בצורה של מנעול שלא ניתן לפתוח אותו יותר.

גשר האמנויות, שהפך לגשר המזוהה ביותר עם מנעולי האהבה שמפתחותיהם נזרקו לנהר כסמל לנצחיות האהבה, הוא גשר המיועד להולכי רגל שנמצא בפריז. הוא חוצה את נהר הסיין ונמצא בין מוזיאון הלובר לבין בית המשפט. מעקי הגשר עשויים מפלדה והיום הם מכוסים כמעט לחלוטין בשלל מנעולים, הכוללים לרוב את שמותיהם או ראשי התיבות של הזוג.

המנהג החל לראשונה בשנת 2008, כשזוגות החלו לחבר מנעולים לגשר שעל הסיין. יש הטוענים שהתוספת המלאכותית אינה יפה ואף מגדילה את הסיכון לקריסתו של הגשר בשל כובד המנעולים. ישנו גם חשש לזיהום נהר הסיין בעקבות חלודת המפתחות שנזרקים היישר לנהר.

בקיץ 2013 נקטה עיריית פריז עמדה בנוגע למנעולים שעל הגשר בטענה שהם מכבידים על מעקי הגשר ומחלישה אותם. הם החליטו להסיר אותם ולהפסיק את מנהג תליית מנעולי האהבה. שני מעקי הזכוכית הונחו ככיסוי לרשתות המקוריות ובכך הוגבלה האפשרות לתלות מנעולים.


#תולדות הגשר

בין השנים 1801-1804, 9 קשתות המתכת יצרו את הגשר המתכתי הראשון בפריז - גשר האמנויות. ההמצאה המעניינת הגיעה מנפוליאון, שעיצב אותו בהשראת עיצוב אנגלי. בהתחלה, המעצבים לואי אלכסנדר ססאר (Louis-Alexandre de Cessart) וז'אק דיון קונסואבאן (Jacques Dillon Conçoivent) רצו שהגשר ייתן תחושה של גן עם עצים ירוקים, פרחים פורחים וספסלים. עד היום מהווה הגשר אזור הליכה נעים ופסטורלי, המאפשר מעבר רגלי בלבד.

מאז שנת 1803 הגשר שופץ כמה וכמה פעמים.

בשנת 2014, לאחר שנים של חששות, קרס חלק ממעקה הגדר בגלל משקל המנעולים שנתלו עליו, על ידי מאות זוגות אוהבים. ביוני 2015 המנעולים הוסרו מהגשר.

בערבי הקיץ הנעימים תמצאו כאן נגני רחוב, נוף נפלא ופינות מושלמות לפיקניקים רומנטיים ומשפחתיים.
האופרה גרנייה
האופרה גרנייה
#על האופרה גרנייה

בית האופרה הלאומי של פריז, אופרה גרנייה, הוא מבנה גדול ומפואר הממוקם ברובע התשיעי בעיר מצפון לאזור טוולירי. מדובר באחד מבנייני האופרה המפורסמים ביותר בעולם, כנראה בשל היותו מקום ההתרחשות של הרומן "פנטום האופרה" של גסטון לרו, שעל בסיסו גם הופקו מספר סרטים.

בשנותיו הראשונות נקרא הבניין "בניין האופרה של פריז", אך לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989, שמו של הבניין הפך ל"האופרה גרנייה".

שטחו של הבניין 11,000 מטרים רבועים והוא יכול להכיל עד 1,979 מבקרים. במתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. ניתן להיכנס למבנה המפואר גם בזמן שאין הופעות בתשלום.

כיום תוכלו להקשיב בו לאופרה הלאומית של פריז ולראות את להקת הבלט של פריז.


#אדריכלות האופרה גרנייה

בשנת 1858, בעת ביקורו של נפוליאון השלישי בבניין האופרה הרשמי של פריז יחד עם אשתו, בוצע נגדו ניסיון התנקשות. בעקבות התקרית החליט נפוליאון להקים בניין אופרה חדש, גדול ומפואר יותר במקום זה שבו ביקר. שארל גרנייה, האדריכל שזכה בעיצוב האופרה היה דווקא צעיר חסר ניסיון שזה היה המבנה הראשון שאותו הוא תכנן. בהמשך לסיפורנו אגב, כדי להימנע מניסיונות רצח נוספים נבנתה במבנה דרך ממוגנת שמאפשרת לשליט לרדת ישר למרכבה שלו בבטחה. הבנייה של המבנה התחילה ב-1861 והסתיימה ב-1875.

גרנייה הצליח ליצור יצירה אדריכלית יפיפייה, מתוחכמת וחדשנית. הבנייה החלה בשנת 1861 והסתיימה רק 14 שנים מאוחר יותר. הסיבות לעיכובים היו מלחמת פרוסיה-צרפת, נפילת האימפרייה השניה וכיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית. עוד סיבה לעיכוב בבנייה היא האגם התת קרקעי שנמצא מתחת לאתר הבניה, בהשראתו אגב נכתב הסיפור "פנטום האופרה". הבניין נחנך ב-15 בינואר, 1875.

הבניין מפואר ומעוטר בהתאם: אפריזים משיש, קירות מזהב וקטיפה ופסלי כרובים ונימפות. בשנת 1964 הוזמן הצייר מארק שאגאל לעטר את תקרת האופרה.

בית האופרה הוא המבנה היקר ביותר שנבנה בתקופת האימפריה השניה. המבנה בנוי בסגנון ניאו-בארוקי עם שילובים של בניה קלאסית, ונחשב למופת אדריכלי בסגנון ארכיטקטורת התאטרון של המאה ה-19.


#אופרה למנויים

לבניין אופרה היו צרכים מאד מסוימים - לשרת את מנויי האופרה. למנויים היה מנוי שנתי והם היו מקפידים להגיע חמישה ימים בשבוע למקום. הם התעניינו פחות במוזיקה, ששימשה כמוזיקת רקע עבורם, אלא יותר בנוכחות - לראות ולהיראות. זו הסיבה גם שהאדריכל גרניה בנה את המבנה בצורה הזו - השטחים הציבוריים מהווים מחצית מהמבנה, האולם תופס רק רבע ממנו וברבע הנותר יש שטחי חזרות ומשרדים.

אולם הכניסה מקורה במראות, כך שהמבקרים יוכלו לוודא כי הם נראים כראוי וממנו עולות מדרגות שיש רחבות המובילות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים. מהמדרגות ומהמרפסות שלידן, ניתן לראות את כל מי שנכנס לאולם. כמעט אבסורד הוא, שהאולם עצמו בנוי כך שמתאי המנויים ניתן בקלות לראות את התאים האחרים, אך קצת פחות טוב - את הבמה.

עובדה מעניינת על בית האופרה, היא הצבע האדום הקטיפתי של הכיסאות באולם. היום זה נראה כמחזה שגרתי, אך באותה העת השימוש בצבע האדום היה חדשני. גרנייה סיפר שהחליט להשתמש בצבע זה כי הנשים הבאות לאופרה הן כמו תכשיטים ולכן ראוי שישבו בתוך קופסת תכשיטים (שכך היו מרופדות בתקופה ההיא). הרעיון הנועז הצליח וכיום מרבית אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים באדום קטיפתי.

בשביל לספק אטרקציה לקהל, התקין גרנייה שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש ובנה "חדר שקיעה" ובו אשליה אופטית - אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות את השמש שוקעת.


#פנטום האופרה

האופרה גרנייה גם היוותה רקע לסיפור "פנטום האופרה", רומן האימה הגותי-בלשי, שהפך מפורסם בעקבות הרבה סרטים, מחזות זמר וגרסאות נוספות שקיבל עם השנים, נכתב במקור על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם ראשונה בשנת 1909. הוא פורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית.

הסיפור, שחלק מפרטיו אמיתיים וחלק בדיוניים, עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת. על פי הרומן, הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניית בניין בית אופרה, שבו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה. הסיפור בנוי כחקירה בלשית וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו ומספרות את הסיפור מנקודת מבטן.

סיפור הפאנטום הפך לאגדת קאלט והיום היא מרכזת סביבה מעריצים מושבעים שהמציאו לעצמם אפילו כינוי: Phantom Phans. הם מרותקים לכל מה שקשור לעלילה: החל מדמותו המורכבת של הפאנטום אריק, דרך המוזיקה שיצר עבורו אנדרו לויד וובר ועד האלמנטים העיצוביים המזוהים עם הדמות: עוגב ענק, נרות ופמוטים, מסיכות, גלימות שחורות מקטיפה, נברשות וכדומה. הרבה מהמעריצים כתבו גרסאות משלהם לסיפור, חלק כתבו את המשכו - הם מפרסמים את היצירות שלהם ברחבי האינטרנט באתרי מעריצים שונים וחלק אף הרחיקו לכת והדפיסו את גרסותיהם.

עד היום מוכרת מעריצה אחת שכל כך אהבה את אגדת הפאנטום עד ששינתה את שמה החוקי ל-Christine Daae, כשם הזמרת שאהבה.

פריז

כיכר הבסטיליה
כיכר הבסטיליה
#על הכיכר שבה עמדה הבסטיליה

כיכר הבסטיליה, פּלאס דֶה לָה בַּסטִי, היא כיכר מרכזית בפריז, שהוקמה במקום שבו ניצב לפני המהפכה הצרפתית "מבצר הבסטיליה". המבצר הזה, שמו המדויק היה "בסטילית סן אנטואן", הפך לסמל, לאחר שנהרס בזמן המהפכה. קו המתאר המקורי שלו מסומן כיום על פני המדרכות והרחובות שבמקום, באמצעות ריצוף מיוחד.

כיכר הבסטיליה שנמצאת בפאריס של היום, ממש במקום שבו עמדה הבסטיליה, מייצגת את החופש והחירות של העם הצרפתי, לאחר שהופלה המלוכה בצרפת. היא נמצאת בנקודת המפגש של שלושה מהרבעים של העיר - הרובע הרביעי, האחד-עשר והשנים עשר. למעשה כל האזורים שמסביב לבסטיליה מכונים בצרפתית "בַּסְטִי", שפירושו "בסטיליה".

במרכז כיכר הבסטיליה ניצב עמוד יולי (Colonne de Juillet), שמציין את זכר אירועי מהפכת יולי 1830. עוד בכיכר ניתן לראות את בית האופרה בסטיליה, שניצב במקום בו ניצבה בעבר תחנת הרכבת בסטיליה, את תחנת המטרו "בסטיליה", ובכיכר עוברת גם תעלת סן מרטן.

האזור הצפון-מזרחי של הכיכר הוא אזור בילויים שוקק חיים בלילה ובכיכר עצמה מתקיימים לא פעם קונצרטים, מצעדים והופעות. לצידם נערכות לעתים קרובות, בכיכר הסמלית הזו בשבילם, גם הפגנות פוליטיות של איגודים מקצועיים ותנועות סוציאליסטיות, כולם מקדשים את המשמעות ההיסטורית והסמלית של הבסטיליה.

בכל יום ראשון יוצא מאזור הבסטיליה מסע גלגיליות המוני בן עשרים קילומטרים. רק במצבים של מזג אוויר קשה במיוחד מבטלים אותו.

במקום הזה נולדו ב-14 ביולי 1790 חגיגות יום העצמאות הצרפתי. זה קרה כשמישהו הציב אוהל ריקודים במרכז הריסות הבסטיליה. כך נולדה המסורת של "נשף הארבע-עשר ביולי", שממנה נולד יום העצמאות של צרפת.

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1794, הציבו גיליוטינה בכיכר אנטואן, שמה של כיכר הבסטיליה באותם ימים. לדרישת התושבים היא הועברה משם די מהר, אבל טקסים מסוג אחר המשיכו לקיים שם לא פעם - בכיכר הבסטיליה נערפו ראשיהם של 73 צרפתים, הן בתקופת המהפכה והן אחריה.


#על מבצר הבסטיליה שהוחרב במהפכה

זה קרה ב-14 ביולי 1789, כשמבצר הבסטיליה הותקף על ידי ההמונים, שדרשו כלי נשק ממפקד בית הכלא של פאריס, ששכן בו. כשהמפקד סרב ההמונים התפרצו למבצר והרגו אותו ואת הסוהרים שעבדו באותו זמן בכלא.

לאחר פינוי ההריסות, הם פוזרו ברחבי צרפת, כסמל לנפילת הבסטיליה והשלטון המלוכני שהיא סמלה, שדיכא את העם.

שנים לפני כן הוקם מבצר הבסטיליה כמבצר להגנת פריז. בימי המלך לואי ה-14 היא הפכה לבית סוהר, שבו שוכנו האסירים בחדרים קטנים שנבנו להם בשמונת המגדלים שבמבצר. הכלא כלל אז מפושעים ועבריינים ועד מתנגדים ואסירים פוליטיים. בעיני המוני העם הצרפתי הפכה הבסטיליה באותם ימים למקום אכזרי ומאיים, מבצר של אימה ודיכוי בידי השלטון המלוכני של צרפת.

מבט מקרוב על הכיכר:
https://www.youtube.com/watch?v=j6cndAxJTZs&t=30s

מבט מקרוב על עמוד יולי:
https://www.youtube.com/watch?v=DAaSTN36WcA
ארמון ורסאי
ארמון ורסאי
#היסטוריה בארמון

בעיר ורסאי הממוקמת 25 קילומטר דרומית-מערבית לפריז, ממוקמים ארמון ורסאי וגני ורסאי, שרידים מרהיבים של תקופת המלוכה. אם עולה בכם התהייה, למה ירצו מלכי פאריז להתרחק מההמון הפריזאי, אז האמת היא שהעברת המשכן המלכותי הרשמי מארמון הלובר בפריז לאזור ורסאי היה מהלך פוליטי מחושב של לואי ה-14. האצולה הצרפתית כולה שכנה בפריז, והארמון בוורסאי הכריח את האצילים שרצו להתקרב למלך ולשלטון, להגיע עד אליו, לוורסאי. לעזוב את עסקיהם וביתם ולהתגורר בבית המלך. המלך לואי בעצם רצה להעביר את מוקד הכוח מפריז אל ורסאי.

לואי ה-14 החליט שהוא רוצה להתרחק מעט מפריז העמוסה והצפופה ולמצוא לעצמו מקום משכן מחוץ לעיר. כמה שנים קודם, בשנת 1624 נבנתה לאביו, לואי ה-13, בקתת ציד באדמות שהיו שייכות לו בוורסאי. לואי ה-14 קפץ על המציאה והחליט למנות ארכיטקט שיהפוך את בקתת הציד לארמון מפואר. הארכיטקט הנבחר היה לואי לה וו, שניהל את הרחבת הטירה במשך שבע שנים באמצעות עבודה של אלפי פועלים שעמלו על בניית הארמון והגנים. ב-1682 עבר המלך לואי ה-14 להתגורר בטירה, מספר שנים לפני שבנייתה הושלמה לחלוטין.

אך הוא לא הסתפק במעבר שלו עצמו, אלא אף הזמין את בני האצולה ופקידי החצר להתלוות אליו בנדידתו לוורסאי וחילק להם מגרשים מסביב בחינם. בפני כל אציל ופקיד הוצבו 2 תנאים: 1. היה עליו לשלם למלך מס שנתי, 2. אסור היה לו להשאיר את המגרש ריק, אלא הוא היה חייב לבנות עליו בית לפי תכניות שהוכנו על ידי ארכיטקט החצר של המלך. תכניות הבניה יצרו עיר מתוכננת בצורה מופלאה - בנויה בצורה סימטרית והרמונית. כמובן שלגגות הבתים החדשים אסור היה להתנשא מעבר לגובה המרכזי של הארמון...


#נטישת ארמון ורסאי

בזמן המהפכה הצרפתית, המון זועם שהגיע מפריז התנפל על ארמון ורסאי והכריח את משפחת המלוכה לעזוב אותו ולחזור לפריז. כך החלה הנטישה ההמונית של העיר. הארמון המפואר, שרבים מרהיטיו וקישוטיו נהרסו או נגנבו, נזנח ועמד שומם. בשנת 1837, הציל המלך לואי פיליפ את הארמון מחורבן, כאשר הפך אותו למוזיאון לאומי המוקדש "לתהילה של צרפת".


#מה מיוחד בארמון ורסאי?

ארמון ורסאי היה ארמונו המפואר של המלך הצרפתי לואי ה-14. כנראה שהיו לו צרכים די גדולים, כי בארמון הזה, שאורכו קילומטר, ישנם 700 חדרים!

הארמון הפגין לכל אירופה את עוצמתו של המלך והיה כה מפואר שהפך מושא לחיקוי בקרב כל בתי המלוכה האירופיים. זה לא הפריע לכל מלך בשושלת הצרפתית להוסיף עוד חלק לארמון, כולל כפר שלם שנבנה בשביל המלכה מארי אנטואנט, כדי שתהנה משקט כפרי בארמון.

שגרת החיים האופיינית בארמון ורסאי כללה טקסים, החלפת תלבושות וסעודות. אצילי המלך היו מגיעים לארמון לתקופה ארוכה ורוב זמנם הוקדש לשעשועים, מסיבות, נשפים, קונצרטים והוללות מינית. סימנים לאורח חיים ראוותני זה ניתן לראות בארמון המפואר והמקושט שממחיש את הגישה הבזבזנית של המלכים הצרפתיים במאות ה-17 וה-18. הארמון הוא הסמל המובהק ביותר לפער שבין הפאר והשפע של המלוכה אל מול השפל והעוני שאליו הגיעו בני המעמד הנמוך. העובדה שהארמון המפואר הזה נמצא מחוץ לפריז מסמלת היטב את הנתק שאחז במלוכה באותה תקופה ושהביא בסופו של דבר למהפכה הצרפתית.

המתחם כולל את הארמון המרכזי, ארמונות הטריאנון, אחוזת מארי אנטואנט וגנים מרהיבים ביופיים. בגנים מרפסות מסוגננות, ערוגות גזומות בסגנון צרפתי קלאסי, פסלים, מזרקות ותעלת מים גדולה שבה משייטות גונדולות וסירות.

בארמון ורסאי התרחשו אירועים היסטוריים חשובים כמו חתימת הסכם השלום בתום מלחמת העולם הראשונה, הסכם שגם נקרא על שמו "הסכם ורסאי". בתור נקמה, התעקש היטלר לשוב לארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה, ולחתום בו על הסכם הכניעה של צרפת לגרמניה הנאצית.


#גני ורסאי

בארמון ורסאי, ארמונו המפואר של המלך הצרפתי לואי ה-14, רצה המלך גנים יפים במיוחד. למשימה גויס אדריכל הנוף החשוב של צרפת בימים ההם, אנדרה לה נוטרה. אלפי פועלים, גננים ובנאים עבדו כדי להקים את הגן יוצא הדופן. לעבודות אלה הובאו כמויות עצומות של אדמה וצמחים מכל רחבי אירופה. כך עוצבו גני ורסאי במאה ה-17 והיו לגנים היפים באירופה.

הגנים שהוקמו מערבית לארמון, משתרעים על כ-8,000 דונמים. יש בהם צירוף מדהים של עיצובי פרחים מרהיבי עין, מדשאות גזומות בצורות ובפיסולים מעניינים, תעלות מים, עצים נישאים, בריכות שלוות עם דגי נוי, מזרקות מים קסומות, מאות פסלי אומנות ועוד.

בגני ורסאי נטועים כ-200,000 עצים, ומידי שנה שותלים שם כ-210,000 פרחים. בכניסה לגנים תוכלו לשכור רכב גולף או לקנות כרטיסים לרכבת קטנה שנוסעת ברחביהם. כדי לראות את כל הגנים ואת הארמונות המרוחקים יותר (הטריאנון הגדול, הקטן ובית הכפר של מארי אנטואנט) יש ללכת דרך לא קצרה, לכן יש גם פתרונות תחבורה למי שחפץ בכך. לאלו שמחליטים ללכת ברגל ברחבי הגנים, יש מדי פעם תחנות קפה וגלידות.

מטבע הדברים, במהלך החורף הגנים פחות פורחים - הרבה מהפסלים נעטפים מפני הגשם, כמעט ואין פרחים והמקום כולו נכנס לאווירת שיפוצים ותחזוקה שנתית. עדיין ניתן ליהנות מהארמונות ומהאווירה החורפית המיוחדת, אך כמובן שהחוויה לא מושלמת.

כיום גני ורסאי הם מהגנים המפורסמים בעולם. הם גם מאתרי התיירות הפופולאריים בצרפת ונחשבים אתר חובה למיליוני תיירים המגיעים לצרפת ומבקרים גם בהם בכל שנה.


#ארמון ורסאי לתיירים

ארמון ורסאי הוא מן המפוארים והיפים ביותר והביקור בו הוא חוויה יחידה במינה. הוא מורכב מארבעה חלקים עיקריים: הבניין הראשי, שהוא מבנה קלאסי עם אגפים מהודרים רבים, שני ארמונות נפרדים נוספים והחלק הרביעי, שמכיל גנים רחבי ידיים שתוכננו בידי ארכיטקט גנים מיוחד - מרהיבים ביופיים, עם מזרקות מים, בריכות נוי, כרי דשא, עצים, פרחים והכל ירוק ומרהיב.

בחודשי הקיץ יש תורים ענקיים בכניסה לארמון, אך ממילא אחרי ביקור בכמה חדרים, ישנו עומס בתפיסת היקף העושר המוצג. נסו לא לפספס את "אולם המראות" המדהים, שם נחתם בשנת 1919 חוזה ורסאי המפורסם ואת חדרי השינה הנפרדים של המלך והמלכה.

בכניסה לארמון קחו לכם מפה, מכיוון המתחם עצום וכולל מגוון של מבנים.


#סיפורי ורסאי

אם תיקחו סיור מודרך בארמון, תזכו לשמוע מהמדריכים סיפורים מעניינים. אחד מהם הוא הסיפור על טקס היקיצה של המלך. מדי בוקר היו מוזמנים אישי החצר הנכבדים לחזות במלך כשהוא פוקח את עיניו לקראת היום החדש. החדר היה מתמלא באנשים, לפעמים עד 100 איש וכולם היו עומדים וממתינים לפתיחת עיניו. אם המלך לא התעורר בעצמו, היה אחד ממשרתיו מעיר אותו כשכל האנשים מסביב צופים בפיהוקיו, התמתחויותיו, בטקס הרחצה וההלבשה שלו. זה היה טקס יוקרתי שלהיות מוזמן אליו נחשב לפריבילגיה עצומה למוזמנים.

#חוזה ורסאי

לפעמים כשאתה רוצה שלום, אתה עלול לקבל מלחמה. את הלקח ההיסטורי הזה למד העולם כשפרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה הזו, שעתידה להיות המלחמה הגדולה והקטלנית בתולדות האנושות, פרצה לא מעט בגלל חוזה ורסאי, הסכם השלום העיקרי שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה, הסכם השלום שלא הביא שלום.

חוזה ורסאי, שנחתם ממש בארמון בו אתם עומדים עכשיו, בחדר המראות המרשים, היה הסכם שעליו חתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה ממשלות הצדדים שלחמו בה. לא במקרה נבחר האולם הזה, כיוון שזה היה האולם שבו התקיים בשנת 1871 טקס ההכתרה של קיסר גרמניה המאוחדת.

חוזה ורסאי הטיל את האשמה של "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, על גרמניה ובעלות בריתה. בהסכם נקבע שהן האחראיות ל"אבדות וההפסדים כולם, שנגרמו לבעלות הברית ולידידותיהן, בעקבות המלחמה שנכפתה עליהן בהתקפת גרמניה ובעלות הברית שלה".

בין סעיפי ההסכם היו תשלום פיצויי עתק ליריבותיה של גרמניה במלחמה, העברת מפעלים ושטחים רבים מגרמניה למדינות המנצחות במלחמה, הגבלת עוצמת הצבא הגרמני, פירוק ביצורים ואיסור על בניית אחרים, השמדת כלי נשק וצוללות ועוד.

חוזה ורסאי וסעיפיו הקשים כלפי גרמניה נחשבים לגורמים משמעותיים ביותר בעליית הנאצים לשלטון בה ובהמשך גם לפריצת מלחמת העולם השנייה. בין הסיבות היה התוהו ובוהו שנגרם בגרמניה בשל ההתמוטטות הכלכלית הגרמנית שגרמו תשלומי הפיצויים הכבדים שגרמניה נדרשה לשלם. גם טקטיקות הלחימה המשופרות שפותחו בצבא הגרמני בגלל ההגבלות שהוטלו עליו בהסכם ושחרור של רבים מהקצינים הגרועים לטובת הקצינים הטובים ביותר שנשארו בו. אבל בראש ובראשונה השפיעה תחושת ההשפלה של הגרמנים, שמצאו במפלגה הנאצית את מי שיחזירו להם את הכבוד שאבדו בורסאי.


מבט מקרוב על ארמון ורסאי:
https://www.youtube.com/watch?v=ETmC3jkDAwY&t=25s
מוזיאון קלוני
מוזיאון קלוני
#על מוזיאון קלוני לימי הביניים

המבנה המהווה את הדוגמה הטובה ביותר לאדריכלות ימי הביניים בפריז, הוא המוזיאון הלאומי לימי הביניים, הממוקם ברובע החמישי של פריז. בשנת 1843 קנה אלכסנדר די סומרארד, אספן אמנות ימי הביניים, את המבנה, שיכן בו את אוספיו והפך אותו למוזיאון. לאחר מותו נרכש האוסף על ידי המדינה ובנו הפך לאוצר הראשון של המוזיאון. המוזיאון הפך ציבורי בשנת 1833.

במוזיאון רהיטים וחפצי אמנות מימי הביניים וכן תכשיטים מזהב וחפצי שנהב. יש במוזיאון אוסף עשיר ביותר של פיסול, קרמיקה, גילוף, שטיחים, חפצי אומנות שונים בזהב ובברונזה, עבודות זכוכית, מתכת, עץ ושנהב, כלי נשק, תכשיטים וחפצי יום יום מימי הביניים. במיוחד ראויים לציון שטיחי הקיר המרהיבים המוצגים בו והיצירה המוכרת בשם 'הגברת והחד קרן' - סדרה של 6 שטיחי קיר יפים מהמאה ה-15, המציגה דמויות של נשים לצד חדי קרן.


#מוצגים ארכאולוגים
חשיבותו של המוזיאון היא לא רק באוסף המוצגים העשיר והמרשים שלו, אלא גם בשילוב המוצגים הארכאולוגים האותנטיים המוצגים בו מהעת העתיקה ועד היום. כי מתחת למבנה התגלו שרידי מרחצאות רומיים, מהמאה ה-3 לספירה, המכונים "מרחצאות קלוני". במרחצאות מוצגים חפצים שמקורם בתקופה הרומית ובהם "עמוד יורדי הסירות", המכונה גם "עמוד הימאים". על העמוד שעשוי מאבן גיר גולפו במאה הראשונה אלים מהמיתולוגיה הרומית. ככל הנראה הוא עמד במקדש הגאלי-רומי שעמד בפריז בעבר. במקור היה גובהו 5.24 מטרים, אך כיום נותרו ממנו רק חלקים. חלק מהמרחצאות העתיקים נשמר יפה מאד. כמו למשל 'אולם הקירור' שבו עובי הקירות הוא כשני מטרים, וגובה התקרה שלו הוא כ- 15 מטרים.

באולם הסמוך לו מוצגים 21 ראשי פסלים, חלקם שבורים, והם מיוחסים למלכי יהודה וישראל. האמת היא, שהפסלים כלל אינם שייכים למקום - הם התגלו במקרה בבניין עתיק בפריז, ומבדיקה עלה כי הראשים אלה נכרתו מעל 21 פסלי המלכים שניצבו על חזית קתדרלת נוטרדאם. בזמן המהפכה, המהפכנים הפורעים חשבו בטעות כי אלה פסלים של מלכים צרפתיים, ובחמת זעם כנגד בית המלוכה, ניפצו אותם מבלי לדעת כי אלה בכלל פסלים של מלכי יהודה וישראל שלא עשו להם כל רע.

בחצר המוזיאון כדאי לשים לב לבאר העתיקה ששימשה את הנזירים בימי קדם, היא אמנם אינה בשימוש אך היא שופעת מים.


#על הגבירה והחד קרן
במוזיאון קלוני תוכלו למצוא את היצירה המוכרת "הגבירה וחד הקרן", יצירת פאר השייכת לאמנות ימי הביניים ובה שישה שטיחי קיר שנארגו בפלנדריה במאה ה-16.
חמישה מהשטיחים מתארים את חמשת החושים: טעם, שמיעה, ראייה, ריח ומגע. השטיח האחרון נקרא "לתשוקתי היחידה".

שימו לב שהשטיחים גדולים מאד ומרשימים. התקרבו וראו את הצבעים שבהם הם נצבעו. אלו פיגמנטים טבעיים שנוצרו באותה תקופה בטכניקות קדומות. שבו עם הגב אל השטיח הגדול מכולם, זה עם האוהל הכחול. עכשיו הביטו לצד שמאל שלכם. אל השטיח הראשון.

בשטיח המתאר את חוש הטעם מוצגת הגבירה כשהיא לוקחת ממתק ממגש המוחזק על ידי משרתת. האריה וחד הקרן עומדים משני צדדיה ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש השמיעה מנגנת הגבירה על עוגב שעומד על שולחן המכוסה בשטיח טורקי. המשרתת במקרה זה מחזיקה את העוגב. גם כאן האריה וחד הקרן עומדים משני צידי הגבירה ומחזיקים נסי דגלים, אך בשטיח זה הם פונים לכיוונים הפוכים מאשר בשאר השטיחים.

בשטיח המתאר את חוש הראייה יושבת הגבירה ומראה בידה, חד-קרן כורע לרגלה ומביט אל בבואתו שבמראה. האריה עומד מצד שמאל שלה ומחזיק בידו נס דגל.

בשטיח המתאר את חוש הריח עומדת הגבירה ומחזיקה זר פרחים. המשרתת שלה עומדת ומחזיקה לידה סל מלא פרחים. משני צידי של הגבירה עומדים האריה וחד הקרן ומחזיקים נסי דגלים.

בשטיח המתאר את חוש המגע עומדת הגבירה ונוגעת בקרן של חד-הקרן. בידה האחרת היא מחזיקה נס דגל. האריה מביט בה.

בשטיח האחרון, "לתשוקתי היחידה", הגבירה עומדת במרכז שטיח ומשרתה עומדת לימינה ומחזיקה בתיבה. הגבירה מניחה את השרשרת שהיא עונדת בתיבה. מצד שמאל שלה ניתן לראות שק עם מטבעות. האריה וחד הקרן גם כאן משני צידיה של הגבירה, עומדים ומחזיקים נסי דגלים.


מבט מקרוב על מוזיאון קלוני:

https://www.youtube.com/watch?v=aiHf79fbidQ
מרכז ז'ורז' פומפידו
מרכז פומפידו
#מרכז פומפידו - המרכז לאמנות עכשווית בפריז
מרכז האמנות העכשווית על שם ז'ורז' פומפידו, מנשיאי צרפת בשנות ה־70 של המאה ה־20, הוא מגולות הכותרת של פריז המודרנית, המתחדשת והחדשנית. הוא ממוקם ברובע הרביעי באזור הבובור ובסמוך לאזור המארה היפהפה.

פתיחתו של המרכז בשנת 1977 הולידה ויכוח ציבורי סוער, בשל החזות המיוחדת והלא שגרתית שלו. בגלל האדריכלות המודרניסטית שלו, שהייתה מהפכנית ולא שכיחה באותה תקופה, כינו המקומיים את המרכז בשמות כמו מזקקת נפט או מפעל טקסטיל.

כמשכנו של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית מכיל מרכז פומפידו כמה מהאוספים המעניינים ביותר של אמנות בת זמננו. מוצגים כאן החל מיצירותיו של הצייר פאבלו פיקאסו ועד עבודות הפופ-ארט של אנדי וורהול.

בכיכר שלמרגלות המרכז נאספים כמעט מדי יום קוסמים, נגנים, יורקי אש ואמנים שונים, המקיימים בו מופעי רחוב.

המתחם כולל גם את מזרקת סְטְרָוִינְסְקִי המפורסמת והמשעשעת, שבה מייצגים 16 הפסלים את יצירותיו של המלחין איגור סטרווינסקי. כמו כן תמצאו בו ספרייה מגוונת ופתוחה לציבור הרחב ואת IRCAM, המרכז למחקר מוזיקלי ולאקוסטיקה. אחד האלבומים שנוצרו בו הוא האלבום Perfect Stranger של פְרַנְק זָאפָּה. כיום עוסק המרכז בעיקר במוזיקה ממוחשבת.


#אדריכלות מרכז פומפידו
בשנת 2013 חגג ריצ'רד רוג'רס את יום הולדתו ה-80.

מרכז פומפידו הוא המוכר במכלול יצירתו של רוג'רס, אותו הוא בנה יחד עם האדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במרכז ההצעה שהגישו האדריכלים עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגה של אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד. מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה לספק אפקט של צינורות פלדה חשופים עם מוטות מתיחה מוצלבים. מעבר לזה, הבניין צויד במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות.

למרות המימדים העצומים של המבנה הוא הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, דווקא בגלל שהיה שונה מהנראה מסביב. זהו בניין חריג בהרבה מובנים: אין בו אדריכלות פיסולית בחוץ או התפתחות חללית בפנים. אפילו המדרגות הראשיות כמו שאנחנו מכירים מהעולם האדריכלי נעלמו כאן ובמקומה בנו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית, אך הן מוקמו מחוץ למבנה ומאפשרות "טיול אדריכלי" בחלל העירוני של פריז.

למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן:
החזית הציבורית ובה מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף והחזית האחורית האטומה, הכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות. כל צבעי הזהות הבולטים של המבנה לקוחים מעולם בתי הזיקוק ומבני מעבדות.

הבניין הפך את פיאנו ורוג'רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.


#מה בתוך מרכז פומפידו?
המרכז מכיל את הספריה הציבורית הענקית של פריז ואת המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.

במוזיאון למעלה מ-50,000 יצירות אמנות מסוגים שונים, כולל ציור, פיסול, רישום וצילום. מתוכן רק כ-2000 מוצגות לקהל הרחב. הסגנונות המאפיינים את היצירות הם הפוביזם, הקוביזם, הסוריאליזם והאקספרסיוניזם המופשט.

בקומה הראשונה של הבניין תערוכה משתנה של עיצוב תעשייתי, בקומות השניה והשלישית ספרייה בת חצי מליון עותקים. בקומות השלישית והרביעית מוזיאון לאמנות מודרנית, הגדול מסוגו באירופה. בו תוכלו למצוא אוסף מרשים של ציורי דאלי, מגריט, ארנסט, רואו, קנדינסקי, מאטיס, בראק, פיקאסו, ציורים של ג'קסון פולוק ושל אנדי וורהול.

ברחבה שלפני המרכז, מתנהלת פעילות ערה של אמני רחוב בדמות פסלים אנושיים דוממים, חקיינים ופנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, יורקי אש ועוד.
תמיד ישנה התקהלות גדולה ברחבת הכניסה, לשמחתם של התיירים מחפשי האטרקציות ושל אמנים אוספי פרוטות.

בראש המבנה תוכלו למצוא מסעדה יוקרתית ומרפסת תצפית.


#תיירות במרכז פומפידו
מרכז פומפידו הוא מרכז תרבות שגדל עם הזמן לאחד מהחשובים בצרפת. הבניין עטוף קונסטרוקציית הברזל משמש כמשכן למוזיאון לאמנות מודרנית ולספריה העירונית. למרות הויכוחים הרבים שהתלהטו בפריז עד שאושר להקים את הבניין ה"מכוער" הזה, הצלחתו הייתה מעל ומעבר למה שציפו כולם. הכיעור הוא דווקא סוד הקסם של מוזיאון פומפידו, שהוא המוזיאון המתויר ביותר בעולם והפך לקורבן של הצלחתו. המוזיאון קולט 25,000 מבקרים ביום, שזו פי 5 ממה שציפו ממנו בהתחלה. ב-20 השנים הראשונות שלו ביקרו במרכז 160 מיליון בני אדם.

מבנה המרכז מעוצב ובנוי בסגנון היי-טקי מעניין ומחוצה לו תלויים צינורות של מערכותיו השונות, כאשר לכל מערכת צבע אחר בהתאם לתפקודה:
כחול - אוויר, ירוק - מים, צהוב - חשמל, אדום - תנועה (כמו מעליות למשל).

כמעט את כל העיר ניתן לראות מכאן: מגבעת המונמארטר הגבוהה עם כנסייתה הלבנה "סאקרה קר" ועד לאינוואליד שבו קבור נפוליאון בונפרטה.


#טיפים
אם אתם מתכננים להיכנס בשעת הפתיחה, הקדימו להגיע לתור לרכישת כרטיסים לפחות בחצי שעה לפני כן. התורים ארוכים מאד ולכן כדאי לתפוס מקום.

בקומה השישית יש מסעדה עם נוף פנורמי מרהיב שממש שווה ללכת לראות.

בתוך מרכז פומפידו יש חיבור אלחוטי לאינטרנט בחינם. אם צריך - שווה לנצל את זה.

בכיכר שליד המרכז תוכלו למצוא מופעי רחוב ולספוג אווירה תיירותית פריזאית.

מומלץ גם לעלות לקומה העליונה במוזיאון, קומת הגג, לשבת ליד חלון ולשתות קפה ב"קפה בובור".


מבט מקרוב על המרכז:

https://www.youtube.com/watch?v=Op-3dStGqu0


לה אל
לה אל
#על האזור המסחרי של פריז

לה האל הוא מרכז מסחרי רחב ידיים, שבו נמצאת גם תחנת הרכבת המרכזית של פריז. יש בה רשת מסילות תת קרקעיות, שהוקמה בשנות ה-60 של המאה ה-20.

במשך מאות שנים האזור שימש כמתחם סיטונאי גדול. בשנת 1183 המלך פיליפ אוגוסט הגדיל את שטח השוק של פריז ובנה מחסה להגנה על הסוחרים שהגיעו למכור את מוצריהם. בשנות ה-50 הוקמו מבני פלדה וזכוכית מאסיביים, שהפכו לסמל האזור ונתנו לו את הכינוי "הכרס של פריז".

בשנת 1971 השוק נהרס ואיתו אבדה גם האווירה הצבעונית והרועשת שהייתה ידועה בו כל כך. במשך כמה שנים המקום היה בעצם בור ענק ונחשב למפגע אסתטי שהפריע למבקרים בכנסיית סנט אסטאש. הוא אפילו כונה "החור של אל". הבנייה הושלמה ב-1977 עם חנוכת תחנת הרכבת התחתית.

האזור הלך והתפתח עד שהפך למתחם הקניות והבילוי המודרני שהוא היום. במרכז המסחרי החדשני שנבנה במקום יש מאות חנויות בארבעה מפלסים תת-קרקעיים: חנויות בגדים, הנעלה, קוסמטיקה ועלי בית, מסעדות, בתי קפה וקולנוע. במקום גם כמה מוזיאונים קטנים: מוזיאון השעווה, מוזיאון הרוק ומרכז אוקיינוגרפי המספק הצצה לחיים באוקיינוס.

המבנה ספג ביקורת על עיצובו ולכן בשנת 2004 העירייה ערכה תחרות אדריכלות למבנה החדש. דוד מנז'ן זכה ותכנן לבנות את האזור מחדש.

אמנם השטח המרכזי בפורום הוא פתוח תחת כיפת השמים אך הוא שקוע במפלס תחתון לגובה הרחוב ויש בו פסלים, מזרקות ופסיפסים.

מאחורי הפורום תמצאו גן מיוחד המעוצב בשילוב הסגנונות קלאסי ומודרני. יש בו אזור שעשועים לילדים, רכבת קטנה בסגנון תחילת המאה ה-20 ושעון שמש יוצא דופן, המציג את השעה בנקודות הזמן החקוקות באבן.

למרות הפסטורליות של המקום ביום, הוא נחשב כאזור סחר בסמים והופך למסוכן בלילות.


מבט מקרוב על האזור:

https://www.youtube.com/watch?v=NZBBgJA_SFw&t=771s
הוטל דה ויל
# על בית העירייה של פריז, שנקרא... הוטל דה ויל

בית העירייה של פריז נמצא ברובע הרביעי ומהווה את משכנה של עיריית פריז מאז 1357. בשנת 1871, בימי הקומונה הפריזאית נשרף הבניין, לאחר שנכנעה צרפת לגרמניה באותה השנה. לארכיונים, לספרייה העירונית ולאוספי-התעודות החשובים היה גורל דומה.

גם כיום, בהיותו אתר של כוח ויוקרה, שבו יושבת מועצת פריז ובו מתקבלים אורחיהם של ראשי העיר, מוקדש חלק מחלליו של בית העירייה לתערוכות.

הכיכר בחזיתו המערבית של הבניין, כיכר העירייה, הפכה למרחב להולכי רגל בשנת 1982. לאורך ההיסטוריה מקום זה היה מוקד להתקהלויות של מתקוממים, מפגינים ומורדים. כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה הצרפתית הגיעו כאן לסוף דרכם בהתזת ראש, בתלייה או על המוקד.

הביקור במקום מומלץ לאוהבי היסטוריה, אמנות ואדריכלות וניתן אף לתאם סיור מודרך המאורגן על ידי העירייה. מבקרים יכולים לבקר את חדר הכנסים, שעוצב בהשראת אולם המראות של ורסאי. תצוגות אמנות חינמיות מוצגות במקום ומאוד פופולריות בקרב תיירים ותושבי פריז.


# אדריכלות

לאחר שהושמד בשריפה בתקופת הקומונה הפריזאית בשנת 1871, המבנה הוקם מחדש בין השנים 1874 ל-1882, על פי תוכנית של האדריכלים תאודור בּאלוּ ואדוּאָר דֶפֶּרְת. החזית, שעוצבה בסגנון נאו-רנסאנסי, ניסתה לחקות את זו של הבניין שנשרף.

בחזית המבנה המעוטרת תוכלו למצוא חלונות בסגנון גותי ודמויות של 146 פסלים של אישים פריזאיים מפורסמים המזוהים עם העיר מתחום האמנות, המדע והפוליטיקה.

המבנה מתאפיין בחלונות סיפוריים ונישות מפוסלות רבות. בחלליו הפנימיים שטיחי קיר ורהיטים מעוטרים.

החזית העיקרית מעוטרת בדמויות רבות שמציינות את פריז - ביניהם אמנים, מדענים, פוליטיקאים ותעשיינים.

בחצר הפנימית, שני פסלי ברונזה מסמלים האחד את האמנות והאחר את המדע.
גרם המדרגות העיקרי מוביל לאולם נשפים ולאולמות אחרים המעוצבים בסגנון מעורב של רנסנס ו"בל-אפוק" (העידן היפה, תקופה של מודרניזציה ושיפור ניכר באיכות החיים).


#מסעדת הוטל דה ויל

אחת המסעדות היקרות בעולם ממוקמת ממש כאן. את מסעדת שלושת כוכבי מישלן הזו ניהל עד לא מזמן הזוג בריג'ט ובנואה וואליאר. שניהם מגיעים ממשפחות בעלות עבר קולינרי עשיר ומיוחס. המסעדה משתמשת בחומרי גלם איכותיים וטריים ועיצוב המקום תואם במידה רבה לויזואליות האוכל המוגש במקום. כל מנה שמוגשת שמסעדה נראית ממש כמו יצירת אמנות ומספקת חוויה רב חושית.

למרות הפסטורליות, סיפור טרגי מלווה את המקום הזה. בשנת 2016, שעות ספורות לפני השתתפותו של בנואה בטקס חלוקת פרסי מישלן בפריז, הוא נמצא ירוי ולידו רובה הציד שלו, לצד ביתו. מותו של השף זעזע את עולם הקולינריה העולמי. יומיים לאחר המקרה, החליטה אשתו בריג'ט המנהלת את המסעדה כי ההצגה חייבת להימשך ופתחה את המסעדה לקהל הרחב. כבר בבוקר היא כינסה את צוות המסעדה וחלקה איתם את תוכניותיה לעתיד, על פי חזון בעלה.

בדצמבר 2016 זכתה המסעדה בתואר "המסעדה הטובה בעולם" מתוך הדירוג של אלף מסעדות בכל העולם ברשימה שיצר משרד החוץ הצרפתי. יש לה רשימת המתנה של 3 חודשים.


# ימי הקומונה הפריזאית

תקופה זו, בה נשרף הוטל דה ויל המקורי, הייתה תקופה של חידושים ומתיחת פנים בניצוחם של נפוליאון השלישי. נפוליאון ממנה את הברון אוסמן לבצע שינויים שיעזרו לפריז להגיע למאה ה-20 ולעזור לה להתמודד עם תהליך הגידול שהיא עוברת ועם המהפכה התעשייתית.

אוסמן עושה כמה פעולות דרמטיות במיוחד: הוא משמיד את הסמטאות הקטנות ובונה במקומן שדרות רחבות ובניינים חדשים. אלו גם שנים של פרץ אדריכלי, עידן של תרבות ואינטלקטואליות, אשר פועלים בה אמנים כמו ויקטור הוגו והיא משמשת כעיר מלאת יצירה, מחשבה ואמנות.

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 סובלת פריז שוב מהמלחמה בין צרפת לגרמניה. במהלך מלחמה זו היא נמצאת תחת מצור. הפְּרוּסִים אפילו מצליחים לכבוש אותה ולהטיל על צרפת מסים קשים. חוסר היציבות השלטונית בצרפת יצר מאבק פנימי ופריז סבלה מפרץ מהפכני-אנרכיסטי כאשר פעלו ושלטו בעיר הקומונות הפריזאיות. קומונות אלו אמנם דאגו להמון ולנחלת ערכי השוויון, אך פגעו בלא מעט סמלי תרבות, בעיקר כאלה המזוהים עם המלוכה והכנסייה והביאו להרג ולשלטון טרור. מצב זה הכניס את פריז למלחמת אזרחים קשה.

במאי 1971 התקיים "שבוע הדמים" - צבא ורסאי תקף את פריז, הרג עשרות אלפי אזרחים ותומכים של הקומונות ומוציא להורג חלק מראשי הקומונות. השקט והרוגע חוזרים לצרפת לכמה עשורים עד תחילת המאה העשרים.


# שריפות ופוליטיקה

במהלך מלחמת צרפת-פְּרוּסֶיהָ הבניין מילא תפקיד מרכזי בכמה אירועים פוליטיים.

ב-30 באוקטובר 1870, מהפכנים פרצו לבניין וכבשו את הממשלה של ההגנה הלאומית, תוך דרישות חוזרות ונשנות להקמת ממשלת הקומונה. הממשלה הנוכחית ניצלה על ידי חיילים שפרצו לתוך הוטל דה ויל דרך מנהרה תת קרקעית שחיברה את המבנה עם הצריפים הסמוכים.

ב-18 בינואר 1871, נאספו המונים מחוץ לבניין כדי למחות נגד כניעה לפְּרוּסִים. הם פוזרו על ידי חיילים שירו מהבניינים הסמוכים ואף פגעו בכמה מהם.

הקומונה הפריזאית הייתה רשות עירונית שכוננה בפריז עם נפילת הבסטיליה. ראש העיר הראשון היה ז'אן סילבן בֶּיִי והוא בחר בהוטל דה ויל כמשכן העירייה. בשנת 1871, כשראו בני הקומונה שמתקרבים לבניין כוחות מנוגדים, הם הציתו את הבניין במטרה להשמיד את כל רשומות הציבור הקיימות מתקופת המהפכה הצרפתית- הבניין, הארכיונים, הספרייה העירונית ואוספי התעודות החשובים נשרפו כליל. הלהבות העצומות התקלחו ושרפו את כל הבניין מבפנים, משאירות רק קליפה ריקה לחלוטין.

שחזור בית העירייה נמשך משנת 1873-1892 (19 שנים).


מבט מקרוב:

https://youtu.be/gJw_jwjKpE4
הגלריה הלאומית ז'ה דה פום
#על הגלריה לצילום עכשווי ולאמנות וידאו

הגלריה הלאומית זֶ'ה דֶה פּוֹם היא חלל תצוגה נהדר ובו תערוכות מתחלפות המוקדשות לאמנות עכשווית וצילום.

הגלריה נמצאת בגני טווילרי, בקצה הצפון-מערבי של כיכר הקונקורד, ברובע הראשון של פריז. שטח התצוגה בגלריה הוא 1,200 מטרים רבועים. היא נבנתה בשנת 1861, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. אך בהתחלה ניתן היה למצוא במתחם רק מגרשי טניס. שמו של המבנה נגזר מהכינוי הישן למשחק הטניס בצרפת – "זֶ'ה דֶה פּוֹם".

משנת 1909 הוקדש המבנה לאמנות, בשיתוף עם מוסדות האמנות, מוזיאון האורנז'רי ומוזיאון הלובר. בזמן מלחמת העולם השנייה, שימש המבנה לאכסון יצירות של אמנים יהודים שהוחרמו בידי הנאצים. בין השנים 1947 ל-1986, שנת חנוכתו של מוזיאון ד'אורסי, הציגה גלריית ז'ה דה פום יצירות אימפרסיוניסטיות.

ביוזמתו של שר התרבות ז'אק לאנג, שופצה הגלריה בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 והיא נפתחה מחדש לאחר מכן תחת השם "הגלריה הלאומית ז'ה דה פום". אתר התצוגות החדש יועד לאמנות מודרנית ועכשווית מסוגים שונים, אך משנת 2004 הוא מוקדש רק לתערוכות צילום עכשווי ולאמנות וידאו.

הגלריה מומלצת בעיקר לחובבי אמנות מודרנית.


#משמעותו של בית
באמנות כמו באמנות, נושאים פוליטיים ומחלוקות עולים לא פעם. בשנת 2013 הוקמה בגלריה תערוכה של צלמת פלסטינית אחלאם שיבלי, "פנטום בית", העוסקת במשמעויות הסותרות שהמושג בית עשוי לעורר.

בין הצילומים בתערוכה הוצגו דיוקנאות של מבצעי פיגועי התאבדות בליווי טקסטים של היוצרת. תצלום אחד שבו כונה מבצע הפיגוע בשם "מרטיר" עורר סערה במיוחד והגלריה הסבירה כי סדרת הצילומים הזו היא חלק מסדרה גדולה שמאתגרת את הסתירות במושג הבית ודחתה את ההאשמה בדבר עידוד טרור. הגלריה אף הבהירה כי הכינוי "מרטיר" ניתן ליצירה על ידי האמנית והוא אינו מייצג את עמדת הגלריה. לצד התצלום הוצבו שלטים המבהירים זאת.

תערוכה עוררה מחלוקת והקהילה היהודית בצרפת הפעילה לחץ ואף איימה על הגלריה עד כדי תגבור האבטחה בכניסה לגלריה.

הגלריה הואשמה בכך שהיא עושה "גלורפיקציה לטרור" והארגונים היהודיים בצרפת מחו על שימוש בכספי המדינה לצורך כך. רוג'ר קוקרמן, נשיא הארגונים היהודיים גם שלח מכתב לשר התרבות הצרפתי שביקש הבהרה מהגלריה לגבי ההחלטה לאפשר את התערוכה.

מנגד, אמנים, אוצרים ומנהלי מוזאונים תמכו באמנית, באוצרת התערוכה ובחופש הביטוי.

לאחר בירור הנושא, משרד התרבות הצרפתי הודיע כי זכותה של הגלריה להציג את התערוכה אך הוסיף כי התהייה לגבי גבולות חופש הביטוי של אמן היא שאלה שחשוב לעסוק בה.


מבט מקרוב לצילומים בגלריה:

https://youtu.be/14W4D48AjyA
האינווליד
#על המתחם

אחד המקומות המפורסמים ביותר בצרפת הוא מתחם האינווליד. הוא נבנה ביוזמת המלך לואי ה-14 כבית חולים ("אוֹטֶל דֶז אֶנְוָולִיד"), שמטרתו הייתה להעניק מחסה וטיפול ל-7000 מחייליו שסבלו מנכות, זקנה או מומים אחרים. מדובר במעשה נדיר ומעורר הערכה, בהתחשב בעובדה שבאותה תקופה לא נטל השלטון אחריות על הנזק שחוללו המלחמות לחיילים שנשלחו להלחם בהן. בתקופה ההיא התגוררו בבית החולים 6000 חיילים, פצועי מלחמות צרפת. רבים לא יודעים שעד היום נותרו עוד כמה חיילים משוחררים המתארחים במתחם וזוכים לטיפול מסור. המתחם ממוקם ברובע השביעי של פריז, הנמצא בגדה השמאלית של העיר. היום משמש המקום כמוזיאון לאומי ולעתים נעשה בו שימוש למטרות צבאיות. בשנת 1789 נגנב נשק ממרתפי האינווליד ושימש לשחרור הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

ברחבה של האינווליד נשללו דרגותיו של אלפרד דרייפוס לאחר שהורשע במשפט הריגול, מעשה שכולו אנטישמיות. כמה שנים לאחר מכן, לאחר שזוכה מאשמה, הן הוחזרו לו כאן מחדש.

בקפלת סן לואיס נמצאים הקברים של אחיו של נפוליאון ושל שרי הצבא של צרפת.


#אדריכלות
בנייתו של מתחם האינווליד הושלמה תוך חמש שנים מ-1671-1676. כיפת הזהב, השייכת למעשה לכנסיית סן לואיס, מורכבת משישה קילוגרמים של ריקועי זהב. הארכיטקט השתמש בסגנון שנחשב בצרפת לסגנון האופייני לישועים (חברי המסדר של ישו) ושאב את הרעיון המקורי מהכנסיית הישועים הראשונה שנבנתה ברומא. למרות זאת, הוא השתמש גם ביסודות קלאסיים שהפכו את הסגנון למזוהה עם פריז. מתחת לכיפה המוזהבת יש 6 קברים ובהם גופתו של נפוליאון שהוחזרה לפריז מסנט הלנה בשנת 1840. ב-1861 בהלוויה ממלכתית רשמית הוכנס נפוליאון לקבורה בכנסיית הדום.


#מה במתחם?
בחזית הבניין מקשטים פסלים של מארס ומינרווה - אלי המלחמה והתבונה שפוסלו על ידי גיום קוסטו (Guillaume Coustou). בגמלון (המשולש) שעל החזית, תוכלו לראות פסל נוסף של קוסטו - לואי ה-14 כשהוא רוכב על סוסו.
במתחם תוכלו למצוא ארבעה מוזיאונים: המוזיאון להיסטוריה בת זמננו, מוזיאון הדגמים, מוזיאון הצבא (בו תוכלו למצוא את המדים, שריונו האישי וחפצים נוספים של נפוליאון) ומוזיאון מסדר השחרור. כמו כן, יש בו שתי כנסיות: כנסיית סן לואי דס אינווליד וכנסיית הדום. במתחם גם כמה מוסדות לאומיים חשובים לצרפת: האסיפה הלאומית ומשרדי הממשלה.

במתחם האינווליד טיילת, מכוסת מדשאות ועצים.


#מה קרה פה?
אחד האירועים שהתרחשו כאן, היה בשנת 1894, כשדרגותיו של אלפרד דרייפוס נשללו ממנו בטקס משפיל, בחזית המבנה הראשי. גיבור פרשת דרייפוס הואשם בריגול למען גרמניה ולאחר שהורשע, בלי כל קשר למציאות, נערך כאן טקס שלילת הדרגות.

שנים אחר-כך, לאחר מאבק ציבורי למשפט חוזר, לאחר הרשעה חוזרת ואז חנינה וזיכוי ב-1906, נערך כאן, בחצר המרכזית של המתחם, טקס שונה, שבו הוחזרו הדרגות של דרייפוס.


#על המוזיאונים במתחם
במתחם האינווליד ישנם כמה מוזיאונים חשובים:

• מוזיאון להיסטוריה של הצבא (Musée historique de l'Armée) - המוזיאון שהוקם באמצע המאה ה-19, החל בתור מוזיאון הארטילריה. עם השנים השתלב עם מוזיאון הצבא וכיום הוא מציג כלי נשק היסטוריים, מדים, כלי שריון, עיטורים של הצבא הצרפתי ועוד. המוזיאון נפרש על שטח עצום של כ-12 אלף מטרים רבועים וכולל חצר גדולה ומרשימה. הסדר הכרונולוגי מאפשר מבט מקיף ועמוק על המלחמות בהן צרפת לקחה חלק באמצעות מידע היסטורי רב, סרטונים, תמונות, ציורים ומאות אלפי מוצגים צבאיים הממחישים את אופי התקופה. הקומות על מלחמות העולם הראשונה והשנייה מרתקות ומומלצות.

מוזיאון מפות התבליט (Musée des Plans-Reliefs) - מפות התבליט ודגמים תלת ממדיים של ערי צרפת, נועדו על מנת ללמוד את דרכי התקיפה וההגנה על הערים במידה ותפרוץ מלחמה. הדגמים הללו נבנו לשימושו של לואי ה-14 על מנת לאפשר תכנון טקטיקות צבאיות של תקיפה, הגנה ומהלכים בשעת קרבות. למעלה מ-100 דגמים נבנו על ידי טובי ההנדסאים והאדריכלים של פריז והם נשמרו לאורך מאות שנים. במאה ה-18 רצו להיפטר מהם, אך הדגמים נשמרו והעוברו למתחם בו הם נמצאים עד היום. נפוליאון הורה בתקופת שלטונו להוסיף עוד כמה דגמים. המוזיאון פתוח לקהל הרחב החל משנת 1943 ומהווה עדות היסטורית למראה של צרפת בימים עברו.

מוזיאון מסדר השחרור (Musée de l'Ordre de la Libération) - "מסדר השחרור" הוקם על ידי שארל דה גול בשנות ה-40 של המאה ה-20 והוא הוביל את "צרפת החופשית" ואת ההתנגדות לכיבוש הנאצי. "מסדר השחרור" הוא המסדר השני בחשיבותו בצרפת. המוזיאון כולל מוצגים רבים מימי מלחמת העולם השנייה, כלי נשק של חברי המסדר ותיעוד היסטורי של פעולת אנשי "מסדר השחרור".


מבט מקרוב:

https://youtu.be/yM4LIGCZfiA


קברו של נפוליאון שבפנים:

https://youtu.be/fITk98T9z9U


והאינווליד מבחוץ:

https://youtu.be/TdxfjqiDifc
מוזיאון הצבא
#על המוזיאון

מוזיאון הצבא, הסוקר את ההיסטוריה הצבאית של צרפת, הוא אחד המוזיאונים הגדולים מסוגו בעולם. המוזיאון ממוקם ב"ארמון האינווליד" שברובע השביעי של העיר פריז, בירת צרפת. הוא הוקם בשנת 1896, ומוזג בשנת 1905 עם מוזיאון הארטילריה (מוזיאון שהוקם במקום זמן קצר לאחר התבוסה במלחמת פרוסיה-צרפת). מיזוג זה יצר את מוזיאון הצבא של ימינו.

במוזיאון למעלה מ-500,000 מוצגים, ביניהם כלי נשק, שריון, ארטילריה, מדים, עיטורים, ציורים ופסלים המוצגים בשטח של כ-12,000 מטרים רבועים. באולמות התצוגה אפשר לראות דגלים צבאיים, בובות של חיילים ופרשים על מדיהם וכלי נשקם, מהתקופות ההיסטוריות השונות. ילדים חובבי תותחים ושריוני אבירים ימצאו פה עולם מרתק.

המוזיאון מחולק לשני אגפים: באגף המערבי בקומת הקרקע מוצגים כלי נשק וציוד מסין, יפן, הודו וטורקיה, בקומה השניה מוצגים פריטים מהמאות ה-14 עד ה-18, ובקומה השלישית ארטילריה. באגף המזרחי קיימות תצוגות מימי לואי ה-16 ועד נפוליאון השלישי (קומות שניה ושלישית). כל קומה מחולקת לחדרים המציגים תקופה אחרת בהיסטוריה הצבאית והמלחמתית הכללית והצרפתית, בפרט מתקופת האבן ועד מלחמת העולם השניה. בין שני האגפים נמצאת כנסיית החיילים, שהיא חלק מה"דום".

עוד מוצג במקום גם שחזור מפורט של חדרו הפרטי של נפוליאון מביתו באי סנט הלנה, אותו חדר שבו נפטר בשנת 1821. אגב, בשנת 2005, חגג המוזיאון את שנתו המאה בחנוכת האגף המערבי המחודש.


#מתחם האינווליד

מתחם זה ממוקם ברובע השביעי של פריז ומהווה קומפלקס מפורסם שבו נמצאים מבנים ומוזיאונים העוסקים בהיסטוריה הצבאית של צרפת. במקום תוכלו למצוא את מוזיאון הצבא, את קבר נפוליאון המפואר בכנסיית הדום, בית מחסה לפצועים ונכי מלחמות מהמאה ה-17, מוזיאון הדגמים, מוזיאון מסדר השחרור וכנסיית סן לואי דה-אינווליד. בכרטיס כניסה אחד תוכלו לבקר בכל המקומות.

המתחם נבנה בשנת 1671, לאחר הוראה של המלך לואי ה-14. באותה התקופה, השלטון בדרך כלל לא לקח אחריות על הנזקים שחוללו המלחמות לחיילים שנשלחו אליהן. בצעד יוצא דופן המלך החליט להקים את המתחם לרווחתם של הנכים והפצועים - מעשה ראוי לציון. בתקופה ההיא, המתחם נקרא "בית הנכים" ושכנו בו בזמנים העמוסים יותר מ-5000 חיילים. למעשה, עד היום מתגוררים בו חיילים משוחררים.

גם הכנסיות הנמצאות בקומפלקס התווספו בתקופתו של המלך, שהחליט כי יש צורך בקפלה שתשמש מקום תפילה לחיילים (כנסיית סן לואי דה אינווליד) וקפלה מלכותית פרטית (כנסיית הדום).


מבט מקרוב:

https://youtu.be/elnbfmDi0T0
מוזיאון קרנוולה נסגר לצמיתות
#מוזיאון קרנוולה - נסגר לצמיתות


מוזיאון קרנוולֶה, מוקדש להיסטוריה של פריז, מראשית העיר ועד ימינו. למרות שהוא הוקם בשנת 1548 לכבוד נשיא הפרלמנט של פריז, הוא הוסב למוזיאון רק ב-1866. המבנה שלו הוא הוותיק ביותר מבין מוזאוני העיר. הוא מתפרש על פני שני בניינים צמודים. מעבר לכך שהוא מוזיאון, הוא גם גלריה לאמנות, המציגה יצירות מקוריות הממחישות את העיר פריז.

המוזיאון, שנמצא באזור המארה, ברחוב סבינייה (Rue de Sévigné) מספר 23, ברובע השלישי של העיר, מכיל אוסף ייחודי: מזכרות מהמהפכה הצרפתית, ציורים, פסלים, רהיטים וחפצי אמנות. יש כאן 140 (!) חדרים המציגים את ההיסטוריה של פריז דרך בדים, חפצים, קישוטים, רהיטים ועוד ועוד - מהתקופה הנאוליתית דרך הרומית ועד המאות ה-17, ה-18 והלאה עד ימינו.

החדרים כאמור מקושטים ועמוסים במגוון סגנונות תקופתיים. 12 חדרים מתוכם מוקדשים כולם למהפכה הצרפתית. מי שאוהב לראות את ההיסטוריה דרך החפצים השימושיים והקישוטיים ששימשו את האנשים שחלפו בה, ייהנה כאן מאוד.

המוזיאון מאפשר לנו לטייל בהיסטוריה של פריז ולמצוא שם מידע על המלכים והרוזנים, אך גם על לא מעט "אנשים קטנים" ומוכרים פחות שהפכו את פריז למה שהיא היום.


#היסטוריית המוזיאון

ההיסטוריה של פריז רצופת אלימות ומלחמות על שטחה, אך דווקא המוזיאון הזה, המציג את ההיסטוריה המפוארת שלה, ממוקם בתוך ארמון אינטימי ושקט. את הארמון בנתה אלמנתו של אדון דה-קרנוונואה, שהיה שליח מלך פולין בצרפת של המאה ה-16. מכיוון שאף צרפתי לא הצליח לבטא את שמו כראוי, עם השנים חלו שיבושים בשם והוא הפך לקרנבלה.

בשנת 1866 הארמון נקנה על ידי עיריית פריז. המטרה הראשית של העירייה הייתה לשכן בו פיסות ארכיטקטוניות חשובות שניצלו מההרס שנפוליאון כפה על פריז במסגרת תכנית הבניה מחדש. ככל שעברו השנים, המוזיאון התרחב לעבר ארמון פלטייה סן פארגו הצמוד אליו.

בשנות ה-50 של המאה ה-17 עבר הבית לידיים פרטיות. בתקופה זו השתנו האגף השמאלי ומבנה הכניסה. כמו כן, התווסף אגף ימני מעוטר בפסלים של ז'ראר ואן אוסטל.

בשנים 1664-1695 התגוררה בבית מאדאם דה סבינייה. אחריה התגורר פה מזכיר המלך, ברונה דה ראנסי, עד שנת 1777 ואחריו משפחתו של דופרה סן מור. (Dupré de Saint-Maur)

משנת 1989, המוזיאון מורכב משני מבנים: אוטל קרנוולה העתיק ואוטל לה פלטייה דה סן-פרגו. שני המבנים מופרדים למעשה על ידי ביתו של ויקטור הוגו, אך מקושרים זה עם זה דרך גלריה שמצויה בקומה הראשונה.

האתר מנוהל מאז שנת 1993 בידי ז'אן-מרק לרי.


מבט מקרוב על הגנים:

https://www.youtube.com/watch?v=Jb7R5ZFv2M8

מבט מקרוב על המוזיאון:

https://www.youtube.com/watch?v=RhSPhKNhGtU&t=571s
מועדון לפין אג'יל
#על מועדון השנסונים שבו צייר טולוז לוטרק

לאפין אג'יל (Lapin agile) הוא מועדון קברט ותיק ומוכר מאד בסביבה. כאן מתארחים זמרי שאנסונים וכותבי שירה, מאלה שמעניקים לפריז בכלל ולמונמרטר בפרט, את הצליל המיוחד שלהם. למעשה, המקום הזה הוא כבר שנים רבות מקום המפגש לבוהמה של עיר האורות. גם חובבי השאנסונים וגם אמני העיר אימצו אותו והפכו אותו למקום מפגש ייחודי ואהוב.

ואכן, העיצוב פה מרגיש גם הוא מעידנים אחרים. זה מקום שנראה ממש כמו פעם, לפני המודרניזם והעיצוביזם של העידן המודרני. כמו בורדל צרפתי מהימים ההם, ה"לאפין" האפלולי מואר רק באור אדמדם, שניחוח של ארוטיקה ורומנטיקה עוטף אותו. האורחים יושבים ליד שולחנות עץ ארוכים, על גבי כיסאות כבדים, כשבקבוקי משקה בידיהם ושרים בקול, עם הזמר או הזמרת המופיעים כאן. ריצפת העץ של המועדון היא כהה ומשופשפת היטב. אילו הקירות כאן יכולים היו לספר, היינו ודאי מאושרים לשמוע...

זהו הקברט שבו נהג לשבת במאה ה-19 הצייר הנודע טולוז לוטרק ולצייר את ציורי פריז של אותה תקופה. רבים מגיבורי ציוריו והפוסטרים המוכרים כל כך שלו, הם אנשים שנהגו לשבת או לעבוד כאן במועדון. ביניהם היו מלצריות, זמרות, רקדניות והזונות שהוא כל כך היטיב לצייר...

ובכלל, על הקירות תלויים ציורים רבים שצוירו בהשראת המקום, על ידי אמנים מפורסמים, מאורחי המועדון לאורך השנים. חוץ מטולוז לוטרק, האמן ששמו ממש נקשר עם המקום, ציירו כאן פיקאסו, מודליאני ורבים אחרים. המלצרים יודעים לספר שכאן נפגש המינגווי לא פעם עם אנשי רוח מקומיים ושצ'ארלי צ'פלין ניגן כאן בכינור.

המועדון, שפירוש שמו הוא "הארנב העליז", נמצא מעל 150 שנה במקום הזה, קרוב למורדות הצפוניים של מונמרטר.


#על הארלקינו של פיקסו
בין האמנים הרבים שתיעדו בציוריהם את המועדון ואת המופעים שנכחו בהם כאן, היה גם פיקאסו הצעיר. אחד הציורים המפורסמים ביותר שלו, "בלאפין אג'יל", צויר כאן בשנת 1905 ופיקאסו העניק אותו במקום במתנה לבעל המועדון.

לא סתם קיבל אותו הבעלים. בציור נראה פיקאסו בדמות "ארלקינו", בדחן החובש כובע נפוליאון. לידו בציור נמצא פרדה, בעל המועדון, כשהוא מנגן בגיטרה.

אבל בשנת 1912, משנזקק לכסף, מכר פרדה חסר ההבנה את הציור תמורת 20 דולר. זה יכול היה להיגמר כך, אלא שמי שקנה אותו המשיך "לגלגל" אותו הלאה ומחירו הלך והאמיר. להמחשה, בשנת 1989 הציור הזה נמכר במכירה פומבית, עבור 41 מיליון דולר. היום שוויו בשוק האמנות הוא מאות מיליוני דולרים והוא מוצג במוזיאון המטרופולין בניו-יורק.


#מקור השם - הארנב הזריז
בתחילה קראו למקום "קברט המתנקשים" (Cabaret des Assassins), אבל בשנת 1875, כשהמקום היה בן 20, צייר אמן בשם אנדרה גיל (Andre Gill) שלט חדש למועדון. בציור של גיל הופיע ארנב שקפץ מתוך סיר. יצא שבפריז החלו לקרוא למועדון "הארנב של גיל" (Le Lapin A Gill), אבל עם הזמן או הלצון השם השתנה ל"הארנב הזריז" (Cabaret Au lapin Agile).

ואגב, זה מצחיק, אבל נראה שהארנב הזה היה סוג של סטארטאפ שהקדים את זמנו... באמת... אג'ייל בעולם הסטארטאפים של ימינו היא שיטת פיתוח, שאומרת שמוציאים מהר ככל האפשר את המוצר לאינטרנט או כאפליקציה ובודקים מה התגובות והבעיות שבו ואז מתקנים אותן בזריזות, כדי להעלות שיפורים כמעט בזמן אמת... אז הארנב הזה הוא כבר לא היחיד שזריז...

ואגב - אם כבר הזכרנו את זה, נשמח אם תכתבו לנו תגובות וביקורות בספר האורחים שלמעלה וכך נוכל להפגין זריזות בפיתוח של גיידול, כדי שבטיול הבא שלכם היא תהיה עוד יותר טובה!


הנה תמונות מההיסטוריה של הלאפין:

https://youtu.be/AKSAIZWUu1A


שיר של פיאף וזכרונות מהמקום:

https://youtu.be/d9Lv69inWSI


ביקור והצצה למקום ולמוזיקה שלו:

https://youtu.be/In9WKzAFQTY
מוֹנְמָרְטְר
#על האזור

אזור המוֹנְמָרְטְר (Montmartre), האזור ההיסטורי והמרתק, הפך במאה ה-19 מכפר קטן עם כרמים וטחנות קמח, הכפר האמיתי האחרון בצפון פריז, למוקד בוהמייני גדול של ציירים ואמנים פריזאים. הללו חיו כאן חיי יצירה והוללות. קהילת האמנים הלכה וגדלה במונמרטר וכללה ציירים שהפכו עם השנים למפורסמים, ביניהם דאלי ופיקאסו. במונמרט צמחו תנועות אמנים כמו תנועת הנאבי (Les Nabis) המהפכנית והפוסט אימפרסיוניסטית ולצידם התיישבו אמנים צעירים כמו ואן גוך, מאטיס, דגה ורבים אחרים. אמנים כמו פיקאסו ומודליאני שהיו אז אנונימיים ותפרנים, התגוררו בקומונה בתחילת המאה ה-20. המגורים שלהם היו בבניין שנקרא "סירת המכבסה", בניין שהפך לאחד ממוקדי התיירות של האזור ולימים אחד מאזורי המחייה היקרים של פריז. למרות שהיום המקום תיירותי מאד, עדיין ניתן למצוא פינות קסומות שיעזרו לכם לדמיין את העבר הסוער של המקום.

בגובה של 130 מטרים מעל פני הים, גבעת המונמרטר היא הגבעה הגבוהה ביותר בפריז. פירוש השם מונמרטר הוא "הר הקדושים המעונים", בגלל האמונה שעל הגבעה הוצאו להורג כמה קדושים, ביניהם הקדוש סן דני. בזמן המהפכה הצרפתית ניסו לשנות את שם הגבעה למונמרט, על שמו של ז''אן פול מאראט, אחד ממנהיגי המהפכה שנרצח, אך השם לא תפס ונותר כמו שהוא.

בשנת 1534 הוקם במונמרט מנזר של מסדר ישועי ובו נזירים שגידלו גפנים ויצרו יין. על מורדות הגבעה שכן כפר קטן עם יקבים וטחנות רוח, שסיפקו את הקמח לפריז.
מחירי הדיור הנוחים, שפע היין והאווירה הנכונה משכה אנשי רוח, יוצרים ואמנים. הגבעה הפכה לשוקקת חיים והייתה למקום אטרקטיבי בעל חיי לילה תוססים ומקום לבילויים מסוגים שונים.

הכיכר המרכזית באזור, פלאס דֶּה טִרְטֵר, כמו לטרטר מישהו, (Place du Tertre), מלאה בתיירים מדי יום ומדי ערב ותוכלו למצוא בה עשרות ציירי פורטרטים, קריקטוריסטים, אמני רחוב ותיירים הפוקדים את דוכניהם, את המסעדות ואת בתי הקפה. בביתו של האמן מוריס אוטריו (Maurice Utrillo) תוכלו למצוא את מוזיאון המונמרט המציג את עבודותיהם של אמני העבר המפורסמים של הרובע.


מבט מקרוב על מונמרטר:

https://youtu.be/EqEwPXywvvg


והאזור:

https://youtu.be/_X5QBHueJ7c
בזיליקת הלב הקדוש
#על הסאקרה קר - הבזיליקה של הלב הקדוש

עוד מימי הרומאים היה אזור המוֹנְמָרְטְר, שהיום הוא אזור בילויים שוקק חיים, מזוהה עם סגידה ופולחן. הדרואידים הגאלים ראו בו אתר קדושה והרומאים הקדישו בו מקדשים למרס ולמרקורי. במאה ה-19, בזמן המלחמה הקשה בין צרפת לפרוסיה, כשפריז נמצאת באחד מרגעי השפל בהיסטוריה שלה והמצור והרעב בלתי נסבלים, נודרים שניים מתושבי העיר נדר שאם פריז תינצל מהמצור הגרמני, הם יקימו כנסייה בראש הגבעה הקדושה - שתוקדש ללב הקדוש של ישו. זו גם הסיבה שהבזיליקה מכונה "הנדר הלאומי".

על בנייתה של הכנסייה המדוברת, בשמה הצרפתי "סַקְרֵה קר", היה אחראי פול אבדי שזכה בתחרות לבנייתה. הכנסייה נבנתה בשיתוף ישיר עם הממשלה של הרפובליקה השלישית והיא מומנה על ידי הצרפתים במסגרת מגבית לאומית. הבנייה הסתיימה אמנם בראשית המאה העשרים אך בגלל מלחמת העולם הראשונה המקום לא נחנך רשמית עד שנת 1919.

הכיפה המרשימה של הכנסייה היא הנקודה השנייה בגובהה בפריז. כדי להגיע ל"מרפסת" המפורסמת שלה נדרש טיפוס במדרגות רבות או עלייה באמצעות רכבל. אבל למרות המאמץ, העלייה משתלמת, במיוחד כשפריז כולה נפרשת לרגלינו.


#אדריכלות סאקרה קר

כנסיית סאקרה קר, שממדיה גדולים ומרשימים, נתפסת בעיני רבים כעוגת חתונה ענקית. היא נבנתה בסגנון ביזנטי-רוֹמַנֶסְקִי. הבזיליקה נבנתה מאֶבֶן טְרַוֶרְטִין המכילה חומר שמבטיח כי המבנה יישאר לבן, לא יושפע ממזג האוויר וגם יהיה בולט מנקודות רבות בעיר. לבזיליקה 4 כיפות, כאשר גובה הכיפה המרכזית הוא 80 מטר. היא כוללת מספר רב של חלונות שמכניסים הרבה אור טבעי לכל חלל הכנסייה.

אורכו של האולם המרכזי הוא 100 מטרים ורוחבו 50 מטר.

הכניסה לבזיליקה מרשימה במיוחד. מעל לכניסה הראשית שומרים שני פרשים שהם סמלים דתיים ולאומיים כאחד של צרפת - ז'אן ד'ארק ולוּאִי לֵפֵבְר.

בתוך הכנסייה, באזור המיועד למקהלה, מתנוסס פסיפס ענקי המתאר את ישו והלב הקדוש. מצידו השמאלי עומדים מיכאל והבתולה מאורליאנס ומצד ימין המלך לואי ה-16 ומשפחתו. פנים הבזיליקה בנוי בצורת צלב יווני ומעוטר בפסיפסים עצומים ומדהימים, שנמצאים בגג האַפְּסִיס, הגומחה החצי-מעגלית, שבקיר המזרחי של הבזיליקות הקלאסיות. שם נמצא הפסיפס הגדול בצרפת המשתרע על פני 475 מטרים מרובעים.

תרגיל בילוש: נסו למצוא בבזיליקה את הפסיפס המעוטר של מגן הדוד.

עוד נקודות ייחודיות בכנסייה הן הפעמון הגדול ביותר בצרפת ואחד מהגדולים בעולם (18.5 טון משקלו). הפעמון הזה נמצא במגדל המרובע. בכנסייה יש גם עוגב מרשים מאד, שנשמע נהדר.


#דת ותיירות בבזיליקה

הבזיליקה נבנתה בשנת 1870, לאחר המלחמה הקשה בין הצרפתים לפרוסים. לאחר המפלה של צרפת במלחמה, התהפוכות הפוליטיות מבפנים ובחוץ דרדרו את מצב הרוח הלאומי לשפל נוראי. קבוצת מאמינים קתוליים שנמאס לה מהלך הרוח האתאיסטי ששרר בצרפת, שמו לעצמם כמטרה לבנות כנסייה מפוארת על גבעת המונמארטר, שתהווה סמל לתקווה מחודשת ולחזרה בתשובה.

למרות שההכרזה על הבניה כ"תועלת לציבור" התרחשה ב- 1873, הבניה החלה בפועל 3 שנים מאוחר יותר, כאשר מתוך 78 תכניות בניה שהוגשו לוועדה, נבחרה הצעתו של ארכיטקט בשם פול אבאדי. הבניה לא הייתה מהירה מספיק, הייתה רצופה בקשיים ובעיות שגרמו לדחייה בהשלמת הפרויקט.

בשנת 1919 הכנסייה נפתחה לקהל המאמינים, שראו בה מקום של הזדהות דתית ופטריוטית כאחד.

עד היום הכנסייה מהווה מוקד לתיירים רבים, בעיקר בחודשי האביב והקיץ. התיירים מתיישבים על המדרגות הרחבות המובילות אליה ומנצלים אותן למנוחה ולצפייה בנוף המרהיב של פריז, הנפרש מולם ממרומי הגבעה.


#ז'אן דארק

בכניסה לבזיליקה נמצא פסלה של ז'אן ד'ארק, המצביאה הצרפתית שהוצאה להורג בהיותה בת 19 בלבד. ז'אן דארק הייתה זו שהנהיגה את המאבק לשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים, במאה ה-15. במאבק מלא גבורה היא הובילה את צבא צרפת למלחמה נגד אנגליה החזקה.

הנערה הקתולית האדוקה שמעה מילדותה קולות שדיברו אליה. על מנת לשכנע שהיא, נערה צעירה מהכפרים, שוכנעה על ידי האל להנהיג את צרפת, היא הגיעה לפגישה שנקבעה לה עם המלך שארל, הלכה ישר לחדרו ובסדרת מבחנים מהירה הוכיחה את יכולותיה העל-טבעיות ו"קשריה עם האל". המלך שארל העמיד לרשותה צבא ובשורה של קרבות מבריקים, לבושה בגדי גבר, היא שברה את המצור על העיר אורליאן והביאה לכניעת האנגלים. היא כבשה את העיר ריימס והכתירה רשמית את שארל, שמעתה יהיה מלך צרפת המקובל גם על החוק.

העלמה הצעירה התגלתה כמצביאה מבריקה כשהבינה שבשיטת הקרבות הגדולים מנצחים האנגלים תמיד. לכן היא החליפה את שיטת המלחמה הכושלת של הצבא הצרפתי ללוחמת גרילה חכמה וניצחה עם חייליה שוב ושוב את האנגלים. אך לאחר שנפצעה שלוש פעמים, היא נלכדה והוסגרה לאנגלים. לאחר משפט ארוך בידי הכנסייה היא הוכרזה כאשמה בכישוף, בקשרים עם השטן ובשלל עבירות אחרות.

ז'אן דארק נידונה להוצאה להורג בשרפה. האגדה מספרת שחייל אנגלי שנכח בהוצאה להורג קרא באימה "קדושה שרפנו!".

ב-1456, כמה שנים לאחר ההוצאה להורג, נערך משפט חוזר לז'אן דארק. תוצאת המשפט הייתה זיכוי מוחלט ו"העלמה מאורליאן" הפכה באופן רשמי לגיבורה לאומית של צרפת. ב-1920 הכריזה עליה גם הכנסייה הקתולית סופית כקדושה והכירה בדיעבד בגדולתה של הנערה הצעירה.


#על הבזיליקה

בזיליקת סאקרה קר נבנתה בסוף המאה ה-19 בניסיון לכפר על חטאי צרפת, שהובילו, ע"פ הדעה הרווחת לתבוסתה מול הפרוסים בשנת 1871.

בגלל הסגנון שבו עוצבה הבזיליקה, שילוב של השפעות ניאו-רומנסקיות עם אלמנטים ניאו-ביזנטיים, לא רבים הם הפריזאים שיגידו שהמבנה מעודן ויפה בעיניהם. עם זאת, במהלך השנים הפכה הבזיליקה לרצויה ואהודה בקו הרקיע של הבירה הצרפתית.

אם תעמדו בחזית הכנסייה, תראו את כל מרכז פריז פרוש לפניכם. ביום בהיר תוכלו אף להבחין בפסלים ובמוקדי עניין רבים בעיר. ביניהם סביר שתמצאו את מגדל מוֹנְפַּרְנָאס על 56 קומותיו, שהרבה לפני שהוקם נהרו אל סביבתו, ברובע מונפרנאס, אנשי הבוהמה והאוונגרד. הם עשו זאת לאחר שנטשו את רובע מונמארטר, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

אם תסכימו לטפס יותר מ-230 מדרגות אל הכיפה של הסאקרה קר, תוכלו לזכות בתצפית מרהיבה. את כרטיסי הכניסה לכיפה תוכלו לקנות ליד הכניסה לקפלת המרצף, למרגלות המדרגות הקטנות שמשמאל לחזית.

גרם מדרגות מוביל מהבזיליקה אל תחתית הגבעה. ניתן לרדת למטה גם באמצעות פוּנִיקוּלַר - רכבת כבלים זעירה.


מבט מקרוב על הבזיליקה:

https://www.youtube.com/watch?v=0g799q-jMls


נהר הסן
#נהר הסיין

נהר הסיין שחוצה את פריז הוא מקום אידיאלי לטיול נעים שבו תוכלו לספוג את הנוף והאווירה הפריזאית. אך הנהר המיוחד הזה הוא הרבה יותר מנתיב תחבורה ואטרקציה תיירותית. הוא מחלק את העיר לשניים - פריז העליונה ("הגדה הימנית") המהווה את מרכז המסחר ופריז התחתונה ("הגדה השמאלית"), שבנתה לעצמה תדמית שיקית ואינטלקטואלית. אורכו של הנהר 780 קילומטרים.

הנהר יוצא מצפון צרפת והוא מנתיבי המסחר העיקריים בו. בנוסף לפריז, הוא עובר בערים טרוֹאה, רואֶן ולה-הבר.

במהלך טיול על גדותיו ניתן לראות כמה מן האתרים החשובים בעיר, ובהם מגדל אייפל, קתדרלת נוטרדם, ארמון בורבון, מוזיאון אורסיי, מכון העולם הערבי ועוד.

את נהר הסיין מקשטים 38 גשרים, ביניהם הפונט נף. על הגשרים תוכלו לעלות ולעבור באמצעותם לגדה הנגדית. הגשר "הצעיר" והאחרון שנבנה בו הוא גשר שארל דה גול. בשעות בין הערביים והערב כדאי להגיע לאזור גשר האומנויות שליד הלובר, שמושך אמנים רבים שמגיעים לצלם את הנוף בשעה קסומה זו. נהר הסיין אמנם לא נהר רחב מאד, אולם לגשרים שעליו שמור מקום נכבד בתולדות הארכיטקטורה והבנייה הציבורית.

בתקופה שצרפת היתה פרובינציה רומאית, נהר הסן היה ידוע בשם הלטיני "סקוונה" (Sequana), כלומר "שמוצאו מנהר היון".


#"הגשר הישן" של נהר הסיין

הפון נף, הידוע בכינויו "הגשר הישן", הוא הגשר הישן ביותר בפריז. הוא הוקם בשנת 1578. יש גשרים שנבנו על יסודות של קודמים להם ושמרו על שמם, אך הפון נף עומד על תילו יותר מ-400 שנים, מה שמקנה לו את הוותק הרב ביותר מבין 38 הגשרים שעל הנהר. בשנת 1986 משך הגשר את תשומת ליבו של כריסטו, האמן הסביבתי שנודע בעיטוף חלקי נוף בבדים גדולים והוא לקח על עצמו את עטיפת את הגשר.

פון נף נבנה במטרה לפתור בעיה עתיקת יומין: עומס תנועה. כן כן, ממש כמו בכבישים. בגשרים השכנים לו - גשר החלפנים וגשר נוטרדאם, היו פקקים ועומסים של יותר מדי אנשים ונדרש לפתוח מעבר נוסף בין שתי גדות הסיין.

אל הגשר הזה הגיע המלך הנרי השלישי לאחר מסע ההלוויה של שני ילדיו הקטנים. בגלל האבל הכבד ששרר בעיר בתקופה זו, הגשר כונה במשך זמן מה "גשר הדמעות". אחר כך הוא קיבל את הכינוי "גשר השיכורים" בשל מס היין שהוטל על ספינות שהפליגו תחתיו. גם הכינוי הזה אבד במהלך הזמן ונותר השם הרשמי וחסר ההשראה - פון נף.

לאורך קשתותיו של הגשר מפוסלים פרצופים קפואים בעוויות משונות. לפי האגדה, אנשי
החצר של הנרי השלישי שימשו השראה לפסלים. הגומחות, המתאימות לזוגות רומנטיקנים, שימשו בעבר למסחר ולעסקים מפוקפקים. כמו כן, בשנים הראשונות לאחר הקמתו הפך הגשר החדש למרכז זנות תוסס, בשל התפיסה של אזור הגשרים כ"אזור דמדומים". במאה ה-17 החליטה משטרת פריז לנקות את נגע הזנות מן הגשר החדש ולנקוט בפעולות משמעותיות כנגדו.


#חלוקת העיר לשניים

נהר הסיין מחלק את העיר פריז לשניים - פריז העליונה ("הגדה הימנית") ופריז התחתונה ("הגדה השמאלית").

הגדה הימנית מזוהה עם אזורים אלגנטיים ויוקרתיים כמו כיכר ונדום או פלס דה ווז'.
הרחוב המפורסם ביותר בגדה הימנית הוא השאנז אליזה, אך ישנם בו עוד רחובות חשובים כמו רחוב ריבולי, רחוב דה לה פה, רחוב סנט אונורה ועוד.
האוכלוסייה שנמצאת בגדה הימנית מורכבת. מצד אחד יש בה שכונות עשירות ושופעות במערב לצד שכונות פועלים ומהגרים עממיות ועניות יותר. הגדה הזו, הימנית, היא קדחתנית, מסחרית, פונקציונאלית ובעלת צפיפות אוכלוסין גדולה. רוב החברות המובילות, הבנקים והפעילות העסקית מרוכזים כאן.

הגדה השמאלית מזוהה כבוהמיינית וסטודנטיאלית יותר. היא שקטה, ירוקה והיסטורית יותר. הרובע הבולט בה הוא הרובע הלטיני.

הרחובות העיקריים בגדה השמאלית הם שדרות סן ז'רמן ושדרות סן מישל. אך מעבר להבדל הגיאוגרפי בינה לבין הגדה הימנית, הכינוי מתייחס למאפיינים תרבותיים וחברתיים באוכלוסייה עצמה. כמו כן, מרוכזים בגדה השמאלית מרבית המוסדות, כמו אוניברסיטאות, מכוני מחקר ובתי חולים.


#האיים של נהר הסיין

דומה שאין נהר בלי אי ושני האיים הקטנים שבמרכז נהר הסיין הם פיסות קרקע של פחות מקילומטר רבוע אחד. האיים, איל סן לואי (הקטן יותר מהשניים) ואיל דה לה סיטה, נראים כפנינים קטנות בתוך הנוף הפריזאי המקומי. הם מרכזי תיירות סואנים המשלבים ארכיטקטורה בסגנון ימי הביניים עם אטרקציות מודרניות.

איל סן לואי נקרא על שמו של לואי התשיעי מלך צרפת. הוא מחובר במערכת גשרים ליתר חלקי פריז - גשר סן לואי (המחבר את האי לאיל דה לה סיטה), גשר לה טורנל (המחבר את האי לגדה השמאלית), גשר לואי פיליפ (המחבר את האי לגדה הימנית), גשר מארי (המחבר את האי לגדה הימנית אף הוא) וגשר סולי (החוצה את האי מהגדה הימנית לשמאלית). האי משמש היום בעיקר למגורים, אך בעבר הוא היה שני איים לא מיושבים ששימשו כשדה מרעה בקר וכמקום לאחסון עצים.

באיל דה לה סיטה, הגדול יותר מהשניים, ממוקם מאז התקופה הרומית ארמון בקצה המערבי ואילו הקצה המזרחי הוקדש מאז אותה תקופה לענייני דת. בין היתר תוכלו למצוא עליו את קתדרלת נוטרדם. השטח בין קצוות האי נועד, עד שנות ה-50 של המאה ה-19, למגורים ולמסחר, אך מאז הספיקו למקם עליו את בנייני משרד המשטרה, היכל הצדק הפריזאי, בית החולים אוטל דייה Hôtel-Dieuu ועוד. כיום, רק החלקים המערבי והצפוני של האי משמשים למגורים וביניהם תוכלו למצוא אפילו כמה שרידים לבתים מהמאה ה-16.


#נהר הסיין לתיירים

כמעט בכל עיר הממוקמת ליד המים, המים מהווים סוג של מראה שבה העיר מוצאת השתקפות משלה. במשך מאות שנים, משוררים, ציירים, פילוסופים, סופרים, אדריכלים, אוהבים, מתאבדים ואף תיירים - חשו את המשיכה החזקה הזו למים. אין זה מקרי שהעיר התפתחה סביב השדרה הענקית הזו, או שהשבטים הפריזאים המוקדמים הותקפו כאן על ידי הרומאים. הנהר, אגב, עדיין מהווה את נתיב המים המסחרי הראשי של פריז.

לעתים קרובות מתבלבלים התיירים בין 2 הגדות - הימנית והשמאלית והם מבזבזים שעות בחיפושים במפות ומנסים להבין באיזה צד של הנהר הם עומדים. החוכמה היא לזכור שכשאתה עומד במורד הנהר (בכיוון השיפוע של הנהר), הגדה השמאלית משמאלך והגדה הימנית מימינך. אם אתה לא מצליח להבין לאיזה כיוון זורמים המים, חפש פיסת פסולת צפה ובחן לאיזה כיוון היא שטה.

על נהר הסיין יש 32 גשרים, חלקם יותר מרשימים מהאחרים. הגשר העתיק ביותר הוא פונט נף, שהונצח על ידי אמנים ומשוררים ואף הוזכר בסרטים במאה ה-20.
הגשר חוצה אי קטן וממנו מתחילים סיורים מודרכים על סירות קטנות. באביב או בקיץ זה מקום נפלא לבלות בו על ספסל מתחת לעצי הערבה, להשתזף מעט ולטייל בגנים המטופחים במרכזו. אם אתה אדם שאוהב להביט בסירות, זו נקודה מצוינת. למעשה, זה אחד מהמקומות הנחמדים ביותר להסתובב בהם בפריז.

עוד גשר פופולרי הוא פון דז אר, הבנוי ממתכת ומיועד לגמרי עבור הולכי רגל. מעליו נשקף מראה נוף מדהים, אולי מהיפים בפריז. אנשים מביאים איתם בקבוקי יין ועושים פיקניק, אחרים מביאים גיטרות והאווירה תמיד קלילה וחגיגית. מתחת לגשר, על הרציפים מצד ימין ומצד שמאל תוכלו לראות המון משתזפים, רוכבי אופניים, עגלות ורצים.


#טרגדיות בנהר הסיין

נהר הסיין הוא אזור תיירות רומנטי ומרהיב, המאפשר לראות את העיר מזוויות שונות, אך בחורף, בעיקר לעת לילה, עשוי הנהר להפוך לאתר אפלולי ואפילו מפחיד. את הסיפורים אליהם נחשפו מימי הנהר הזה, אנחנו לא רוצים לדמיין. הנתונים מלמדים על 10 מקרי רצח המתרחשים בנהר בכל שנה, 120 אנשים המנסים להתאבד. כ-70 גופות נמשות כל שנה מהמים.

אחד מהשמות המוכרים, הוא פול צלאן. המשורר המיוסר של השואה, שבמשך שנים הזדהה עם החוויה הקיומית של עמו. כשהרגיש שהוא אינו יכול להמשיך יותר לחיות את העבר הנוראי, הוא עבר תקופות של משבר נפשי, דכאונות, אשפוזים ולבסוף - צלל אל מותו בנהר זה.

יש גם את סיפורה של "האלמונית מנהר הסיין". בסוף 1880 נמצאה גופתה של אישה צעירה בנהר. על הגופה לא נמצאו סימני אלימות וניתן היה להניח שהיא התאבדה. הפתולוג, שנחשף לגופה בחדר המתים, נדהם מיופייה של האישה הצעירה שנראתה מחייכת במותה וביקש ליצור מסכה של פניה. במהרה החלו המסכות להימכר בשווקים ובחנויות והיא הפכה לפופולרית בקרב הבוהמיינים הצרפתיים של התקופה. המסכה נמצאה בביתם של סופרים, ציירים ומשוררים רבים.

בשנות ה-60 השתמשו במסכה של האישה הלא מוכרת מהסיין בתור פניה של בובת ההחייאה הראשונה וטוענים כי היא הפכה את פניה למנושקות ביותר בכל הזמנים. זהותה האמיתית של האישה המסתורית, מעולם לא התגלתה.

הטרגדיות הגדולות שהתרחשו ליד הנהר, הם הסיפורים המרתקים ביותר, אותם התיירים פחות מכירים. זה לא אומר שנהר הסיין מייצג מוות, אבל מעניין לחשוב על כך כחלק ממחזור החיים.


מבט מקרוב על נהר הסן:

https://www.youtube.com/watch?v=tRwNUED4F_Y&t=249s
מוזיאון הארוטיקה נסגר לצמיתות
#המוזיאון נסגר לצמיתות!




#על המוזיאון

מוזיאון הארוטיקה היה מוזיאון המוקדש לאוספי האמנות הארוטית של סוחר העתיקות אלן פלומי והמורה הצרפתי ג'ו קליפה.

המוזיאון הוקם בשנת 1997 והתפרש על פני חמש קומות ומרתף. הוא איגד תחתיו תצוגות אומנויות ופיסות תרבות מהעבר ומהווה שהמכנה המשותף של כולן הוא ארוטיקה. העם הצרפתי הידוע כעם חושני וכאן הוא יכול היה לצפות במגוון מיצגים ואוספים שהגיעו מכל העולם: מאירופה, יפן, אפריקה, והודו. שתי קומותיו הראשונות של המוזיאון הוקדשו לאמנות אירוטית פולחנית. אפשר היה לראות בהן מסכות מתהלוכות חג במקסיקו, פסלי אברי מין שנועדו לבקש מהאלים פוריות מנפאל וטיבט, איורים של הקאמה סוטרה או "אגרטלים פדגוגיים" מפרו. קומה אחת שלמה במוזיאון הוקדשה למזון קלוס, בית הבושת המפורסם ביותר של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בשתי הקומות העליונות הוצגו תערוכות מתחלפות, בעיקר של אמנים עכשוויים. פילוסופיית המקום: הנאה בריאה מתענוגות המין.

המוזיאון בפריז היה הגדול מכל שאר מוזיאוני הארוטיקה ברחבי העולם ואף המוערך שבהם, כיוון שרבים ממוצגיו יחודיים ואין אפשרות למצוא אותם במקומות אחרים. בימי הזוהר שלו היו מבקרים בו בין 300 ל-400 איש ביממה (כולל שעות הלילה). בנובמבר 2016 נסגר המוזיאון.
מולן רוז'
#על מועדון המולן רוז'

ליד אחת מתחנות הרוח של מונמרטר, נמצא המועדון עם סמל טחנת הרוח האדומה. מולן רוז' הוא אחת האטרקציות החשובות בפריז כבר הרבה שנים. המקום הפך מהר מאד להיות שם דבר והגיעו אליו אנשים רבים בעלי מעמד. המולן רוז' נמצא ברובע ה-18 בפריז ומציע מופעי קרקס עם חיות, נחשים, כלבלבים, ג'ינגולים וכמובן ריקודים מרשימים ומפתיעים. במקום תוכלו גם לאכול ארוחת ערב ולשתות שמפניה.

המולן רוז' נבנה על ידי שני עסקנים מומלחים שרצו לאפיין את המקום לאוכלוסייה מהמעמד העליון כך שיגיעו אל הרובע האופנתי בשנת 1889. במקום הייתה תפאורה נועזת ומינית והוצעו בו שמפניות, אוכל וריקודים פרובוקטיביים. זה כנראה היה המתכון המנצח כי המקום הפך להצלחה מסחררת כמעט מיד. עם השנים, מולן רוז' לא משך אליו רק את המעמד העליון, אלא גם אנשי עסקים, אמנים, מעמד פועלים, זרים ונשים מרשימות וכולם הגיעו לכאן כדי לראות ולהיראות.

בתקופה בה נפתח המועדון, פריז הייתה נתונה תחת תנופה של חידוש, שינוי, קדמה תעשייתית וחברתית ופתיחתו הייתה לשיא בנקודת זמן זו.

התפאורה החיצונית, טחנת הרוח המפורסמת, הפכה להשראה ולנושא של יצירותיהם של ציירים רבים, תמונות ופוסטרים, שהם פופולריים עד היום. המולן רוז' הפך לסמל הבוהמה הצרפתית הפריזאית.

לפני הכניסה למועדון נמליץ לכם לטייל קצת באזור, הרחובות מאד יפים והאווירה קסומה.


#ריקוד הקאן קאן

מולן רוז' ידוע גם כמקום הולדת ריקוד הקאן קאן. זהו ריקוד קשה ותובעני, שמוצאו בצרפת של ראשית המאה ה-19. הוא מבוצע על ידי מספר של רקדניות הרוקדות זו לצד זו בשורה, לבושות בגרביים ארוכים וחצאית בעלת הרבה שכבות. מדי פעם מרימות הרקדניות את השמלות בצורה פרובוקטיבית, כך שחלק מרגליהן נחשפות. בשל האקט הזה, נחשב הריקוד למגונה ובלתי מוסרי וקיבל שם של ריקוד זנותי.

בראשית ריקוד הקאן קאן, הוא היה ריקוד זוגות של גברים ונשים, אך בהדרגה הפך לריקוד ראווה המוצג לעיני קהל - ממש כהופעה במועדוני לילה ובתי בושת. במהלך השנים הוסיפו הרקדניות גם אלמנטים של אקרובטיקה, צעקות ומחוות טיפוסיות כמו הרמת החצאית עד מעל הראש, בעיטות, קפיצות וכדומה.

הריקוד צבר פופולרית רבה והוא הוליד מאוחר יותר את הקברט.


מבט מקרוב על המולאן רוז' ועל ריקוד הקאן קאן (18+):

https://www.youtube.com/watch?v=HcJjdseb2bk
שדרות סן ז'רמן
#על השדרה

השדרה המרכזית שעוברת מדרום לנהר הסן, בגדה השמאלית, היא שדרת סן ז'רמן. אורך השדרה הכולל הוא 3,150 מטרים והרוחב הממוצע שלו הוא 30 מטרים והוא מעוקל בצורת קשת. שמה של השדרה טמון במנזר הישן שניצב באזור בימי הביניים והיום נותרה ממנו רק הכנסייה.

במאה ה-17, הפך האזור לרובע מרכזי ואופנתי במיוחד. סביבו נבנו בתי אצולה והאזור כולו זכה לשם טוב במיוחד עד המאה ה-19, שם חל מהפך. שכונות הבורגנות שנבנו בגדה הימנית הפכו את שדרות השאנז אליזה למקום האופנתי והנחשב ביותר בעיר.

החל משנות ה-30 של המאה ה-20 הפכה השדרה לבולטת גם בהקשר של חיי הלילה הפריזאים האופייניים. כמה בתי קפה מפורסמים ובולטים במיוחד נמצאים כאן: קפה "לה די מאגו" (Les Deux Magots), "קפה דה פלור" (Café de Flore) ו"בראסרי ליפ" (brasserie Lipp), שיוצרים יחדיו את "משולש הזהב" מול כנסיית סן ז'רמן דה פרה. אל בתי הקפה האלו הגיעו אנשי רוח, ידוענים ומדינאים מפורסמים.

את יוזמת סלילת השדרה יזם הברון אוסמן במסגרת תוכנית השיפוצים הגדולה שערך בעיר בתקופת הקיסרות השניה.
ארמון שאיו
בית הצילום האירופאי
בית ויקטור הוגו
בית הקברות של מונמארטר
גלריית Antiq-Photo